ביקורת ספרותית על עד יום הימים מאת שרית סרדס־טרוטינו
ספר מעולה

---

"בחולצה אדומה וסנדלים, ילדה קטנה יחידה ותמה..."
היא גבוהה לגילה, מקדימה את בני כיתתה בהתפתחות פיזית ונפשית אבל כמו שתגיד דפנה לאחר שנים רבות כשהן עצמן אמהות - 'נערה בת ארבע עשרה היא עדיין אפרוח'.
הנערה פוסעת ברחוב מנסה לא לדרוך על הקווים במדרכה, זה משחק מאז ילדותה. לא דורכים על הקווים. למה? ככה. תקופת התום, שנות השמונים כשעדיין שיחקו קלאס וגומי, פעולות בצופים ושירה בציבור. הרבה לפני עידן האינטרנט, וואטסאפ, באג אלפיים ותנועת me too.
איפה הן שבאו לפעולות בצופים בחאקי וחולצה לבנה ואיפה בנותיהן של בני דורה כיום כשהן בנות ארבעים, נערות פתייניות עם לבוש חשוף הצמודות למסך, לכל רשת חברתית. דור הטיקטוק והאינסטוש.
נערה תמימה, זה מה שהיא. נערה תמימה שנלכדה בדיבורו החלקלק של המחנך הנערץ. לא רק מחנך, סגן מנהל! והוא אוהב אותה! הרי ככה אמר, לא? כותב לה שירים ומכתבים, יא אללה. איזו מלכודת דבש. המחנך הכריזמטי שמדבר לתלמידיו בגובה העיניים, מנגן באקורדיון בפעילויות בצופים וטיולים שנתיים. איזה גבר.
עצבן אותי, מודה. לא הספר עצמו. הוא מצויין, גלוי ואמיץ. התעצבנתי עליו, הבן אלף הזה. הנצלן המפתה נערה. הדמות הסמכותית, הסחבקית, התלמידים מתים עליו. גם היא, לפחות ככה חשבה. אפרוח בת ארבע עשרה. 'כשתהיי בת שמונה עשרה נוכל להיות יחד אם נרצה, אף אחד לא יוכל להגיד שום דבר'. באיזה מקום התעצבנתי גם על מי שפוצץ את העניין גם אם מכוונה טובה. עכשיו כל העולם ואחותו יודעים.
אבל ילדות בנות ארבע עשרה גדלות. והיא גדלה עם הזיכרון המעיק גם לאחר שסיימה את בית הספר ובגרה, נשואה ואם. עדיין שומרת על קשר מסויים עם בנות כיתתה משנות השמונים, עדיין אחוזת איזו אובססיה אליו אבל לא כזו שהיתה כנערה תמימה. עכשיו היא מבינה את האמת הכואבת, הצורבת, החורכת את נשמתה. עם בעלה בתיאטרון היא מבחינה בו יושב עם אשתו שלוש שורות לפניה ובהפסקה, במזנון, נועצת בו מבט רושף מלא טינה. 'להבות פראיות פורצות ממנה, דבקות אחת בשנייה, להבה בתוך להבה בתוך להבה שיוצרות יחד אש גדולה'. זעמה של אישה שבגרה והבינה. איזו טפשונת היתה כשעוד היתה דלוקה עליו, רחשה נאמנות והדפה את הגינויים. איזה דגנרט הוא היה.
לא לוותר על 'סוף דבר'.
לאורך הספר שזורים ריאיונות עם דמויות המלוות את הסיפור הקשה. גם מדורת השבט הישראלית כל כך לא נעדרת ממנו. ימי הזיכרון, טקסים, דגלים בחצי התורן והאבל. שירים של פעם. "צדיק כתמר יפרח, יפרח, צדיק כתמר יפרח"...שהוא מנגן לקבוצה מבוגרת בריקודי עם. האירוניה.
וכבר לא איכפת לה לדרוך על הקווים.

» ביקורות נוספות של ראובן
» ביקורות נוספות על עד יום הימים