“הספר הזה מהווה דוגמה נהדרת מדוע לעתים יש לקרוא את היצירה עד הסוף, כדי לגלות אותה באמת, להרגיש את טיבה לעומק. הרומן מתחיל כמו ספר מתח גרוע עם ציורי גרפיטי פרובוקטיביים וסרטוני פיצוצים והפחדות באינטרנט. לאחר מכן הוא מדדה בצליעה אל עבר התרחשויות פוליטיות בצרפת 2027 – מהלך מוכר ואהוב על וולבק – אימפרוביזציה על עתיד קרוב, הנראה לעין. במרכז התרחשויות אלה – בחירות לנשיאות הרפובליקה.
פול, הגיבור הראשי הוא יד ימינו של שר האוצר – איש חרוץ ונעים הליכות, אבל כנראה לא עשוי מחומר המתאים לנשיאות.
פול נשוי לפרודנס, הזוגיות שלהם ברגרסיה כבר שנים, הם חיים בחדרים כמו בעולמות נפרדים, כמעט שלא נפגשים בדירתם המשותפת.
לפול יש אחות קתולית אדוקה, ססיל שמה, בעלה הנוטריון שרוי במשבר תעסוקתי וכבר ויתר על התקווה לעסוק אי פעם במקצוע שרכש. להבדיל מפול ופרודנס, שבחרו לא להביא צאצאים לעולם, לססיל יש שתי בנות עצמאיות. אך האם בכוחו של חינוך ודאגה אימהיים לנווט אותן לבחירת מסלול ראוי בחייהן?..
פול וססיל מתבשרים כי אביהם, ששירת כל חייו בשירות הביטחון הצרפתי (לעובדה זו ישי משמעות בהמשך העלילה) נפל למשכב והפך לסיעודי. את הטיפול בו וולבק מתאר כאילו אסף מושגים מוויקיפדיה ושפך אותם לטקסט כמעט באי סדר. על אף שהמחבר טוען כי נעזר בפרופסור לנוירולוגיה, זה לא ממש נראה כך. זה לא קריטי לעלילה, אך אם המחבר מבקש לשמור על רמה גבוהה, הדבר מעט צורם.
כאן נכנס לתמונה אח נוסף, הצעיר מבניהם. חייו הפרטיים כבר מזמן הפכו לגיהינום של ממש, הוא נשוי לאשה ממורמרת, לא יוצלחת מבחינה מקצועית. היא לא מפספסת הזדמנות להשפילו בכל דרך אפשרית, כולל באמצעות ילד שהם מגדלים. הוא מוצא פורקן לנפשו בעבודתו כמשחזר אריגים עתיקים. אושר הוא ממנו והלאה וגם כשהחיים נותנים לו כבר הזדמנות לטעום ממנו, הוא מתקשה לעכל את זה, החוויה הזאת זרה לעצם מהותו והוא מוביל את עצמו אל הפינאלֶה הבלתי נמנע.
וולבק מראה כי בכל מקום, בו פעילים בני האדם, הגם שמדובר במוסדות הנחשבים ל"טהורים" ביותר, קטנוניות, נבזות, רפש, משחקי אגו ופוליטיקה מלוכלכת נוכחים במלוא עוצמתם.
הוא מבקר את צרפת כחברה שמתקשה לזהות דווקא את האנשים הטובים ביתר מבין ערב רב של מהגרים המציפים אותה.
הקשר של פול ופרודנס עובר טרנספורמציה נדירה במקרים שכאלה וממציא את עצמו מחדש דווקא על רקע מהלומות שמזמן להם הגורל, הוא הופך לאותו חוף מבטחים עבור פול, בשעה שהוא זקוק לו יותר מכל.
בספר הזה נחשפת במלוא העוצמה הניגודיות הידועה של אופיו של וולבק וכפועל יוצא גם של כתיבתו. ניכר כי פועלים עליו כוחות, המושכים את נפשו לכיוונים שאין ביניהם לכאורה נקודת מפגש. זו תכונה שכנראה עושה אותו לשנוי במחלוקת כפי שהוא מוכר זה מכבר, אך באותה הנשימה מעניקה ליצירותיו רוחב יריעה ועומק רגשי. ניהיליזם ציני ועוקצנות ומנגד רומנטיקה הכי פשוטה ומזוקקת שיכולה להיות. הדטרמיניזם של שקיעת המערב אל האַין בחסות הגירה המונית, צמצום קיצוני של ילודה ואסלאמיזציה מצד אחד ואהבת אדם באשר הוא, הכי כנה שאפשר מצד שני.
נקודת התורפה העיקרית של הספר היא להגנות יתר, מתישה לפעמים, הרבה דיבורים על פניו על כלום, בקטעים רבים חשתי שהמחבר איבד כיוון. ישנם תיאורי חלומותיו של הגיבור, כנראה יש להם משמעות סימבולית כלשהי, אם כי קשה להבין למה התכוון המשורר. לדעתי הם רבים מדי ובחלקם סתם מיותרים.
וולבק עם זאת, כותב בצורה אינטליגנטית, משלב בהגיגיו ספרות, מוסיקה, היסטוריה, פילוסופיה. בספר יש אפילו אילוסטרציות. אגב ראויים לציון שמות המשפחה היהודיים הרבים של אישי מפתח בעלילה. נקש, סיטבון, בוקובזה, צרפתי (המתמודד לנשיאות) ואפילו קיים גן על שם יצחק רבין. ניכר כי וולבק מעריץ ומעריך את היהודים, למיטב זכרוני הוא אף דיבר על כך פעם.
עם חלק מתובנותיו הסכמתי בלב שלם, כלפי אחרות נותרתי אדיש או דחיתי אותן. יש משהו שממכר אותי בכתיבה שלו, היא יודעת לגעת באיזה עצב חשוף.
בכל אופן, החלק האחרון של הרומן מכפר על חטאיו הקודמים. הוא מיטיב להכניס את הקורא לתוך עולם של אדם, שנפלה עליו בשורה מרה, מרה עד מאוד.
וולבק לא מצייר לנו כאן דמות של גיבור לוחם נשגב, המתייצב אל מול גורלו המר. הוא פשוט אדם שגילה כי מרכיבים כה רבים בעולמו כבר לא קיימים. הוא לומד להעריך מחדש את מה שנחשב מובן מאליו עד כה. אהבה שקטה, ללא יומרות עוטפת את הכול בנגיעתה הרכה והמנחמת. האהבה הזו היא מעל הכול והיא לעולם, אבל לעולם אינה מובנת מאליה.”
