• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
בסלון של ברטה

בסלון של ברטה

מאת אורה אחימאיר

הביקורת של משה

תמונה של משה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
בסלון של ברטה

בסלון של ברטה

מאת אורה אחימאיר

הביקורת של משה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של משה
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2022
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
בנצי גורן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 3 שנים

“ספרה של אורה אחימאיר עוסק בתקופה אשר הסופר הדגול שטפן צווייג כינה אותה "העולם של אתמול". זו התקופה ש”

4/5
ביקורות על בסלון של ברטה
הבאה
מירי דליצקי
לפני 3 שנים

“בסלון של ברטה. אורה אחימאיר. הוצאת עם עובד 288 עמודים ומה יהיה עוד 200 שנה? סופרים שירצו לכתוב ספרי”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני שנתיים•2 דקות קריאה

ספרים של סופרים יהודים-אוסטרים מתחילת המאה ה-20 מאוד אהובים עליי. נסיבות תרבותיות ופוליטיות שונות הביאו לכך שבתחילת המאה ה-20 התגבשה בוינה קבוצה של סופרים איכותיים שהשפיעה ביצירתם על העולם היהודי כולו ועד היום ההדים של תקופה זו נשמעים חזק. מדובר בשטפן צוויג, יוזף רוט, ארתור שניצלר, מכס ברוד, פרנץ וורפל, הוגו פון הופמנסטאל ועוד.

סופרים אלו היו מתכנסים לעיתים קרובות בסלון של ברטה צוקרקנדל, הסלון המרכזי והמשפיע ביותר באוסטריה מתחילת המאה ה-20 ועד האנשלוס ב-1938. הסלונים התרבותיים הוינאיים היוו חלופה למוסדות הרשמיים שהיו שמרניים, אנטישמיים ושוביניסטים. התכנסו שם אנשים בעלי שם רבים ולא רק אלו שהזכרתי מתחום הספרות, הגיעו גם ראשי ממשלה, קלמנסו ראש ממשלת צרפת במלחה"ע ה-I היה ידיד קרוב של ברטה (אחיו של קלמנסו נשא לאישה את אחותה של ברטה). המדען אלברט אינשטיין ביקר בסלון, עיתונאים רבים, ציירים כגון קלימט רופאים, מייסדי הזצסיון האוסטרי (נאמר אפילו שהזצסיון האוסטרי השריש שורשים בסלון של ברטה) וכל מי שחיפש להכיר ולהתחכך עם המשפיענים בתקופה. ברטה הצליחה לאגד את כולם, לארח אותם בצורה מזמינה ובעיקר ידעה להקשיב להם, לשאול את השאלות הנכונות ולחייך הרבה.
צוקרקנדל אף כתבה ביקורות בתחומי האמנות והתיאטרון בעיתונים וינר אלגמיינה צייטונג (Wiener Allgemeine Zeitung) ונוייה וינר ז'ורנל (Neue Wiener Journal) וכן חיברה מספר חיבורים על אמנות זמנה ותירגמה מספר ספרים מצרפתית.

ספר זה נכתב בכשרון רב על ידי אורה אחימאיר בהיותה בת 80, אורה היא בת משפחה של ברטה וההיסטוריה של ברטה ומשפחת צוקרקנדל עניינה אותה אז היא החליטה לחקור את כל בני המשפחה שסבבו את ברטה. התוצר של מחקר זה לפניכם.
הספר מערב אמת עם בדיה, רובו מבוסס על מחקרה של המחברת, אך במקומות שלא הצליחה למצוא מידע ביוגרפי היא השלימה את החסר מדמיונה. למזלנו שכשהמחברת כתבה מדימיונה היא נותנת לנו להרגיש את זה ויש הבחנה בין הכתיבה הביוגרפית לדמיונית.
סיפורה של משפחת צוקרקנדל הוא סיפור אופייני של משפחה יהודית שחיה בתקופה זו באימפריה האוסטרו-הונגרית ובגרמניה. ההתמודדות של כל בן משפחה עם האתגרים של מלחה"ע ה-I וה-II והשואה מתוארים בצורה מרתקת.

לאחר ה"אנשלוס" (צירוף אוסטריה לגרמניה הנאצית, 1938) סייע הסופר הצרפתי פול ג'רלדי (Paul Géraldy) לברטה להימלט לפריז. ב-1940 עברה לאלג'יר, שם עבדה צוקרקנדל ברדיו שהפעילו בעלות הברית וקראה לאוסטרים להתנגד לכיבוש הגרמני. לאחר תום המלחמה שבה לפריז חולה מאוד ונפטרה שם. היא קבורה בבית הקברות פר לשז.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של Pulp_Fiction
Pulp_Fiction
תמונה של חובב ספרות
חובב ספרות
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של ראובן
ראובן
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של חני
חני
תמונה של אנקה
אנקה
18קוראים|גיל ממוצע62|61%נשים

על המבקר

תמונה של משה

משה

ותיק
חבר מזה 14 שנים
510 ביקורות•9 נבחרות•8,360 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של משה
משה
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות510
ביקורות נבחרות9
לייקים שקיבל8,360
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת245ספרות מקורית64ביוגראפיות20

דיון על הביקורת

7 תגובות
משה
משה •לפני שנתיים
יעל זה נכון מה שאמרת, אבל במקרה הזה המחברת לקחה חלקים שלמים מחייה של ברטה והמציאה אותם כמיטב דמיונה. בביוגרפיה אקדמית או פופולרית זה לא היה קורא במידה כה רחבה.
משה
משה •לפני שנתיים
זאבי וחני תודה.
yaelhar
yaelhar•לפני שנתיים

מעניין מאד.

למעשה כל ספר היסטורי - כולל ספרי העיון - מבוסס בחלקו על דמיונו שחל הכותב. נכון שמחקרים היסטוריים מבוססים על מסמכים - כשיש כאלה - אבל אדם שנולד כמה מאות שנים אחרי האירועים עליהם הוא כותב חייב לדמיין איך זה היה באמת. כנ"ל לגבי ביוגרפיות.
חני
חני •לפני שנתיים

מעניין ממש! גם התקופה וגם הסלונים האלה

שנתקלתי בהם בכל מני ספרים. אבל עכשיו ברור לי יותר למה הם נועדו. תוה על הסקירה היפה שהביאה ניחוחות של תקופה אחרת.
זאבי קציר
זאבי קציר•לפני שנתיים

סקירה יפה, תודה לך.

משה
משה •לפני שנתיים
מורי לשם כך נועדה הסקירה, שמח שמשכנע לקרוא.
מורי
מורי•לפני שנתיים

חשבתי לקרוא את זה והסקירה שלך רק מחזקת את הרצון שלי.

7 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של משה

שירים ומחזות

שירים ומחזות

אברהם גולדפאדן

אברהם גולדפאדן (1840-1908) ידוע כמייסד התיאטרון היידי. הספר מחולק לשלושה חלקים עיקריים, הראשון קובץ שירים בעברית "ציצים ופרחים", השני מדגם של שניים מהמחזות הנודעים שלו "דוד במלחמה" ו"שולמית", החלק השלישי הוא מבחר מתורגם משירת היידיש שלו.

קובץ שיריו הראשון נכתב בעברית בתחילת דרכו ולאחר מכן רוב מה שכתב נכתב ביידיש וחבל. קובץ שיריו הראשון שנכתב עברית נקרא "ציצים ופרחים" והוא מצויין, עברית חדה וברורה ושירה המושפעת חזק מן המקורות.
לאחר שכתב את קובץ שירי העברית שלו השקיע גולדפאדן את מירב זמנו בכתיבת מחזות לתיאטרון היידי והם כמובן נכתבו ביידיש. בספר מובאים שניים מהנודעים במחזותיו, הטוב ביותר הוא "שולמית" הוא גם הארוך בספר, כ-60ע"מ, זהו סיפורה של שולמית בת מנוח שבאה ממשפחה מעוטת יכולת ופוגשת את אבשלום שבא ממשפחה מבוססת ועשירה. אבשלום מציל את חייה של שולמית לאחר נופלה לבאר והשניים כורתים ברית נישואין בעל פה במדבר כשהעדים היחידים הם הבאר והחתול. לאחר שנפרדים דרכיהם אבשלום חוזר לביתו ושולמית לביתה, היא שומרת על נדרה ומחכה לו, אך אבשלום נושא לאישה מישהי אחרת ונולדים לו שני ילדים. מה יהיה בסוף הסיפור.. תקראו את המחזה. זהו המחזה הנודע ביותר של גולדפאדן והוא הומחז והוצג מאות פעמים.

החלק השלישי של הספר מכיל מבחר שירים מתורגמים מיידיש, זה החלק הפחות מוצלח בספר, או שהתרגום חלש או שהשירים פחות טובים שהרי גולדפאדן השקיע את כל זמנו בהמחזת מחזות וכתיבת שירה הייתה עיסוק פנאי שלו.
שווה קריאה.

לפני 16 שעות•
★★★★★
•משה
במחיצתו של איציק מאנגר

רבקה רוס

במחיצתו של איציק מאנגר

רבקה רוס

איציק מאנגר הוא ממשוררי היידיש האהובים עליי. ספר זה מאוד מיוחד בכך שהוא מסופר ממקור ראשון ע"י המחברת.
המחברת הכירה אישית מאוד את מאנגר בעשר השנים האחרונות לחייו, לא פעם נרמז שלמעשה הייתה מאהבת שלו. היא כותבת על המשורר, על האדם, אופיו והתנהלותו היום יומית, מה שלא תקראו בשום ספר שירה שלו.
הספר מלווה את העשור האחרון לחייו של מאנגר, בתקופה זו הוא היה מבקר הרבה בישראל ולעיתים נשאר לתקופות של כמה חודשים. למרות שמאוד אהב להיות בתוך עמו עדיין היה מעביר את רוב זמנו בארה"ב וזאת מכיוון ששם היה קהל היעד העיקרי לשירת יידיש.
רבקה רוס (המחברת) פוגשת במאנגר לראשונה ב-1958 בקפה כסית. היא מציירת את מאנגר כאיש לבבי, אוהב אדם וחברה. הוא הגיע לישראל לתת מספר הרצאות. אחת ההרצאות הטובות ביותר שלו היו על אברהם גולדפאדן מי שידוע כמייסד התיאטרון היידי.

שניהם משוחחים מידי פעם על זלמן שניאור שהיה ידיד משותף שלהם. אני מאוד אוהב את כתיבתו של זלמן שניאור, במיוחד בפרוזה. בתור אדם כבר קראתי במספר מקומות שהיה טיפוס בעייתי מה שהתבטא בעיקר בשחצנות וביקורתיות כלפי אחרים. אלו כנראה הסיבות שלא הצליח בארץ ולאחר מותו נשכח לחלוטין. גם בספר זה מאנגר מספר למחברת שפעם התהלך עם שניאור ברחובות פאריז ושניאור ראה מישהי שמצאה חן בעיניו, הוא צבט בעכוזה, זו הסתובבה וסטרה למאנגר המסכן, שניאור ממשיך ללכת בגאווה לבוש בפרוותו היקרה. מאנגר אומר לו שאילו קראה האישה למשטרה הוא היה "אבוד", אין לו דרכון ואין לו התר שהיה, שניאור ענה לו "הה.. מי מסוגל להתאפק למראה עיכוס שכזה".

המחברת מספרת את סיפורה שלה עצמה בגוף שלישי, כך שהספר קריא כמו רומן ולא כמו אוטוביוגרפיה.

מאנגר היה מאוד מוכר בשנות ה40-60 של המאה הקודמת גם בארץ וגם בחו"ל, במיוחד אצל דוברי היידיש, אבל כל חובב ספר הכיר אותו. הוא לא היה יכול ללכת ברחוב מבלי שההמון נדבק אליו. היום הוא נשכח, לא כמו שניאור, אבל קרוב לזה.

הספר מציג הרבה חלופות מכתבים בין מאנגר לרבקה רוס ומעבר להם מתאר את ביקוריו ושהותו בישראל, אז המחברת בילתה איתו זמן רב, בשנותיו האחרונות אף סעדה אותו יחד עם אישתו ואחותו. משולש היחסים הזה של המחברת, אישתו של מאנגר ואחותו מתואר על כל צדדיו ומטבל היטב את המסופר.

אסיים בסיפור אישי, באחד מטיולי הרבים בחנויות הספרים המשומשים בת"א מצאתי באחת החנויות ספר של מאנגר, כשבאתי לשלם המוכר התבונן בי בהשתאות רבה ואמר "אף אחד לא מכיר את מאנגר היום, אני נותן לך את הספר במתנה כאות הערכה על שאתה קורא אותו", אני סרבתי למתנה שהרי זו פרנסתו, לבסוף התפשרנו על מחצית הסכום.

מאוד ממליץ על הרומן הרציני העיקרי שלו שתורגם לעברית "סיפורי גן-עדן".

שווה קריאה.

לפני שבוע•
★★★★★
•משה
סופרים : עשרים מסות קטנות

סופרים : עשרים מסות קטנות

דֹב קִמְחִי

דב קמחי (1889-1961), מהסופרים היותר נשכחים של דורנו וחבל, ספרו 'בית חפץ' הוא יצירת מופת. אני נהנתי עד כה מכל מה שכתב.
ספר זה מכנס עשרים מאמרים שכתב קמחי על עשרים סופרים ישראלים. המאמרים נכתבו בשנות הארבעים של המאה הקודמת.

מה שמיוחד בספר זה הוא שרוב הסופרים הם ידידיו של המחבר, או מכריו או שיצא לו לפגוש אותם מספר פעמים, לכן רוב המידע הוא מגוף ראשון ומחוויותיו של המחבר עם הסופרים המתוארים.

נמצא כאן מאמרים על מיכ"ל, אליעזר בן יהודה, ש.בן ציון, יוסף קלוזנר, שאול טשרניחובסקי, ר' בנימין, יעקב רבינוביץ, יעקב שטיינברג, א.א.קבק, ג.שופמן, י.ד. ברקוביץ, דוד שמעוני, ש"י עגנון, אשר ברש, משה סמילנסקי, יהודה בורלא, א.ראובני, שלום שטרייט, שלמה שילר, א. בן-אב"י.

מכיוון שרוב המידע הוא ממקור ראשון והוא תוצר של מפגשים עם הסופרים יהיה כאן הרבה חדש גם למי שבקי בביוגרפיות של הסופרים הללו.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•משה
ברנר

ברנר

אניטה שפירא

ביוגרפיה מצויינת על ברנר, כתובה ברור וטוב ועם זאת מקיפה ומביאה פרטים מעניינים. מאמין שמי שבקי בדרכו של ברנר ימצא כאן חידושים ויוכל להעמיק ידיעתו.

ברנר היה סופר שהשפעתו הייתה גדולה מהשפעת הספרים שכתב, המאמרים שפרסם וההרצאות שהרצה. חבריו ראו בו את המצפון והמצפן בחברה היהודית ההולכת ומתגבשת בארץ ישראל של תחילת המאה ה-20.

סיפוריו של ברנר ברובם מסופרים מתוך חייו עצמו והרבה מהם נוגעים בהתנתקות מהעיירה היהודית, התנתקות מבית ההורים, המעבר לעיר הגדולה ובעיקר נטישת הדת והמסורת ואובדן האמון באלוהים. לעיתים התוצאה היא קרע משני העולמות.
סיפורו הראשון של ברנר "פת לחם" הודפס לראשונה ב"המליץ" ב-1900, מאז לא הפסיק לכתוב וליצור. סיפורו הנודע "בחורף" הוא האוטוביוגרפי ביותר, מעין יומן נעורים.

הספר עוקב אחר כל תחנות חייו המרכזיות של ברנר מילדותו, גיוסו לצבא הצאר ועריקתו ב-1903 ממש לפני תחילת מלחמת רוסיה-יפן. ב-1904 הוא מגיע לאנגליה ללא מטען וללא כסף. מאוגוסט 1905 ועד עזיבתו את לונדון הוא מתגורר ועובד בבית הדפוס נאורודצקי. ברנר פוגש את ר' בנימין והשניים מתיידדים והתוצאה של חיבור זה הוא כתב העת "המעורר" שמופיע בראשית 1906.

דרכו של ברנר עד מותו הייתה כולה מוקדשת לספרות העברית והוא תרם רבות להתפתחותה, במיוחד לאחר שעלה לארץ ישראל ב-1909. הוא הגיע לארץ כשכבר היה מפורסם והשפעתו על הספרות העברית בארץ באותה התקופה הייתה גדולה.
הספר מתאר רבות את יחסיו של ברנר עם עמיתיו הסופרים וכמובן עם משפחתו.
כתוב בצורה מרתקת ממש כמו ספר מתח. אניטה שפירא יודעת לכתוב מעניין, עד היום לא התאכזבתי מאף אחד מספריה. מומלץ.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•משה
תקוות גדולות [מהדורת 1991]

תקוות גדולות [מהדורת 1991]

צ'ארלס דיקנס

הספר נחשב לטוב ביצירותיו של דיקנס או אחד מהטובים ביותר שלו, הוא זה שנוטה להופיע כמעט בכל רשימה של הספרים הכי טובים שנכתבו אי פעם.
הספר יצא לאור בהמשכים בעיתונות בשנים 1860-1861.

זהו סיפור חניכה של פיפ, נער צעיר שהתייתם מהוריו וגדל אצל אחותו השתלטנית והאכזרית, למזלו של פיפ בעלה של אחותו ג'ו הוא אדם טוב לב ועוזר לפיפ.
ה"תקוות הגדולות" של פיפ בחיים הם להפוך מפועל קשה יום לג'נטלמן משכיל שיכול להרשות לעצמו להתבטל כל היום.
פיפ מספר בגוף ראשון על שלל ארועים שמביאים אותו לבגרותו בסוף הסיפור.

דיקנס כתב את סיפור החניכה בדומה לסיפורי מסע שהיו מאוד נפוצים במאה ה-19, בהם הגיבור עובר שלל ערים ומדינות בדרכו אל הסוף הנכסף. גם בסיפור זה פיפ עובר מספר תחנות מרכזיות בחייו שמביאות אותו לפרק הסיום בו הוא נפגש שוב עם אסטלה, אהבתו הראשונה שסירבה לחיזוריו.

אישית הז'אנר של סיפורי חניכה פחות מעניין אותי מכיוון שזה סיפור שברובו ידוע מראש, ילד/נער שמתבגר ועובר שלל תלאות אדם בדרך לבגרותו. סיפורי מסע לעומת זאת לוקחים אותנו למקומות קסומים שאיננו מכירים ובכך הופכים את הסיפור למעניין יותר. לא יודע אם ההשוואה במקום, אבל זה מה שעבר לי בראש שקראתי את הסיפור.
רוב הסיפור היה ידוע לי מראש וגם את החלקים הפחות ידועים לא היה צריך לחשוב הרבה כדי לדעת אותם, הרגיש לי קצת נדוש ושהייתי בסרט הזה כבר הרבה פעמים. אם זה לא היה ספר מרכזי בספרות העולמית כנראה היה ננטש באמצע. הכתיבה מאוד קולחת ועניינית, יש עניין והתפתחויות ללא הרף. חוש ההומור של דיקנס פחות חד בספר הזה מאשר בספרים אחרים שלו, אין כמעט דמויות מצחיקות וההומור מאוד מעודן עד שכמעט איננו קיים.

לפני חודש•
★★★★★
•משה
האדם אינו אלא...

האדם אינו אלא...

דן מירון

ספר עב כרס ומקיף זה לוקח אותנו למסע מרתק הסוקר את התפתחות השירה העברית המודרנית החל מדורו של טשרניחובסקי (תחילת המאה ה-20) ועד לסוף שנות השישים. המחבר למעשה סוקר את התפתחות השירה העברית דרך הצגתם של מספר מצומצם של משוררים שהיו אבן דרך בתקופתם.

הפרק הראשון מוקדש לטשרניחובסקי, אך למעשה עוסק על התקופה בהבט רחב יותר ונוגע גם בשאר המשוררים החשובים בתקופה כשביאליק הוא המרכזי שבהם.

הפרק השני עוסק בביאליק ואצ"ג והיחסים בניהם.
פרק אחר מוקדש למשוררת אסתר ראב החביבה עליי במיוחד, נדיר למצוא משוררת טובה שהיא גם מספרת משכמה ומעלה, חבל שכיום כמעט ונשכחה כליל.
הפרק הבא מוקדש ללאה גולדברג המייצגת את הדור שקם לאחר ביאליק שכלל משוררים מרכזיים כמו אלתרמן ושלונסקי, דור שמרד וביקר קשות את הדור שקדם לו וחשב שהוא המציא את הגלגל.
פרק נוסף מוקדש ליונתן רטוש, משורר שפחות הכרתי, אך שמחתי מאוד להכירו בספר זה.
הפרק הבא מוקדש ליעקב אורלנד שאף הוא מהמשוררים האהובים עליי ביותר, שירתו נגישה מאוד ומצליחה להעביר רעיונות רבים בפשטות חכמה. הוא משתמש רבות בסגנון המקאמה ואף כתב שירים מוכרים רבים שהולחנו ובוצעו ע"י אמנים רבים.
הפרק האחרון מסתיים בשירתו של יעקב פרידמן, משורר שלא נחשפתי אליו בעבר, אך שמחתי להכירו.

יש בספר מידע היסטורי מעולה רב, דן מירון שולט בחומר ומנתח היטב את התקופות השונות ואת מערכות היחסים המורכבות שנרקמו בין המשוררים השונים.
אני נהנה לקרוא גם ניתוח של שירים מידי פעם, אך כאן לטעמי הוקדשו לכך יותר מידי עמודים, לעיתים הוקדשו 20-30 ע"מ לניתוח שיר אחד, לי זה היה יותר מידי.
לסיכום הייתי ממליץ מאוד לקרוא את הספר, אפשר לדלג קלות מעל קטעי ניתוח השירה הארוכים.

לפני חודשיים•
★★★★★
•משה
גן שחרב

גן שחרב

אסתר ראב

אסתר ראב ממשוררות הראשונות של ישראל, בת דורם של רחל המשוררת, לאה גולדברג, אלישבע ויוכבד בת מרים. אחת מחמשת "המייסדות" שלא הצליחה לפרוץ לקהל הרחב כמו רחל ולאה גולדברג והיום למעשה נשכחה כליל בעוד על אחיותיה המשוררות יוצאים תילי תילים של מחקרים והוצאות חדשות ליצירתן. מה סוד הצלחתן של רחל ולאה גולדברג? רחל צנועה, כתבה יחסית פשוט ומובן ונגעה בלב באמיתותה. לאה גולדברג לעומתה הגיעה ארצה אישה משכילה מאוד וכבר עם הגיעתה ארצה התערבבה היטב עם הבוהמה הצעירה של שלונסקי ואלתרמן ובכך סללה דרכה לציבור זאת בנוסף לכשרונה הגדול. מדוע לא הצליחה אסתר ראב להגיע להמונים? טרם קראתי ביוגרפיה מקיפה על חייה, אבל מהמידע שליקטתי פה ושם עולה כי מכיוון שנולדה וגדלה בפתח-תקווה המושבה והייתה די מנותקת מהבוהמה התל-אביבית של המשוררים שהתכנסה סביב שלונסקי ואלתרמן היא למעשה לא הצליחה להגיע ולפרוץ לתודעה וזאת על אף כשרונה הגדול.

ספר זה מכיל 45 סיפורים קצרים ו-7 שירים. בן אחיה הסופר אהוד בן-עזר המופקד על עזבונה בחר מקבץ שמציג יפה את כתיבתה הספרותית ונוגע רק מעט בכתיבתה השירית ומשאיר טעם של עוד.
אסתר ראב מתגלה ככשרונית גם בפרוזה וגם בשירה מה שדי נדיר בקרב יוצרים, היא כותבת עברית רהוטה ויפה, פשוטה להבנה, אם כי לעתים מצאתי עצמי מחפש מילה זו או אחרת במילון, בכל זאת עברו הרבה שנים מאז נכתבו שיריה. לאסתר ראב זיקה חזקה לטבע ולסובב אותה והיא מתארת בפירוט רב צמחים, בעלי חיים, נופים מזג אוויר ואת כל הסובב אותה. למעשה כל סיפוריה ושיריה הם אוטוביוגרפיה ומתארים את חוויות ילדותה וחייה.

בתור תושב פתח-תקווה מזה שנים רבות, הסיפורים שלה מאוד נגעו לליבי ועד היום ניתן לבקר ולראות את הבית בו גדלה במושבה פתח-תקווה. לצערי בפתח-תקווה לא השכילו בזמן כמו בת"א לשמור מפני הרס את המבנים הישנים וההיסטוריים של העיר, וקבלנים זריזים הרסו ובנו בתים חדשים על רוב מבני פתח תקווה ההיסטורית. המבנים שנותרו מוזנחים בצורה נפשעת (כולל ביתה של אסתר ראב אותו היא מתארת באהבה גדולה בסיפוריה) ולא נראה כי יבוא עליהם גואל בקרוב.

הספר הזה השאיר בי טעם של עוד מאסתר ראב, התקופה של ראשית הישוב בה חיה ועליה היא כותבת באהבה כה גדולה מרתקת. מאוד מומלץ.

לפני חודשיים•
★★★★★
•משה
Queen Esther

Queen Esther

John Irving

זהו ספרו האחרון של ג'ון אירווינג שיצא שנה שעברה. הוא טרם תורגם לעברית, זה די מפתיע מכיוון שהוא עוסק הרבה ביהודים, יהדות וארץ ישראל. זה הספר הכי יהודי של אירווינג. מה שעוד יותר מפתיע שגם הספר שיצא לפניו The Last Chairlift וגם זה שלפניו Avenue of Mysteries לא תורגמו לעברית. ייתכן שההוצאות לאור הגיעו למסקנה שהוא לא כלכלי מספיק ושלא קוראים אותו מספיק.

מי זו QUEEN ESTHER? אסתר נכט נולדה ב-1905 להורים יהודים, האב מת על סיפון ספינה והאם נהרגה בתקרית אנטישמית. נזירות השאירו את הילדה לפיתחו של בית אמנה לילדים סנט קלאודס במדינת מיין הצפונית והקרה בניהולו של ד"ר לארץ (כן, אותו בית אמנה מספר מוקדם יותר ומפורסם מאוד של אירווינג "תקנות בית השיכר"). אף על פי שהילדה הייתה מאוד קטנה היא הייתה מודעת לכך שהיא יהודייה וד"ר לארץ ידע שיהיה כמעט בלתי אפשרי למצוא לה משפחה מאמצת. אסתר גדלה בבית האמנה עד גיל 14 ואז משפחת ווינסלו מאמצת אותה. הווינסלואים ידועים בכך שהם מאמצים נערות בוגרות, הם לא יהודים, אך הם שונאים אנטישמיות. יש להם מספר בנות שלהם והם דאגו לאמץ ילד נוסף לכל בת ביולוגית שלהם כדי שהשתיים יגדלו יחד והילדה המאומצת תדאג לילדה הביולוגית. אסתר גדלה ולומדת האבקות (מוטיב ההאבקות חוזר ברבים מספריו של אירווינג שהיה מתאבק מקצועי בצעירותו). לאסתר קשר הדוק עם ילדת משפחת ווינסלו איתה גדלה, אסתר מצד אחד לא מעוניינת לגדל ילדים משלה ומצד שני חברתה הטובה ממשפחת ווינסלו מאוד רוצה לגדל ילדה, אבל לא רוצה בן/בת זוג ולא רוצה לעבור את תהליך הלידה. הן מסכמות שאסתר תלד ילד, אבל בת משפחת ווינסלו זו תגדל אותו, הוא יהיה שלה. כך בא לעולם ג'ימי ווינסלו, הוא גדל אצל משפחת ווינסלו ומעולם לא פוגש את אסתר אימו הביולוגית, שבנתיים עשתה עלייה לישראל והפכה פעילה בכירה ב"הגנה".

חלק נכבד של הספר מתאר את התבגרותו של ג'ימי, שמעוניין להיות סופר ומחליט לעבור להתגורר בוינה, עיר הולדתה של אימו אסתר.
הפרק האחרון מתרחש בישראל בשנת 1980, ג'ימי כבר סופר די מוכר ומגיע לישראל לצורך השקת סיפרו החדש. האם יפגוש את אימו ויחדש עימה קשר?

הספר הזה כמו ספריו האחרים של אירווינג מאוד מורכב ועוסק בנושאים רבים שאירווינג חוזר אליהם שוב ושוב, יתמות, האבקות, יחסי אנוש מורכבים בין מספר דמויות ומיניות על שלל גווניה.

האמת שנהנתי מאוד מהספר, אבל החלקים שכתב על ישראל ויהדות לא היו מלוטשים מספיק, הורגש שהידע של אירווינג על יהדות ושראל נובע ממחקר עכשווי של החומר והכתיבה מלאכותית משהו ורדודה, בניגוד לנושאים האחרים בהם הוא עוסק. עדיין אני מאוד שמח שהוא כתב ספר שנוגע ליהדות וישראל, אנחנו בראשו.

אירווינג ביקר בישראל מספר פעמים, הנה מה שכתבו עליו ב"כלכליסט" ותקציר ראיון איתו:
אירווינג עצמו גדל בניו המפשייר, למד שנה באוניברסיטת ניו המפשייר ואז נסע לתוכנית לימודי חוץ בווינה. כפי שסיפר לא אחת, הוא לא ידע דבר על אנטישמיות עד שהגיע לווינה, שם שותפו לחדר היה יהודי, ואז שם לב איך חבריו היהודים מקבלים יחס שונה ממנו. אירווינג ביקר בישראל פעמיים, הפעם האחרונה היתה ב־2024 כשזכה בפרס ירושלים לספרות. הוא מגדיר את עצמו ללא כחל וסרק כפרו־ישראלי ופרו־יהודי, ובריאיון איתו לאחרונה אמר שהתמיכה שלו בישראל אינה אומרת שהוא מסכים עם עמדותיהם של ממשלה או של מנהיג זה או אחר.
"בחרתי לכתוב על יתומה יהודייה - כזו שמבוגרת מספיק כדי לדעת את שמה ואת סיפורה של המלכה אסתר", סיפר אירווינג בריאיון ל"ג'ואיש בוק קאונסיל". "כבר הכרתי את בית היתומים הבדיוני שלי במיין, ואת האמפתיה של ד"ר לארץ', רופא בית היתומים. אסתר נולדה בווינה בשנת 1905; חייה מעוצבים על ידי אנטישמיות. הייתי סטודנט אמריקאי בווינה בשנים 1964-1963, כששותפי היהודי לחדר פקח את עיניי לגבי האנטישמיות. אסתר שלי חונכה על ידי לארץ' לפי העיקרון שאנשים צריכים להיות מועילים, והיא מרגישה שנולדה להיות מועילה. לכן היא מקדישה את חייה להגן על בנה ג'יימי, ואחר כך היא מקדישה את חייה להגן על יהודים אחרים".

לפני חודשיים•
★★★★★
•משה
גם זה יין

גם זה יין

נתן זך

ספר זה יצא ב2026, לאחר מותו של זך, הוא כנראה לא תכנן להוציא את התרגומים הללו לאור, תרגם להנאתו.
ספר של 300ע"מ מתרגומיו, בעיקר תירגם שירה גרמנית, צרפתית ואנגלית, דגש על גרמנית. השירים שהכי דיברו אליי הם משל פאול צלאן, אלזה לסקר שילר, ברטולט ברכט, פרדריקו גרסיה לורקה, לורד ביירון ושיר אחד משל מלך ראוויטש שהכי אהבתי מכולם, שיש שכתב לבנו הצייר יוסל ברגנר.
סה"כ יש באסופה זו תרגומים משל 43 משוררים, לחלק מהמשוררים כגון אלזה לסקר שילר ופאול צלאן הקדיש כ30ע"מ כל אחד ואילו מאחרים תרגם מספר שירים בודדים או שיר אחד בלבד.
זהו ספר שמכיל עולם ומלואו ובכדי לרדת לסוף געתם של כל אחד מהמשוררים חשוב להכיר את הביוגרפיה שלו, וכמה שנכיר יותר כך נהנה מהשירה יותר.
אין ספק שנהנתי יותר מהמשוררים שציינתי למעלה מכיוון שכבר התנסתי בקריאתם בעבר.
לסיכום אני בכל זאת אוהב יותר את השירים שזך כתב הרבה יותר מהתרגומים שלו.

לפני חודשיים•
★★★★★
•משה

ביקורות נוספות על "בסלון של ברטה"

בסלון של ברטה

בסלון של ברטה

אורה אחימאיר

בסלון של ברטה הזכיר לי כמה מגמות בספרות, למשל, בתי קפה בהם נסבו כמה עלילות כמו אלה של דוד פוגל (חיי נישואים) וסטפן צוויג (מנדל של הספרים), או למשל, נשים נתמכות של אלכנסדר דימא הבן (הגברת עם הקמליות) ושל אמיל זולא (ננה). וכך, עניין הסלונים התברר כמגמה נרחבת של נשים רחבות אופקים, אך דלות השכלה, שלא זכו להשכלה אקדמית או אחרת מסודרת. מאות סלונים התקיימו באירופה, וינה, פריז וברלין בעיקר, אפילו וושינגטון וברצלונה, מהמאה ה-17 ועד למאה העשרים. היו אלה סלונים של נשים עשירות, הנשואות בעיקר לבעלים שעיסוקם מצריך פגישות עם אנשים מפורסמים ומשפיעים. במקרה של ברטה, כבר בגיל 12 היא היתה מזכירתו של אביה מוריס, מו"ל עיתון נחשב בווינה - נויה פרייה פרסה. כך זכתה לפגוש את ראש הממשלה לעתיד של צרפת ז'ורז' קלמנסו כשהיא נערה, ולהחליף עמו אי-אלו דעות. בסוף גם איכשהו היתה קרובת משפחתו.
אבל מה באמת עם הסלון? כלום ושום דבר. אמנם היו שם צוויג, קלימט, שניצלר, רודן, אלמה וגוסטב מאהלר, פרנץ ורפל, ונכחו שם אנשי אמנות אלה ואחרים, גם פוליטיקאים, אלא שכל זה מסופר כלאחר יד.
אחימאיר מנסה להעלות על הכתב סיפור מעברה של משפחתה שלה, משפחת צוקרקנדל. ישבה וקראה, גם ביקרה בווינה לא אחת. זה היה סלון אחד ממאות באירופה, בטח מעשרות בווינה עצמה. כמו כותבי ביוגרפיות (וזו לא ממש ביוגרפיה) אחרים בעבר, גם אחימאיר מצאה עצמה ממלאת מילויים "אמנותיים" של שיחות כאלה ואחרות. זה בסדר, כל עוד זה נאמן למציאות.
האם ערכו של הספר דווקא בהארת עברה של משפחתה של ברטה? הרי בספר יש פרק נרחב גם לגיסתה אמליה. ערכו האמיתי של הספר בהארת התקופה, תקופה של פריחה אמנותית בלתי רגילה טרם מלחמת העולם הראשונה. פריחה זו נגדעת לרגע בגלל מלחמתה העולם ואז הכל שב לפרוח, כמו גם ניצני הירידה עם הופעת הנאציזם.
ברטה ובעלה אמיל צוקרקנדל לא היו אנשים עשירים. הוא אמנם היה פרופסור לאנטומיה ידוע מאוד באוניברסיטה, ספריו נמכרו ונלמדו ברחבי אירופה ומחוצה לה, אבל הסלון לא נבנה על שתיה וזלילה, יותר על החלפת דעות. הרוב לא האמינו שעם כמו האוסטרים יסכים ליפול כפרי בשל לידיו של היטלר, אבל נכשלו בתחזית.
וינה בכלל והסלון של ברטה מייצגים תקופה שהיתה ואינה. הלב נחמץ להיעלמות אותה תקופה, אבל זה כנראה עולמנו, שדברים טובים נרמסים ברגל גסה.

לפני שנה•
★★★★★
•מורי
בסלון של ברטה

בסלון של ברטה

אורה אחימאיר

ספר טוב, מרחיב דעת ומרתק ברוב חלקיו, לעתים אפילו מפעים.
שילוב מוצלח של אמת ובדיה ומעט על תהליך המחקר לספר. התחקיר יסודי ומוקפד. אחימאיר מסבירה גם מדוע היה חשוב לה מאד לדייק ככל האפשר. ניכר כי גם החלקים הבדויים מבטאים היטב את רוח הדברים ורוח התקופה.

שם משפחתה מבית של אורה אחימאיר היה צוקרקנדל. שורשיה בענף עני למדי של המשפחה בגליציה. אך היה גם ענף משכיל ואמיד בוינה, אותו יצאה לחקור.
העלילה מגוללת את קורות חייה של ברטה צוקרקנדל היהודיה (1864-1945). ברטה היתה נשואה לאוטו צוקרקנדל, פרופסור ידוע לרפואה באוניברסיטת וינה. היא היתה בעלת הסלון התרבותי והאינטלקטואלי החשוב ביותר בוינה משלהי המאה ה-19 ועד האנשלוס. ברטה הייתה אישה דעתנית, משוחררת, פמיניסטית וליברלית, בימים שמקומן של הנשים היה בבית וקולן לא נשמע. בעלת זיקה לאמנות ועיתונאית. האמינה ברוח האדם. בסלון הסתופפו בעיקר דמויות יהודיות מכל תחומי האמנויות, ביניהם קלימט הצייר ומובילים אחרים של תנועת הזסיון הוינאי. מאהלר הקומפוזיטור, שניצלר וצוויג הסופרים , מקס ריידנהרט - איש התיאטרון, הרצל ועוד אינטלקטואלים ואמנים.
סוזי, אחותה של ברטה הייתה נשואה לפול קלמנסו, אחיו של זורז' קלמנסו, שהיה בעל עיתון חשוב ואח"כ ראש ממשלת צרפת. ברטה הייתה מאד מיודדת עם ז'ורז' (ואולי אף יותר מזה). היא הצליחה להשפיע עליו כמה פעמים במהלכים חשובים. בכלל, הייתה בעלת השפעה פוליטית גם בארצה וגם מחוצה לה.

תולדות חייה וסיפורו של הסלון שלה על מגוון משתתפיו, לצד קורותיה של בת דודתה אמליה, שהיתה נשואה לאחיו של אוטו צוקרקנדל, הוא סיפורם של יהודי וינה, שזהותם ונאמנותם היו נתונות למולדת אוסטריה וזהותם היהודית הייתה שולית בעיניהם. משום כך התעלמו מסימנים מבשרי רע וסופם שנפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. כן, זהו גם סיפורה של עיר וסיפורה של תקופה.

הספר עשיר בפרטים הנוגעים לחייהם של משתתפי הסלון וגם אחרים בעלי השפעה. הספר שלח אותי פעמים רבות לרשת לקרוא השלמות מידע על דמויות ידועות יותר וידועות פחות. מאד נהניתי מכך. אשתף בשני סיפורים מרתקים שלא הכרתי ודווקא כאלה שמופיעים לקראת סופו ושוליו של הספר. המידע שאביא חלקו מהספר והרחבתו מהרשת.

כמוני, רבים מכם אוהבים את הצילומים המקפיאים את רגעי הקפיצה באוויר. את הטכניקה הזו המציא פיליפ הלסמן.(1906-1979). הלסמן נודע כצלם פורטרטים של אמנים, פוליטיקאים וידוענים. צילומיו הופיעו על יותר מ-100 שערים של גליונות המגזין LIFE. במשך 37 שנים עבד עם דאלי, בעיקר על סדרת צילומי השפם שלו.
אבל לא כך נראו חייו של הלסמן, הצעיר היהודי. ב-1928 טייל עם אביו בטירול. כשלא היה לידו, נרצח אביו ע"י כפריים, ואלו טפלו על הבן הצעיר את האשמה ממניעים אנטישמיים. הוא נשפט ל-10 שנות מאסר. ברטה צוקרקנדל הפעילה את השפעתה על קלמנסו למען יפעל לשחרורו של הלסמן. קלמנסו יצר קשר עם הגורמים האוסטריים. כעבור שנתיים שוחרר הלסמן, בתנאי שלא ישוב לעולם לאוסטריה. בזכותה של ברטה זכה להזדמנות לקריירה מפוארת בתחום הצילום.

הסיפור השני הוא על הספר והסרט "עיר ללא יהודים". סאטירה על האנטישמיות שכתב ב-1922 הסופר הוגו בטאואר, יהודי שהתנצר בנעוריו. בספר, פוליטיקאי דמיוני הורה על גירושם של כל יהודי וינה. בתמונות שהתבררו ככמעט נבואיות, החליטה אוסטריה לשאול מהארצות השכנות שלושים רכבות להובלת בקר על מנת לבצע את הגירוש למזרח של היהודים ומטלטליהם. בספר מוצגים אזרחי וינה כחוגגים את הגירוש, אולם הרגשות השתנו אחרי שהתיאטראות, חנויות הכל בו, בתי המלון ועירות הקיט התמוטטו. הכלכלה נפגעה במידה כזאת שקמה תנועה עממית שדרשה את החזרת היהודים. בינתיים בהיעדרם של היהודים המפלגה האנטישמית פשטה את הרגל. הגירוש בסופו של דבר בוטל והיהודים התקבלו חגיגית בחזרה לווינה. כמובן, הסוף האופטימי והנאיבי של הספר לא תאם כלל למציאות העתידית. עם זאת באותה תקופה נמכר הספר "העיר ללא יהודים" ב-250,000 עותקים בשנה הראשונה. לספר ולסופר היו מעריצים ואויבים. אוהדי התנועות הנאציות תקפו את בטאואר ואת יצירותיו.

ב-1924 הספר הפך לסרט, בבימוי של הנס קארל ברסלאואר. מטבע הדברים סרט אינו זהה תמיד לספר. כאן התבטא ההבדל בעיקר בסיום הסרט. כאשר מתברר שכל הסיוט האנטישמי לא היה אלא חלום של ציר אנטישמי באסיפה הלאומית שאומר "תודה לאל שהחלום המטופש הזה חלף – אנחנו כולנו בני אדם, איננו רוצים בשנאה – אנו חפצי חיים ורוצים לחיות ביחד בשלום". כך מתכחש הסרט לאנטישמיות שחגגה אז באוסטריה.

ב-1925 נרצח הסופר בטאואר, ע"י מתנקש שהיה בעברו חבר במפלגה הנאצית.

הסרט אבד, כנראה הוסתר ע"י הנאצים. בשלב מאוחר יותר נמצא והוצג, בין היתר, ב-2018 בפסטיבל הסרטים היהודי בירושלים.

"הסלון של ברטה" הוא ספר ראוי שכדאי לקרוא.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•כרמלה
בסלון של ברטה

בסלון של ברטה

אורה אחימאיר

ספרה של אורה אחימאיר עוסק בתקופה אשר הסופר הדגול שטפן צווייג כינה אותה "העולם של אתמול". זו התקופה שקדמה לשתי מלחמות העולם בה הייתה וינה לא רק בירת האימפריה האוסטרו הונגרית, אלא גם אחת מבירות התרבות של אירופה לא פחות מפריס. לא רק שמו של צווייג נקשר לוינה: זיגמונד פרוינד, הרצל, גוסטב קלימט, גוסטב מאהלר, יוהאן שטראוס הבן, הסופרים ארתור שניצלר ופרנץ ורפל, כל אלו היו דמויות מפתח בעיר בה חי מוצארט את שנותיו האחרונות. אך לכל הדמויות החשובות האלו, היה משהו משותף נוסף: כל אלו היו אורחים של קבע בסלון התרבותי אותו ניהלה ברטה צוקרקנדל: היא נהגה להזמין לביתה את מיטב היוצרים בבירה הוינאית, אמנים ואינטלקטואלים מהתנועה המודרניסטית, שהיו בין מייסדי תנועת הזצסיון הווינאי (אשר קדמה לפרש הכחול והגשר שבאו אחריה).

מי הייתה ברטה צוקרקנדל ומי היא אמליה גיסתה הנושאת באותו שם משפחה?

כדי לברר זאת, נסעה הסופרת אשר שם משפחתה מבית גם הוא צוקרקנדל, פעמים רבות לוינה למין סוג של מסע שורשים כדי לברר את התשובה לשאלה.
התוצאה היא ספר נפלא בעייני המספר לא רק על בירת אוסטריה הנהדרת והאיומה כאחד, אלא בעיקר את סיפורה של הקהילה היהודית שם. אך הסיפור לא עוסק רק בעולם של אתמול. הסופרת מלווה את גיבורות הספר גם בתקופה של שתי מלחמות העולם כאשר חלק מהעלילה מתנהל בפריס כאשר שמה של צוקרקנדל נקשר לקלמנסו שהיה ראש ממשלת צרפת.

אחד הדברים אשר מכה בי בכל פעם מחדש כאשר אני קורא על גורל היהודים באירופה, היא אמונתם הנאיבית כי תפקידי המפתח אותם הם מילאו בחברה, תשכיח מהסובבים אותם את מוצאם היהודי וכי מעמדם יתרום להקטנת האנטישמיות. היו כאלו אשר לצורך כך גם המירו את דתם. אלא שאז הגיע יום ה-12 במרץ 1938, אוסטריה סופחה לגרמניה (האנשלוס), כל האשליות והתקוות התנפצו באגרוף פלדה ומאז שום דבר לא נשאר כשהיה.

זהו ספר מרחיב דעת אשר להערכתי כל מי שאוהב רומנים היסטוריים ימצא בו ענין, קל וחומר מי שיש לו ענין בהיסטוריה יהודית. הביקורת היחידה שיש לי על הספר היא בענין הקטע הבדיוני בסופו בו מנסה הסופרת לתאר כיצד היו נראים חייה של גב' צוקרקנדל לו היתה עולה לארץ. ברור לי כי הפרק הזה מתבסס על סיפורם של עולים אחרים מהקהילה היהודית, אך לי אישית זה לא השתלב בסיפור. אין בכך כדי לפגום בהנאתי הגדולה מהתחקיר ההיסטורי הזה.

אומר זאת שוב: ספר מאלף ומרחיב דעת.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•בנצי גורן
בסלון של ברטה

בסלון של ברטה

אורה אחימאיר

בסלון של ברטה. אורה אחימאיר. הוצאת עם עובד 288 עמודים
ומה יהיה עוד 200 שנה? סופרים שירצו לכתוב ספרים על ציירים ואנשי ספרות- מה יהיה סוג התחקיר שלהם? אינסטגרם שאולי בכלל יעלם מהעולם ואיך ישמרו ויתעדו תהליכים שמתרחשים? ועד כמה חשוב לדאוג לשימור המציאות?
כאשר קראתי את ספרה של אחימאיר, התחוור לי פעם נוספת שהחיים שלנו כיום ובכל שלב שלהם יכולים להוות בסיס לתחקיר של אנשים עוד עשרות או מאות שנים. והאם הרשויות אכן דואגות לצורה נאותה לשימור אירועים מרכזיים בחיינו? והאם אנחנו כאנשים פרטים אכן משאירים לדורות הבאים תיעוד של חיינו?
אורה אחימאיר בעשור התשיעי לחייה מתרפקת על העבר (כדרכם של אנשים בגילאים האלה) ובמקרה שלה גם יוצאת לתחקיר מעמיק אחרי בשתי נשים מושכות לב,: ברטה צוקרקנדל, שהפכה את הסלון הביתי למוקד תרבות מהפכני והייתה לדמות מרכזית במודרניזם הווינאי, ואף ניווטה מהלכים פוליטיים לקראת תום מלחמת העולם הראשונה, וגיסתה האלמונית אמליה, שזכתה לחיי נצח בזכות דיוקן שצייר גדול צייריה של וינה גוסטב קלימט.
"בנות הדוד נישאו לאחים אמיל ואוטו צוקרקנדל וכך היו גם לגיסות, אך שמץ מתהילתה של ברטה לא נגע באמליה" עמוד 35.
לאחימאיר יש סוג של קשרי משפחה עם אותן נשים. וזה המקום להעיר כי אם בתחילת הספר או בסופו היה עץ משפחתי זה היה מקל על הקורא בהפנמת הקשרים הללו.
לספר יש כמה צירים.
ציר ראשון ומרכזי הוא האופן שבו מתחקה אחימאיר אחר ברטה ואמליה. בציר הזה משלבת הסופרת את הקשרים שלהם עם הילדים שלה ענת ואבישי שמתלווים אליה בחלק מהנסיעות לאירופה כדי להכיר מקרוב יותר את הדמויות עליהן היא כותבת.
ציר שני – חייה של ברטה.
ציר שלישי – חייה של אמליה.
בין לבין משתרגות דמויות מרכזיות באומנות. בעיקר הצייר גוסטב קלימט (Gustav Klimt;‏ 14 ביולי 1862 – 6 בפברואר 1918, וינה) היה צייר אוסטרי, מהבולטים שבזרם היוגנדסטיל הווינאי. ודמויות נוספות כמו הרצל, שטפן צוויג ועוד.
קלימט צייר את אמליה בשנת 1917 – ותמונה של הציור ממוקמת בכריכת הספר ובחלק השני של הכריכה ישנו צילום של ברטה משנת 1909.
במהלך הקריאה, הבטתי פעמים רבות בתמונה ובציור של גיבורות הספר. ולו כדי להתחבר יותר לאישיות שלהן, לאופן שבו הן ראו את העולם ולפריצת הדרך הנשית שהן הביאו לעולם.
כל אחת מהן ניהלו סלון תרבותי "כך היו סלונייריות מאז ומעולם: מטשטשות, מטייחות ומפייסות" עמוד 34
מרתק לקרוא את סיפור חייהן, היחס של הסביבה לפועלן, האופן שבו הן ניהלו את חיי המשפחה, חיי הנישואין (אמליה נאלצה להתגרש מבעלה אוטו שהעדיף מישהי צעירה על פניה). הקשרים עם ילדיהם ובעיקר לאן הובילה אותם מלחמת העולם ה-2 והשואה.
ככל שעוברות השנים ומתרחקים מהשואה, הסיפורים האישיים שמובאים בספרים כאלה חושפים את האופן שבו השואה טלטלה את יהדות אירופה.
בחלקים מהספר, מפליגה הסופרת בהשלמת מידע שהיה חסר לה ובונה מהלך חיים מסוים לדמויות. בעיקר בחלק האחרון שבו היא מדמיינת מה היה קורה לברטה לו הייתה עולה לארץ ישראל וקובעת את משכנה בירושלים. דבר שלא קרה במציאות.
בכל ספר כזה, אני חושבת על סבתא שלי. יהודית שוטן לבית כגן. כאשר הייתי ילדה היא הייתה הסבתא שגרה כמה בתים מבית ילדותי. שבאה מ"שם" וכמובן שסיפור חייה ומשפחתה לא עניין אותי כהוא זה. ככל שאני מתבגרת ומעניין אותי לדעת יותר, אני מצרה על זה שאין את מי לשאול והתיעוד שנשאר הוא מועט ביותר.
הספר כתוב בצורה קולחת.
אינני בטוחה שהאופן שבו בחרה הסופרת להביא את סיפור חייהן של ברטה ואמליה הוא הדרך הנכונה. דהיינו סיפורה של בלשית בגיל השלישי שמתחקה אחרי הדמויות ולא בצורת עלילה.
שילוב תמונות בספר- מהלך נכון וחשוב.
התמונה על הכריכה ועיצוב הכריכה "מתכתבים" עם שני ספריה הקודמים של אחימאיר. כלה ואררטים.
מי שהתקופה, הנושא, הדמויות מעניינים אותו- ממליצה על הספר. ומי שפחות מתחבר לתקופה- זה הזמן להתחיל להתעניין. כי זו הדרך לשמר את ההיסטוריה וללמוד ממנה על תהליכים ובעיקר על אנשים.
"כל התענוגות בחיים באים בדומיה" עמוד 198.

לפני 3 שנים•מירי דליצקי