“בנימין בובק הוא צייר בוהמיין נודע ומוערך, חובב אוכל, מגזים בשתיה וחי לבדו מתוך בחירה. הוא רווק ובורח מכל מחוייבות. הוא גם אומלל בדרכו, רוצה רק שקט, ועל כל מטלה בירוקרטית, קטנה או גדולה, הוא מפטיר "טוב מותי מחיי".
הוא עוד לא בן שבעים אבל הוא בהחלט מזדקן, והשמועה פשטה שזהו, יש לו את המחלה הזו, או מחלה אחרת, וימיו ספורים. מרגע זה, חייו הנותרים אינם חיים. כל המי ומי, חבריו ומכריו, שחקנים, אמנים וסופרים, באמת או בעיני עצמם, קרובי משפחה רחוקים, ושאר מקורבים, עטים על הגוויה לעתיד, ומנסים לזכות בנתח מהירושה. וכך הסיפור הקומי הזה מתגלגל ומיטיב לתאר, תוך שימוש בקרנבל של דמויות מגוחכות ונלעגות, את "ספיחיה של בוהמה תל אביבית מרוששת". בנימין בובק הגדול נאבק בכל כוחו כנגד השמועות וכנגד הזבובים העטים עליו מכל פינה, תוך שהוא מנסה לגאול את נפשו ביצירה שאפתנית, ואולי אחרונה.
אז מדובר בקומדיה שחורה, לא מעודנת, כתובה היטב, ומשעשעת, קצבית וסטראוטיפית. אך נראה שפינקוס רוצה לומר לנו עוד משהו תחת מעטה הליצנות והגרוטסק. אולי שכולנו חמדנים בצורה כזו או אחרת, ואולי, כמו שבובק אומר באחת ממסיבות האוכל והשתיה הבלתי נגמרות של החברה הנהנתנית הזו, "כולם מרעישים בתוף ללא הרף, כדי לכסות על דממת האַיִן שהולכת וקרבה אלינו בצעדים של חתול".”
