ביקורת ספרותית על לחסל מאת מישל וולבק
ספר טוב

---

וולבק התרכך או שאני התרגלתי ליותר?
"סרוטונין”, שיצא ב-2019, היה והינו ספר מופת, שאיכשהו חיפה על "כניעה" החלש יחסית. האם מדובר בגלים אצל וולבק? גם זה חלש יחסית לסופר המרבה לנשוך והשוכח להניח לקורבנו עד שזה נופל מדמם ומת.
הפעם התרשמתי משני דברים, הראשון והבולט, שוולבק אוהב מאוד את צרפת, מזכיר שוב ושוב את חמודותיה ונותן לנו אוהבי צרפת את מנת היום, plat du jour, כדי שנצא שבעים ונלקק אצבעותינו מיכולתו של השף. כך שבים ומוזכרים אזוריה של צרפת וכולה אזורים. כך הבוז'ולה, ברטן (ואני ממשיך לשפוך אזורים שלא הזכיר), נורמנדי, הריביירה בדרום החובקת את קאן, פרובנס והרון השוצף, וממש על גבול ספרד כמעט גם לורד ונסיה המקימים, כמעט, מתים לתחיה.
הדבר השני, העובר כחוט השני מתחילת הספר ועד לסופו המתוק/מר, זה המוות החובט במבוגרים ובצעירים גם יחד. לא אגלה בדיוק במי חבט, אבל מעטים יצאו מהסיפור בזול.
אדואר רזון המבוגר וראש המשפחה חוטף שבץ, ממנו הוא לא חוזר בשלום, אבל יחסית הוא יוצא מזה איכשהו, מובא לשיקום במקום הנחשב למקום מצוין עד שנאלצים להוציאו משם בשל הרעת התנאים. אדואר הוא איש השרותים החשאיים לשעבר (אין בזה ממש לשעבר) ופיו חתום אז והיום ואיש ממשפחתו לא יודע במה עסק. האם זה חשוב?
אם נמשיך במוות, גוף כלשהו נוהג לירות פצצות טורפדו לעבר אניות מכולות סיניות לאחר שהודיעו עשר דקות לפני לצוות להתפנות. זה קורה לכמה אניות, הסינים בבהלה, הצרפתים הנמצאים במלחמת סחר עם סין דווקא די מרוצים עד שלחופים הדרומיים של צרפת משוגר טיל בשידור חי לעבר ספינת מהגרים בלתי חוקיים וכמאה וחמישים מהגרים יורדים למצולות, כולל ילדים. וולבק לא מגזים בדרמה, אבל השירותים החשאיים בעולם, חשאיים גם כשהם צריכים לשתף פעולה עם שרותים חשאיים אחרים, נותרים חשאיים. הצרפתים מפענחים את התעלומה של הפיגוע הבא, אבל במשפחת רזון, הפוקוס על פול הבכור, איש לשכתו של ברונו, שר החוץ בממשלה בה הנשיא עומד בדיוק לפני בחירות.
האם נפתרה לגמרי תעלות הפיגועים האקסטראווגנטיים האלה? אולי כן ואולי לא, הרי הכל חשאי, כן?
בכל מקרה גם ענייני הלב ואהבה לא מעטים שבים ועולים בספר בו הם כנראה מפציעים לראשונה בספריו של ברונו במלוא רכותם המפתיעה. אז כן, וולבק התרכך בגיל 63 ואני, כאמור, לא בטוח אם זה סימן טוב או רע אצל סופר שספריו נעים בין מצויינים למופתיים.
שמעתם מספיק על הספר הזה, אבל לא שמעתם ממני. הסוף מצדיק את ההתחלה והאמצע המשתרכים להם לכאורה כאניה ללא קברניט, אבל כן עם מלחים הלומי רום. אז כמו שאמרתי, המוות מכה במקומות מפתיעים, נותן לנו שיעור או שניים על דברים אלה ואחרים על החיים. מפתיעים מאוד.
האם זה הטוב בספריו? לא. הרע? בהחלט לא. זה כנראה וולבק שבא בזמנו. הוא כבר לא צעיר וזועם, אבל עדיין קל מאוד לקרוא אותו, ההומור שלו מושחז ואת מי שצריך להוציא להורג הוא פשוט הורג בלי רעש מיותר.
עוד שורה תחתונה? חובבי וולבק יקראו מן הסתם מיד. ולא חובבי וולבק? מי אלה?

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על לחסל