ביקורת ספרותית על שום דבר אינו שחור מאת קלר ברסט

---

שום דבר אינו שחור. קלר ברסט. מצרפתית- רמה אילון. 213 עמודים. הוצאת כתר.
סיפור חייה של פרידה קאלו.
הביוגרפיה של פרידה קאלו מוכרת לי היטב. משהו בדמותה ובציורים שלה, גרם לי להתחקות אחרי תולדות חייה. שמעתי הרצאות, קראתי ספרים, צפיתי בסרטים, ולמרות זאת- החלטתי לקרוא את הספר הזו ולו בגלל השם שלו והציור על הכריכה.
פרידה קאלו הייתה "טיפוס טיפוס" מה שמכנים.
כמה עובדות:
בילדותה נפגעה קאלו ממחלת הפוליו, שהותירה אותה נכה. בגיל 18 נפגעה קשה בתאונת דרכים, כשחשמלית התנגשה באוטובוס שבו נסעה. אחרי התאונה הייתה מרותקת למיטתה במשך חודשים ארוכים וסבלה מנכות כל חייה. נכותה התבטאה בתקופות חוזרות ונשנות של מגבלות תנועה קשות ובכאבים כרוניים. קאלו נותחה פעמים רבות בניסיון לשפר את מצבה, חלק מן הניתוחים הצליחו, אך גרמו לה לכאבים קשים. מעט לפני מותה נכרתה רגלה. ניסיונותיה להיכנס להיריון לא צלחו, והיא מתעדת את הלידה שלא חוותה לפחות באחד מציוריה. פרשנות מאוחרת יותר מייחסת לה בחירה שלא ללדת ילדים, על מנת שלא לאבד את בעלה, דייגו ריברה.
חייה עם דייגו ריברה, שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה, היו יצריים מאוד, עתירי עליות ומורדות ומלאי בגידות הדדיות. קאלו התבטאה לגביהם: "שתי תאונות קשות התרחשו בחיי, תאונת הדרכים והנישואים לריברה". בשנות נישואיהם בגד בה ריברה בגלוי, חי במקביל עם נשים נוספות ואף נולדו לו מהן ילדים. קאלו ניהלה אף היא רומנים, הן עם גברים והן עם נשים. השניים התגרשו בשנת 1939 לאחר 13 שנות נישואים, למרות שעדיין אהבו זה את זה, ושמרו על סוג של ידידות.
פרידה קאלו נפטרה בשנת 1954, כשהיא בת 47 בלבד. לאחר מותה, הפכה ממשלת מקסיקו את הבית שבו נולדה, גדלה ומתה למוזיאון על שמה.
ונחזור לספר שמחולק לכמה וכמה שערים על פי צבעים
כחול, אדום וצהוב. בכל שער הצבעים מקבלים תתי צבעים למשל כחול מצרי, אדום כרמן, צהוב סהר ועוד. זו חלוקה מקורית ומעניינת.
הסופרת מחליטה לתאר את חייה של פרידה קאלו בהתאם לצבעים וקצת באופן כרונולוגי. מערכת *עמודים 186-187 דיאלוג בין קאלו לדייגו ריברה. עוצמתי ומשקף את עיקר חייה הקשים של קאלו.*
"מה אתה רוצה? אני לא כמוך, דייגו. ניסיתי. אבל אני לא כמוך. אין לי שום רצון להיות מפורסמת. לא אכפת לי מהזירה, לא אכפתי לי מהקוקטיילים קפוצי התחת של הבורגנים, ואני לא בונה לעצמי קריירה. אני לא נלחמת, דייגו? חצי מהחיים שלי אני מעבירה בבתי חולים. שם חותכים אותי כאילו הייתי נתח בשר על שולחן קצבים! אני לא חולה, אני שבורה! בפריז הייתי בטוחה שאני הולכת למות, כואב לי בכל מקום. כואב לי כל הזמן. אני לא מצליחה לדמיין איך זה להרגיש כאב בגב, בידיים, ברגליים, בבטן, אין לי כפות רגליים, יש לי פרסות! כרתו לי את הבהונות, אני צולעת. בקברטים אני יכולה רק להסתכל איך האחרים רוקדים. כבר הפסקתי לספור כמה הפלות עברתי. ארבע, חמש או שש? ואתה אומר לי שאני לא נלחמת? אני חיה איתך כבר עשר שנים, ואתה מעז להגיד לי שאני לא נלחמת!"
"אז עכשיו מי אמור תוכלי סוף סוף לנוח"
"למה?"
"אני רוצה להתגרש"

היחסים של קאלו עם דייגו ריברה ובעיקר עם עצמה והקשיים שלה- הם הציר המרכזי של הספר.
הנקמה היחידה שהגיעה מאוחר מדי שלאחר מותה קאלו הפכה להיות הרבה יותר מפורסמת מרייברה.
הפרק "אדום פרי הדר" עמודים 78-84 שמתאר את ההפלה שעברה קאלו- פרק עוצמתי ומטלטל ביותר.
הפרק אודות דורותיה הייל, צהוב סהר, עמודים 166-169, אשת חברה אמריקאית של שנות ה- 30 במאה הקודמת, חושף עד כמה קאלו הייתה רגישה ומושפעת מהסביבה ועד כמה לזוהר יש צדדים אפלים. לפוסט אני מצרפת את הציור של קאלו על סיום חייה של דורותיה הייל.
ספר קצר, ממוקד ומעניק זווית קצת שונה על חייה של קאלו. ממליצה

» ביקורות נוספות של מירי דליצקי
» ביקורות נוספות על שום דבר אינו שחור