ביקורת ספרותית על בסלון של ברטה מאת אורה אחימאיר

---

בסלון של ברטה. אורה אחימאיר. הוצאת עם עובד 288 עמודים
ומה יהיה עוד 200 שנה? סופרים שירצו לכתוב ספרים על ציירים ואנשי ספרות- מה יהיה סוג התחקיר שלהם? אינסטגרם שאולי בכלל יעלם מהעולם ואיך ישמרו ויתעדו תהליכים שמתרחשים? ועד כמה חשוב לדאוג לשימור המציאות?
כאשר קראתי את ספרה של אחימאיר, התחוור לי פעם נוספת שהחיים שלנו כיום ובכל שלב שלהם יכולים להוות בסיס לתחקיר של אנשים עוד עשרות או מאות שנים. והאם הרשויות אכן דואגות לצורה נאותה לשימור אירועים מרכזיים בחיינו? והאם אנחנו כאנשים פרטים אכן משאירים לדורות הבאים תיעוד של חיינו?
אורה אחימאיר בעשור התשיעי לחייה מתרפקת על העבר (כדרכם של אנשים בגילאים האלה) ובמקרה שלה גם יוצאת לתחקיר מעמיק אחרי בשתי נשים מושכות לב,: ברטה צוקרקנדל, שהפכה את הסלון הביתי למוקד תרבות מהפכני והייתה לדמות מרכזית במודרניזם הווינאי, ואף ניווטה מהלכים פוליטיים לקראת תום מלחמת העולם הראשונה, וגיסתה האלמונית אמליה, שזכתה לחיי נצח בזכות דיוקן שצייר גדול צייריה של וינה גוסטב קלימט.
"בנות הדוד נישאו לאחים אמיל ואוטו צוקרקנדל וכך היו גם לגיסות, אך שמץ מתהילתה של ברטה לא נגע באמליה" עמוד 35.
לאחימאיר יש סוג של קשרי משפחה עם אותן נשים. וזה המקום להעיר כי אם בתחילת הספר או בסופו היה עץ משפחתי זה היה מקל על הקורא בהפנמת הקשרים הללו.
לספר יש כמה צירים.
ציר ראשון ומרכזי הוא האופן שבו מתחקה אחימאיר אחר ברטה ואמליה. בציר הזה משלבת הסופרת את הקשרים שלהם עם הילדים שלה ענת ואבישי שמתלווים אליה בחלק מהנסיעות לאירופה כדי להכיר מקרוב יותר את הדמויות עליהן היא כותבת.
ציר שני – חייה של ברטה.
ציר שלישי – חייה של אמליה.
בין לבין משתרגות דמויות מרכזיות באומנות. בעיקר הצייר גוסטב קלימט (Gustav Klimt;‏ 14 ביולי 1862 – 6 בפברואר 1918, וינה) היה צייר אוסטרי, מהבולטים שבזרם היוגנדסטיל הווינאי. ודמויות נוספות כמו הרצל, שטפן צוויג ועוד.
קלימט צייר את אמליה בשנת 1917 – ותמונה של הציור ממוקמת בכריכת הספר ובחלק השני של הכריכה ישנו צילום של ברטה משנת 1909.
במהלך הקריאה, הבטתי פעמים רבות בתמונה ובציור של גיבורות הספר. ולו כדי להתחבר יותר לאישיות שלהן, לאופן שבו הן ראו את העולם ולפריצת הדרך הנשית שהן הביאו לעולם.
כל אחת מהן ניהלו סלון תרבותי "כך היו סלונייריות מאז ומעולם: מטשטשות, מטייחות ומפייסות" עמוד 34
מרתק לקרוא את סיפור חייהן, היחס של הסביבה לפועלן, האופן שבו הן ניהלו את חיי המשפחה, חיי הנישואין (אמליה נאלצה להתגרש מבעלה אוטו שהעדיף מישהי צעירה על פניה). הקשרים עם ילדיהם ובעיקר לאן הובילה אותם מלחמת העולם ה-2 והשואה.
ככל שעוברות השנים ומתרחקים מהשואה, הסיפורים האישיים שמובאים בספרים כאלה חושפים את האופן שבו השואה טלטלה את יהדות אירופה.
בחלקים מהספר, מפליגה הסופרת בהשלמת מידע שהיה חסר לה ובונה מהלך חיים מסוים לדמויות. בעיקר בחלק האחרון שבו היא מדמיינת מה היה קורה לברטה לו הייתה עולה לארץ ישראל וקובעת את משכנה בירושלים. דבר שלא קרה במציאות.
בכל ספר כזה, אני חושבת על סבתא שלי. יהודית שוטן לבית כגן. כאשר הייתי ילדה היא הייתה הסבתא שגרה כמה בתים מבית ילדותי. שבאה מ"שם" וכמובן שסיפור חייה ומשפחתה לא עניין אותי כהוא זה. ככל שאני מתבגרת ומעניין אותי לדעת יותר, אני מצרה על זה שאין את מי לשאול והתיעוד שנשאר הוא מועט ביותר.
הספר כתוב בצורה קולחת.
אינני בטוחה שהאופן שבו בחרה הסופרת להביא את סיפור חייהן של ברטה ואמליה הוא הדרך הנכונה. דהיינו סיפורה של בלשית בגיל השלישי שמתחקה אחרי הדמויות ולא בצורת עלילה.
שילוב תמונות בספר- מהלך נכון וחשוב.
התמונה על הכריכה ועיצוב הכריכה "מתכתבים" עם שני ספריה הקודמים של אחימאיר. כלה ואררטים.
מי שהתקופה, הנושא, הדמויות מעניינים אותו- ממליצה על הספר. ומי שפחות מתחבר לתקופה- זה הזמן להתחיל להתעניין. כי זו הדרך לשמר את ההיסטוריה וללמוד ממנה על תהליכים ובעיקר על אנשים.
"כל התענוגות בחיים באים בדומיה" עמוד 198.

» ביקורות נוספות של מירי דליצקי
» ביקורות נוספות על בסלון של ברטה