מה עדיף, אני שואל. יחסים מהוגנים ומסודרים, המתנהלים על מי מנוחות, המספקים הנאות קטנות ורגעי נחת מדי פעם, שהשגרה מושלת בהם לרוב ... או זוגיות יצרית, סוחפת, פרועה ושורפת, הגורמת לנו לכוויות בלב, לרכבת הרים בנפש אך בזכותה אנו מרגישים הכי חיים שאפשר?
הסוגיה הזו עומדת במרכז היצירה הנפלאה הזו. היא מתחילה עם מותו של ולדומירו, הידוע בכינויו ודיניו(Vadinho). מי היה ודיניו זה? בעלה הראשון של דונה פלור. ואת הכינוי שלו קיבל כי היה משוטט בין בתי הימורים, של באהיה, מפתה נשים מכל הגילאים, מתהולל פרוע. שבע שנים הייתה נשואה לו, שבע שנים של דאגות, תקוות שווא, חלומות שלא התגשמו, של חסרון כיס ואפילו אירוע של אלימות. אך היו אלה גם שבע שנים של ריגוש, של אהבה בוערת, של חגיגת החושים, של טירוף בחדר המיטות. אגדות נרקמו על כישרונותיו של ודיניו שלנו עוד בחייו על יכולתו הבלתי נדלית בכל תחום, על הכריזמה החייתית שלו, שנשים לא יכלו לעמוד בפניה וגברים היו מאבדים את כל ההגנות מולה. היה בעל כושר שכנוע שלא נראה כמותו, גברים היו מלווים לו כספים למשחקי הרולטה שלו, הנשים שחפץ בהן, נמסו בפניו.
דונה פלורה המסכנה, חונכה על ערכי הכנסייה וקדושת המשפחה. אולם, היא ניחנה ביצריות מתפרצת, נשיות וחושניות. שאיפתה להיות בחורה מכובדת וצנועה, נאבקה תמיד בשובבות ותשוקה שבערו בה. בצעירותה דחתה חתנים מבטיחים ואמידים ובסוף מה? נפלה לרגליו של קלפן ונואף זה, שהתחזה לפקיד בכיר ומבטיח במסיבה שנפגשו. אמה, דונה רוזילדה ,המכשפה האימתנית, כמעט התפוצצה מזעם כשנתגלתה התרמית. אך היה זה מאוחר מדי. פלוריפֶדיס (השם המלא של פלורה) הייתה כבר מאוהבת עד האוזניים ואף נתנה לפושע לקטוף את בתוליה לפני ליל הכלולות הרשמי ולהכיר לה את עולם החושים האסור. אבוי לבושה!
דונה פלור כשם שהייתה מאהבת מצטיינת, התברכה בכישרון בתחום הקולינרי ואפילו פתחה בית ספר לבישול ברזילאי אותנטי שזכה להצלחה בקרב הנשים הבאיאניות ועם תלמידותיה נמנו נערות ומזדקנות, רווקות ונשואות, יפות ומכוערות. וודיניו לא בחל באף סוג ועם כיבושיו הרבים ברחבי באהיה נמנו גם כמה מאלו שבאו ללמוד בבית ספרה של אשתו. פלור נעלבה, נפגעה, אך תמיד סלחה לנֶבֶז בעל האנרגיה הבלתי נדלית והתנתה עמו אהבים סוערים מתי שרצה בה. היא בעצמה לעולם לא חשבה אפילו להצמיח לו קרניים, כה מסורה הייתה.
לאחר תקופת אבל לא קלה ומרובת הרפתקאות (לא, לא מיניות) הכירה פלור את דוקטור תיאודורו, הרוקח המדופלם. ונדמה היה שהנה הגיע האושר המיוחל, חיים לצד אדם שהעריץ אותה, היה קשוב לכל רצון הכי קטן שלה. אדם אמיד , מסודר , איש משפחה למופת. הוא הלחין יצירה לכבודה של פלור ללהקה שניגן בה בימי א' בבסון. אפילו את חובתו כבעל בחדר המיטות ביצע במכובדות ובשקדנות. מה עוד צריכה דונה פלור? .. אולם מסתבר שוודיניו אמנם נפטר, אך גם במותו מסוגל הוא לגרום למהומה בכל רחבי באהיה ולצרות חדשות (או שאולי זה לא צרות?) לדונה פלור, הרעיה הצנועה והמהוגנת כל כך.
הספר נכתב ב-1966 ועלילתו מתרחשת בשנות ה-30 – 40 בבאהיה שבברזיל. ביצירה מורגשת רוחו של העם הבאיאני, הקולות, הריחות, המאכלים ,חייהם של עניים, של עשירים ושל ההוללים בני המקום. העממיות והאותנטיות שבכתיבה גורמת לנו ממש לטבול באווירה הססגונית ולהיות חלק ממנה. זהו ספר שמח, גם כשהוא מדבר על דברים עצובים, הקצב הברזילאי ממש נוכח שם, והוא סוחף את הקורא, מהתל בו, מקסים אותו ומפתיע פעם אחר פעם. יש חמישה פרקים עקריים ובתחילתו של כל אחד מהם מופיע מתכון של דונה פלור ( לא ידעתי שברזילאים אוהבים כל כך כוסברה) . הרומן הוא רחב יריעה ומרובה דמויות עד מאוד. קראתי שמופיעות בו סה"כ 304 דמויות, 137 מתוכן תחת שמות אמתיים של בני באהיה! אמאדו כותב בצורה חווייתית, מדברת בלשון של בני אדם אמתיים, בלשון שבאה מתוך העם, לרבות הקללות, הבדיחות הגסות, הביטויים של העגה העברייני ושפת הרחוב. עם זאת הכתיבה הזו היא ספרות וירטואוזית של ממש, שונה ונועזת, בוחנת מחדש את גבולות האפשר בספרות מופת.
אמאדו מגיש לנו את באהיה של אותם הימים במלוא יופייה, בה דרים להם יחדיו מסורות אפרו-ברזילאיות עתיקות, הכוללת עבודת אלילים וכישוף עם נצרות קתולית. רוב תושביה מולאטים ובני תערובת, אך עדיין מורגשת בה גזענות רכה, אם כי רחוקה שנות אור מזו שהייתה נהוגה במדינה לא רחוקה משם, השוכנת בצפון אמריקה. ישנה בספר סאטירה ביקורתית וגם לעג ישיר על השחיתות והנפוטיזם של הפקידים והפוליטיקאים הברזילאיים שגם הם בין השאר העלו חיוך על שפתיי והזכירו לי אירועים אחרים, קרובים הרבה יותר. הפתיעה אותי המתירנות המינית שהייתה נהוגה אז, הניאוף היה כמעט נורמה מקובלת, והיצריות לרבות תיאורים מיניים מפורטים ונועזים נוכחת מאוד ברומן.
זהו רומן בקצב אחר, מין טלנובלה ברזילאית משעשעת, אך בו בזמן אינטליגנטית ומתוחכמת. מורגשת איזו חמימות נעימה לכל אורכו של הספר. זה שקראתי הוא מהדורה מחודשת של זמורה- ביתן מהשנים האחרונות. התרגום נותר כמות שהוא מהמדורה הראשונה של 1972. זה נחמד כי כך נשמרת האווירה המקורית של הספר, כך שניתן לפגוש כמה מילים מעט ארכאיות כמו " נפקנית". לעומת זאת, לא ברור מדוע בחרו בהוצאה גם לשחזר את הפונט הקטן והמעצבן של המהדורה הישנה. לא הבנתי למה זה טוב. כאילו אם אתם כבר מוציאים מהדורה חדשה... רבות מהדמויות שטחיות ואולי העלילה אינה מהודקת מספיק, יש קטעים ארוכים של ניים דרופינג וחזרות על אותם מוטיבים, אז מה? הקסם שלו מכפר על מגרעותיו לכאורה ומתקבלת יצירה גדולה בקצב הסמבה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
