“עברתי תקיפה מינית לאחרונה, על-ידי גבר. כן, החרא הזה קורה גם לגברים. במשך ימים, תהיתי האם אני סתם מפריז והמגע היה אולי מקרי, והאם משהו בהתנהגות שלי הוא שעודד את זה (ובכך, בעצם הבאתי את זה על עצמי). מצאתי את עצמי בצדו השני של המתרס, במקום שמעולם לא דמיינתי.

מגיבורת הספר, נעדרות תחילה התהיות הללו. מבחינתה גם שלושים שנה אחרי, היה שם רומן בין נערה בת ארבע עשרה והמחנך הנערץ שלה, רומן פסול חברתית, אך רווי אהבה, שנגדע באכזריות נוראה.

המחברת מגוללת את קורות הטראומה שלה, החל מההיכרות עם המחנך, עבור בפיצוץ הקשר וכלה בהשלכותיו המלוות אותה עד עצם היום הזה. העלילה נעה בין השתלשלות האירועים בעבר לבין הראיונות שעורכת המחברת כעיתונאית בהווה, כאשר מרגישה בשלה דיה לחטט בעומק הפצע.

הגיבורה לכודה במעין תסמונת סטוקהולם, בה היא מחזיקה ברגשות חיוביים כלפי התוקף שלה. היא צמאה ליחסו האבהי המלטף, מסנגרת עליו בכל תוקף ומאשימה עצמה בחורבן חייו. כמנגנון הגנה של הנפש, היא הודפת את טראומת הניצול ומתמקדת באהבה ההדדית שלדידה השניים חלקו.

ייאוש, געגועים וייסורים עוברים על הנערה בלעדיו. גם שלושים שנה אחרי, היא מכלה עצמה במעקב אובססיבי אחר כל פרט מידע שיכול לצבוע באור חיובי את האדם שתפסה פעם כרגיש, ייחודי וחכם.

האם זה בלתי מתקבל על הדעת שתוקף יחוש גם אהבה? האם ביטול רגשות הקורבן (יהיו אשר יהיו) אינם אלא מתכון להעמקת הפגיעה?

התקופה הייתה אחרת, אבל הלב אינו יכול שלא לחוש זעם כלפי הסובבים שעצמו עיניהם או לא הביעו מספיק תמיכה, ובעיקר כלפי אותו נבל שברוע טהור הוסיף חטא על פשע עם אותה הבטחה.

החיים אינם שחור או לבן, ניצול או אהבה, סרדס-טרוטינו יודעת שחטאו לה אבל עודנה זועמת וכמהה, מאשימה ואשמה. היא מדגימה כיצד נרטיבים סותרים יכולים (בניגוד אולי להיגיון) להתקיים במקביל.

בכתיבה אמיצה וייחודית, היטיבה הסופרת לתאר את המורכבות בנושא שלתפיסתי עד כה היה מאוד דיכוטומי.

ספר חשוב ומעורר מחשבה,
מומלץ.”

“נערה בת ארבע עשרה הולכת ברחוב. היא לובשת חולצת טריקו אדומה מכנסי התעמלות קצרים, וסנדלים.
כמעט אוגוסט. שיא הקיץ הישראלי. החופש הגדול.

היא משחקת עם עצמה בהליכה המנסה לא לדרוך על הקווים של המדרכה. השמש משתפת איתה פעולה וזו תורמת את חלקה במשחקי אור וצל. גלוי ונסתר. אלו יהיו נוכחים לאורך כל הסיפור.

היא עדיין לא יודעת, אבל הקווים האלו עליהם היא מנסה לא לדרוך, יהיו גם הקווים המסמנים את ימי התום האחרונים שלה.
היא מגיעה לבניין בית הספר. שנת הלימודים שבפתח מיוחדת לגביה. היא עולה לכיתה ח', שכבת הבוגרים. צעד אחד לפני עולם המבוגרים.

בהחלטה של רגע, החלטה שתשנה את חייה, היא מחליטה להיכנס לבניין להציץ בכיתה החדשה שלה.

ושם תפגוש את סגן המנהל, מי שיהיה המחנך החדש שלה. הוא כריזמטי, בעל אישיות סוחפת. התלמידים אוהבים אותו, הוא דמות נערצת עליהם. והוא מצידו- עושה הכל כדי לזכות באהדה הזו. הוא מנגן באקורדיון כשכולם סביבו, הוא הולך איתם במרץ בטיול השנתי, הוא פעיל בצופים. הוא יודע לתת להם את ההרגשה שהוא תמיד שם עבורם. בשעות הלימודים, וגם בפעילות החברתית לאחר מכן. הוא אוהב אותם קרובים אליו. אולי קרובים מדי. טשטוש הגבולות הזה, והקִרְבָה הזו משרתים את מטרותיו הבלתי חינוכיות בעליל.

הוא כמו מורה לחיים, אבל מהסוג השני, הלא טוב.

ארבע עשרה זה גיל כזה שעדיין אפשר לשכשך בבריכת התום, ומדי פעם לקפוץ לעמוקים. אפשר לנוע בין זה לזה. היא גבוהה מרוב חבריה לכיתה ומפותחת מאוד. גוף של אישה, אבל הנשמה עדיין של ילדה. היא בוגרת לגילה, והדיסוננס הזה הוא כרטיס הכניסה שלו לעולמה.

היא תישא את זכרו יום יום. זכרו, וזיכרון מעשיו יהיו לה כמו עור שני שיידבק בה כתזכורת תמידית. הפצע המדמם הזה שלא נסגר מעולם ימשיך לפעום גם עשורים אחר כך כשתגלה דברים שלא ידעה אז, בזמן אמת, ואלה ידקרו אותה כמו שברי זכוכית חדים ויפצעו ויכאיבו לנשמתה השסועה כל כך מאי אז.

"הצווחה הפנימית לעולם לא נרגעת. הכוויה עדיין צורבת, כי עור חדש לא צמח כראוי לכסות על הבשר הפגוע." (עמ' 245)

אהבתי מאוד את אופן הגשת הסיפור, ואני לא משתמשת במילים כתיבת הסיפור מפני שזה ממואר, ואין בו כתיבה בדיונית. עיגול ושיוף פינות תמיד אפשר לעשות, אבל את הכנות הזועקת מבין המילים לא נותר אלא להרגיש, וסרדס-טרוטינו מביאה פה את הסיפור as is בחשיפה של כנות ואומץ.
תודה שרית על זה, על המילים שלך שגרמו לי לעצור לרגע את שטף הקריאה ולחשוב על זוויות אחרות.

מכירים את המושג הזה קריאה מכריכה לכריכה? זה בדיוק הספר העונה על ההגדרה הזו.

ואם כבר ממואר: נכון שספר ממואר מעצם היותו כזה, כבר יש לו ערך מוסף. אבל להגיד על הספר הזה, הכל כך משובח שאני ממליצה עליו רק מהסיבה הזו יעשה לו עוול גדול, כי הכתיבה של סדרס-טרוטינו פשוט נפלאה וכובשת מהמילה הראשונה.

ואי אפשר בלי מילה על כריכת הספר הכל כך מדויקת. ציור של אישה כשעין אחת נראית פקוחה (אני לא סגורה לגבי זה) בעוד העין השנייה עצומה. עצימת עין של מי? בכל אופן, בחירת כריכה מצוינת.

מומלץ כל כך.”

“היא הייתה בת 13 וחודשיים כשסגן המנהל(לימים המחנך שלה) תקף אותה מינית בפעם הראשונה.
הבהלה שלה הבריחה אותה מחדרו, אבל הוא בשיטת "הזאב" מצליח לרכוש את אמונה.
הוא מחמיא לה, שומר איתה סודות, גורם לה להרגיש חשובה מכולן, והילדה הקטנה נופלת לתוך המלכודת.

כולם העריצו אותו, הוא היה המורה המגניב, המתייחס לכל תלמיד באופן אישי,
שמנגן על אקורדיון ומשמח את כולם. והיא הייתה ילדה שנכבשה בקסמיו האפלים עד כדי פיתוח תלות מוחלטת.
כך הוא מושך אותה לקשר אסור ומסוכן, עד שמכתבי האהבה שלו מתגלים!! ואז נוצר כאוס בעולמה.
היא לא מצליחה לשחרר את הטראומה, וגם בגיל 40 כשהיא עצמה אם לילדים,
הדיבוק הזה של אהבה נכזבת עדיין אוחז בה, היא ניגשת למרכז לסיוע שם נאמר לה כי היא חווה "פוסט טראומה" והסייעת מסבירה:
"כמו שיש צורה ייחודית לפצע שנפער כתוצאה מיריית אקדח או לפצע שנוצר מדקירת סכין,
כך נראית צורת הפצע של פגיעה מינית מהסוג הזה. דומה במקצת לגילוי עריות. מורה בגיל הזה ממלא פונקציה של הורה.
את חיפשת חום, רוך ואהבה. הוא פרץ את הגבולות לכיוון אחר לגמרי".

קשה לה הביקורת , כי אצלה הקשר טבוע כאהבת אמת בינה לבינו.
המילים החמות, תשומת הלב שהקדיש לה, כל אלה מבחינתה העידו על אהבתו אותה.
הוא מקפיד לבקש ממנה לשמור על אהבתם בסוד "כי מה שחשוב זה מה שיש להם בלב, לא מה שכתוב בתעודת הלידה".
הזאב הרשע מזהה אצל הילדה פגיעות מאוד גדולה וחוסר ביטחון. זיהה את המבוכה מכך שהפכה פתאום לאישה ,
וכמו כל צייד טוב שמזהה את הטרף, הוא גם ידע מאיזה בית הגיעה, ועד כמה ההורים עדינים ועסוקים בפרנסתם.

כעבור שנים בהיותה עיתונאית, עדיין חייה אינם שקטים.
היא מנסה לפענח את מה שאירע ביצירת קשר עם האנשים מפעם, שואלת אותם מה ידעו אז, מה הבינו.
מנסה לחבר את כל החלקים כדי להביא מרפא לנפשה.
ואז מנסה גם לברר "עליו" וליצור איתו קשר כדי לנסות למלא את החור שנפער לפני כל כך הרבה שנים.


הספר לא קל לקריאה, ועם זאת מרתק וחשוב לקריאה.
הוא מספר על 'כיפה אדומה' שנפלה למלתעותיו של הזאב שניצל את הילדה הקטנה שעדיין לא הגדירה את עצמה,
ושימשה טרף קל שהוביל להשפעה הרסנית.
זהו סיפורה האמיתי של הסופרת שמשך כתיבתו ארך עשור שנים.
מומלץ.”

“אני רואה אותה בדרך לגימנסיה,
עם הילקוט ובתלבושת אחידה,
בעוד שנה כבר לא תהיה יותר ילדה,
אני חושב שבשבילי היא אבודה.

אני רואה אותה חוזרת מבית ספר,
אני יודע בדיוק את השעה,
היא לא יודעת, היא אף פעם לא תדע,
אני חושב שבשבילי היא אבודה.

האם כבר מישהו פיתה
את המלכה של הכיתה?

כך כתב יענקלה רוטבליט לפני כמה עשרות שנים. היום אני בספק אם טקסט כזה היה עובר אך אז היו אלו ימים אחרים: ימים של טרם עידן ה-Me too בהם המושג הטרדות מיניות עדין לא נולד. אז בשיר הוא הבין שבשבילו היא אבודה, לעומת זאת המורה של שרית סרדס־טרוטינו כלל לא חשב שהיא אבודה עבורו, כי הרי מי יכול על גבר בעמדת כח המהלך קסם על נערות צעירות ונערץ גם על ידי תלמידיו הבנים? אך מעשיו גרמו לנערה בת 14 להיות אבודה.

שנים קשות הן שנות ההתבגרות. כולנו רצינו בשנים אלו להיפרד רגשית מהורינו ולהתנתק מיחסי התלות בהם כדי לעצב את אישיותנו בתקופה בה חווינו שינויים ביולוגים, פיזיולוגים והורמונליים. כמה חשוב כי הדמויות המלוות אותנו בשנים אלו ישמשו לנו מודל ומופת ואיזה אנטי תזה לדרישות אלו הוא אותו מורה המנצל את פגיעותה של ילדה בת 14 אשר רק מתחילה לפלס את דרה בנתיבי החיים. לעיתים אני חושב שמן הראוי הוא להחזיר לספר את החוקים של מדינת ישראל את עונש המלקות שהיה נהוג בימי המנדט הבריטי ואם אפשר, אז גם את הקשירה לעמוד הקלון כמו בימי הביניים.

ספרה של שרית סרדס-טרוטינו עוסק בסיפור קשה אך הקושי הוא לא רק בגלל מעשיו של המורה: הוא מציג בפנינו גם את מערכת החינוך במערומיה, את חוסר יכולתה של המערכת לספק תמיכה לקורבן הפגיעה ואת חוסר האונים של הוריה בבואם להתמודד עם תסריט אימים שכזה. את ההורים אולי ניתן להבין כי הרי איש לא לימד אותנו להיות הורים אך ממערכת החינוך ניתן לצפות לקצת יותר, ואולי בעצם לא? האם משהו השתנה כאן ב-40 השנים שחלפו מאז שהתרחשה העלילה המתוארת? ביתי היקרה כבר בת 28 אך זכור לי כמה העסיקו אותי הנושאים האלו כשהיא היתה בגילה של גיבורת הסיפור.

הכתיבה של סרדס-טרוטינו שוטפת, נוגעת והזכירה לי הרבה מחשבות שהיו לי על הורי כשהייתי בגיל ההתבגרות, מחשבות בנוסח מי הם בכלל שיתערבו לי ויגידו לי משהו. יותר מכל אהבתי בספר את הצגת הדברים מנקודת מבטה של הילדה בת ה-14 והראיונות עם הדמויות המלוות אותה ומתארות את האירועים מנקודת מבטן.

4 כוכבים מכיוון שלדעתי ניתן היה לקצר קצת, אך בהחלט שווה קריאה. בנוסף אני ממליץ לצפות ביוטיוב בראיון של סרדס-טרוטינו עם קובי מידן.”