לך ברגל. שכח מרכבים, אוטובוסים או רכבות קלות. ירושלים מעולם לא הסתדרה עם אלו. בקושי הסכינה למרכבות ודיליז'אנסים. לקראת סוף העלייה של רחוב שטראוס, פנה שמאלה לרחוב בני ברית, וממנו שמאלה אל רחוב אתיופיה. התהלך ברחוב הצר והסתכל סביב. הבתים כאן שונים. כאילו נלקחו מארץ זרה. מימינך ביתו של אליעזר בן יהודה, משמאלך הכנסייה האתיופית והמבנה בו שכן בעבר בית הספר "תחכמוני".
בסוף רחוב אתיופיה פנה שמאלה והתמזג עם רחוב הנביאים הסואן. לפני כן, הבט רגע קדימה. מולך בית הרב קוק ובית אנה טיכו. משמאלם עומד בניין 'הדסה' בו שכן בתחילת המאה ה-20 בית החולים "מאיר רוטשילד". כעת צעד במורד הרחוב המשתפל בואכה שוק "סולטאן סולימן", וחלוף על פני "בית תבור" של האדריכל הגרמני – קונארד שיק ו"בית הקיסרית טאיטו". בצומת בה ניצב בית החולים האיטלקי פנה ימינה אל רחוב שבטי ישראל. משמאלך זוהי כנסיית "סנט פול". אחריה ישנו גן קטן. מצא לך פינה נעימה בצל אחד העצים, פתח את התיק ושלוף את הספר הישן. שמו מוטבע באותיות שחוקות על הכריכה הבלה – "מותו של האלוהים הקטן" מאת דוד שחר. הודפס בתל-אביב 1970, נכתב על ירושלים שבכל זמן ועת. התחל לקרוא... "ירדתי לרחוב ס"ט פאוול. זרמי מים שפעו ממורד רחוב הנביאים ונתפרדו. חלקם המשיך זרימתו לכיוון מוסררה וחלקם נטה לאורך הרחוב ס"ט פאוול. בהצטלבות האיר פנס הרחובות את פסלה של מרים שניצב על שער בית החולים האיטלקי..."
קשה לשים את האצבע על הקסם המיוחד של הספר הזה. ככל הנראה זהו שילוב מעולה של סופר רגיש ומעמיק, דמויות בלתי רגילות, וסיטואציות נוקבות המתרחשות בעיר שהיא חידה אחת גדולה. קולו של שחר (המספר לחילופין בגופים משתנים) נע בין זמנים ואנשים שונים, תוך כדי תיאור חד ומדויק של השתקפות האדם הבודד בחיי ירושלים, והשתקפות בדידותה של ירושלים בחיי אנשיה. לעיתים יהיו אלה זיכרונותיו האישיים מתקופות חייו השונות (כמו תיאור דמויות דודיו ליפא וצמח או מפגשו המחודש כחייל עם הרופא הקטן מרחוב החבשים ואשתו בת הרב מצרפת), ולעיתים יהיו אלו סיפורים מכמירי לב על מאבקיו הפנימיים של האדם (כמו שלומית לוחמת המחתרת ואפרים בן הרב שעוזב את הדת), בהם יש יותר מרמז להתחבטויות שעבר המספר בעצמו.
לצד כל זה, אי אפשר שלא לשים לב למתח הפנימי של הסופר העולה מבין דפי הספר - מתח שנובע מהפער העצום בין "ירושלים" כאידיאל וחזון נשגב ל"ירושלים" של מציאות יומיומית שסועה וכאובה (דבר שכמובן נכון גם להיום). עושה רושם שבין כל מחסומי הבריטים, חבורות הסבלים הערבים בשער שכם, ומאבקי היהודים בינם לבין עצמם, שחר עודנו מחפש בעיניים כלות את ירושלים המובטחת. זו שאמורה לרומם את החיים הרוחשים בה - טפח מעל פני הקיום העכור.
אין זו מדרכי לצטט מתוך הספר, אבל אי אפשר שלא להביא את דברי הסופר עצמו ששם את המחשבות הללו בפי זרח - אחד מגיבורי הסיפור "על חטאים קטנים":
"כן", אמר, והוא כל אותה שעה שוטה מופלג בעיני עצמו. "במה עוסקים היינו? בעניין העיפוש... בביצה מעופשת זו ביליתי את חיי ובה גידלתי את בני, והעיפוש שהיה מרדף אותי כל ימי, מרדף עכשיו את יוחנן, זה בני השני. אלא שהוא מכנה עיפוש זה בשם חדש 'גלותיות', וירושלים זו, שהאירה בכל הדורות מחשכי חייהם של היהודים בכל אתר ואתר ורמזה להם כחלום נכסף, כקץ גלות, הריהי הגלות הגרועה מכל הגלויות לבני שנולד בה, ודווקא משום שנולד בה. דבר זה מובן הוא ומסתבר מתוך עצמו, שהרי אילו נולד באיזה מקום שהוא בגולה אפשר היה לו להשתעשע בחלומות על עיר הקודש. מאחר שנולד בה ומצא עיפוש במקום קדושה, לא נותר לו אלא לחלום על קדושתה של ירושלים-של-מעלה. אלא שבירושלים-של-מעלה אינו מאמין, הוא מאמין בקיבוץ."
מה נותר עוד להוסיף?
לא מומלץ ל:
מנכ"ל סיטי-פס, ציונים סינתטיים, עסקני "העדה החרדית" וארקדי גאידמק.
מומלץ ל:
יהורם גאון ולהקת הדג נחש, סטודנטים במכללת 'הדסה', שארי בשר לקיסר היילה סלאסי, ולכל מי שרחוב הנביאים בירושלים מצטלב לעיתים קרובות בדרכו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![קן הקוקייה [מחודש 2009]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers68/689518.jpg)
