• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
לחסל

לחסל

מאת מישל וולבק

הביקורת של אושר

תמונה של אושר
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
לחסל

לחסל

מאת מישל וולבק

הביקורת של אושר

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של אושר
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2022
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
Rasta
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 3 שנים

“"יפה ככל שתהיה מרבית הקומדיה, המערכה האחרונה היא עקובה מדם: בסוף זורקים קצת עפר על הראש, ונגמר, לנצח”

8/11
ביקורות על לחסל
הבאה
נתנאל
לפני 3 שנים

“כמו וולבק שאתם מכירים, רק ממוסחר. הספר מרתק אך הרבה מהנושאים בו נותרו פתוחים ולא נקשרו לכדי אמירה ב”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 שנים•5 דקות קריאה

Aneanttir –
לחסל- 2022 , הרומן החדש של מישל וולבק מתרחש בעוד חמש שנים ב-2027 בצרפת. הגיבור הוא פול- פקיד במשרד האוצר- בו ברונו הוא פוליטיקאי מצוחצח ושר האוצר של צרפת – האחראי עליו.
אדוארד- אביו של פול קיבל שבץ, אורליין אחיו הצעיר הוא מנקה שטיחים הנשוי לאינדי- עיתונאית שמאל וכלבה באופן כללי שממררת את חייו. לזוג יש ילד מהפרייה מלכותית- הוא שחור, ואין לו קשר לאף אחד מן המשפחה. ברונו הגיבור הוא בן-חמישים ונשוי לפרודנס- אישה נחמדה שחייה אתו בנפרד ויחדיו הם חולקים את "מרחב המחייה" של דירתם בפריס.
סיפורו של וולבק – הוא פטליזם ספרותי אחד גדול- האב-הבן פול- אחיו הצעיר, מה אתם חושבים הולך לקרות להם...

אחד.
"בעזרת חבל שהושחל בגלגלת, העלו יחד את התושבת והלהב עד לקורה העליונה. בהדרגה כך נראה, התמלא ברונו ז'וז עצבות גדולה(..) כעבור כמה שניות שבהן נראה השר עוצם קצרות את עיניו, ושב ופוקח אותן, משך אחד הגברים בידית ההפעלה. הלהב ירד תוך שנייה או שתיים, הראש נערף באבחה אחת, סילון דם ירד לאגף האיסוף
(..) עיניו של השר היו פעורות לרווחה והביעו כעת הפתעה עצומה". (ע"מ 16).

מתקפת סייבר של טרוריסטים (וגם פיזית) מתרחשת לאורך הספר (יש קמפיין בחירות ב-2027). וולבק שמתאר את עריפת ראש דונלד טראמפ ע"י קטי גריפין הקומיקאית שהופיע ברשתות ב-2016 עם בחירתו מתואר כאן.
במשרד העוצר פול ישרת את ברונו לאורך הספר נאמנה, כולל הקפאיזות שלו ממערכת הבחירות הקרובה. בעקבות דחיפות הפעולות של טרוריסטים בצרפת יש סיכוי שמפלגת הימין הקיצוני תעלה לשלטון (לה-פן).
פול נוסע בסוף החלק הראשון למקרון- עירה בצפון צרפת לאחר שאביו אדוארד קיבל אירוע מוחי והוא מורדם ומונשם.

שתיים.
הפרק מתפרס עד חג המולד וכניסת 2027. בפרק זה המשפחה אבודה לאחר שאדוארד האב הפך לצמח.
אשתו השנייה (לא אמא של הדמויות ) עוברת לגור בבי"ח כדי לרחוץ את בעלה ולבדוק שצוות האחיות מטפל בו.

שלוש.
"למחרת היתה אינדי כולה חביבות(..) ואף הודתה לארווה על הסקירה המרשימה של זכויות הירושה
(..) בכל אופן,נדמה לי שכולנו מסכימים לגבי מכירת הפסלים האלה..." זרקה בעליזות." (ע"מ 165).

ססיל ומדלן- האישה (מדלן) והאחות של פול ואורליין אבודות עצות סביב מכירת הפסלים הכנסייתיים שיצרה אשתו הראשונה והאם של אדוארד והבנים. פול רוצה לתרום למוזיאונים ואינדי המרושעת רוצה למכורם ולהרוויח את הכסף ולקרוא לנוטריון. בהמשך אורליין נפרד מפול ברכבת לפריז ומשתף את פול אחיו אובד העצות לגבי כוונתו להתגרש מאינדי העיתונאית הנודניקית שהורסת לו את החיים ובנו הלא באמת שחור האור מהפריה מלכותית.
בסוף החלק השלישי האב בתרדמת ומשאית באה לאסם בו חיו הוריו של פול לאסוף את הפסלים ולנסות למוכרם

ארבע.
"זה נשמע מצוין, ענה פול בלי שהיות, זה מעל ומעבר למה שקיווה." מענין..." המשיך מרטן רנו, "אז פגשת את האנשים האלה, יוצאי הClash
מה חשבת עליהם?"
"רק דברים טובים. הם רציניים, יעילים, זהירים, בשום רגע לא לקחו סיכון שלא לצורך" (ע"מ 309).

בדיאלוג בין פול לשר האוצר ברונו- שנתן לו את הקבוצה הרדיקלית שתחלץ את אדוארד הצמח מבית חולים/הוספיס נוראי לאנשים מבוגרים שכבר החיים שלהם נגמרו למעשה- חטפו אותו מהמוסד וארגנו לו המתת חסד וקבורה בכבוד, כפי שהיו נואשים בני משפחתו.

חמש.

"הצליח להגות : היא התנקמה, הזונה התנקמה".
פול לקח מידו את דף העיתון. המאמר של אינדי, שכותרתו "איפה מתחבאים הפשיסטים?", השתרע ע"פ שישה ע"מ שלמים. היא סיפרה שם על חטיפתו של אדואר ע"י "חולית קומנדו" שפשטה על המרכז הרפואי בבלוויל-סור-סון, ועל החזקתו בכוח בוויליה מורגון.
הוא הבין מיד שהמאמר כנראה נכתב בערמומיות פקחית, שהיא בחרה במילים חריפות במיוחד אך בלי להביא כל טענה שקרית של ממש, כזו שיכולה להיחשב להשמצה.
זו אך ורק אשמתו שנודה לה על זה, הסביר אורליין בייאוש". (ע"מ 320).

אינדי במאמרה מנסה לחסל את בעלה אורליין ופול וברונו שר האוצר בבחירות לנשיאות. האירוע יטרוף את הקלפים מבחינתו של אורליין...

"התוצאות שהוכרזו בשמונה הכן לא היו טובות:
מועמד האיחוד הלאומי זכה ב-27% , הצרפתי ב 20%, ומעומדת הירוקים ב-13%, מועמדי המפלגות הישנות מן הימין לשמאל התחלקו בקולות הנותרים באי סדר ציורי(..) בכל זאת הצליחו, ובהקשר הצליח, ובהקשר הנוכחי זו היתה כמעט הצלחה, להוביל בפער גדול על הטרוצקיסטים והפעילים למען זכויות החיות; אך איש מהם לא הגיע למספר הקסם 5% בשביל קבלת החזר מן המדינה על תוצאות מערכת הבחירות"
(ע"מ 345).

"הצרפתי" הוא הנציג החדש מטעם מפלגת השלטון (שהנשיא הנוכחי מתכוון לרוץ בעוד חמש שנים). ישנה הובלה של נציג הימין קיצוני כעמור בסבב הראשון ופול וברונו בבעיה.
בהמשך קורה פיגוע טרור שמאחד את נציגי המפלגה ובסיבוב השני יש הפתעה לטובה...

שש.
"אז כן, מדובר בסרטן. הבשורה הטובה, מיהר להמשיך, היא שהסרטן הזה מוגבל בהתפשטותו. כלומר בלוטות הלימפה בצוואר נגועות, אבל זה כמעט סיסמתי, ממילא תמיד עושים ניקוי של הבלוטו; לפעמים, כשהן נגועות יש חשש להתפתחות של סרטו הגרון בנוסף לסרטן הפה; אבל זה לא המקרה. ומה שהכי חשוב המשיך" זה שבסריקת הפט לא התגלו שום גרורות. הסרטן שלך בהחלט לא נמצא בשלב גרורתי, וזו באמת בשורה טובה מאוד. אז יש לנו גידול, גידול רציני, ונעשה מה שצריך בשביל שתיפטר ממנו". (ע"מ 408).

פול בדיוק שסוף סוך יוצא לחל"ת אחרי אין סוף עבודה שוחקת מגלה שהכאב בשן שלו זה סרטן בפה. מוצא לו ניתוח, הקרנות וסיכוי של אחוזים להישאר בחיים. הוא יחזור לישון ולשכב עם פרודנס אשתו.

שבע.

"מקשקשים הרבה על סולידריות ועל קרובי משפחה, אבל אתה יודע, לרוב הזקנים מתים לבד. הם גרושים או שמעולם לא היו נשואים; מעולם לא היו להם ילדים, או שהם לא בקשר איתם. להזדקן לבד זה כבר לא תענוג גדול; אבל למות לבד זה הדבר בכי גרוע שיש". (ע"מ 473).

תומסון הרופא מספר לפול-הוא בערש דווי. הפטליזם שמנבא וולבק למין האנושי-האב-האח-ולבסוף אתה...

ספרו "לחסל" של וולבק מנבא שחורות למין האנושי- עליית הפוליטיקה, ירידת ערך הדמוקרטיה והמוות שאי אפשר לברוח ממנו...

לדעתי אחד הספרים החשובים במאה ה-21. רלוונטי מתמיד.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של Mira
Mira
תמונה של חני
חני
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של זאבי קציר
זאבי קציר
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
14קוראים|גיל ממוצע60|57%נשים

על המבקר

תמונה של אושר

אושר

ותיק
חבר מזה 16 שנים
194 ביקורות•2 נבחרות•1,928 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות קלאסית•ספרות מקורית
תמונה של אושר
אושר
ותיק
חבר באתר מזה 16 שנים
ביקורות194
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבל1,928
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת136ספרות קלאסית13ספרות מקורית12

דיון על הביקורת

4 תגובות
א
אושר•לפני 3 שנים

תודה רבה בתיה- אנשים צריכים להשאר אנושיים גם במקרים האפלים ביותר. אני יודע שזה אידאל לא ממומש.

בת-יה
בת-יה•לפני 3 שנים

תודה, אושר. המין האנושי היה, נשאר וישאר אותו דבר לאורך הדורות.

הקידמה הטכנולוגית לא משנה את אופי האדם.
א
אושר•לפני 3 שנים

תודה רבה חני- הספר כ"כ טוב שהזמנתי עוד ספר שלו.

חני
חני •לפני 3 שנים

נ אז גם אתה מהלל...

תודה אושר..
4 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אושר

דברים בלתי נראים

דברים בלתי נראים

אליס וין

in memoriam
"דברים בלתי נראים"- 2025. הספר עוסק במסע האוהבים ההומו סקסואלי בין גונט, בחור ממוצא גרמני שיהיה הפסיבי ואלדווד המטר תשעים ומשהו האקטיבי, שתי בחורים צעירים בריטים שיפגשו בפנמיית פרשוט בלונדון, ומסע אהבתם מהתאהבות אפלטונית וטו לו , עד שיגיעו לשוחות מלחמת העולם הראשונה ויתאהבו אחד בשני .
חלק ראשון-
הסיפור מתחיל מפנמיית פרשוט באנגליה. יש מתח מיני מתבשל בין אלווד לגונט. הם משתכרים מויסקי ותוהים על המלחמה הגדולה. אלווד צעיר בשנה מגונט. לפני המלחמה עוד בילו שלושה שבועות מקסימים במינכן. במרס 1915 גונט כבר מתגייס. בהמשך אלווד מתגייס בעצמו. יש את סנדיס החרמן על שתיהם ויעלה על קרני המזבח של העלילה בתחילת הספר.
בתחילת הספר הכול מתנהל במכתבים, של סנדיס הרשע, של מוד – אחותו של הנרי גונט לשתיהם (היא ואלווד עוד השתעשוע שהם יתחתנו) ובין אלווד לגונט. בסוף השתיים חוברים יחדיו וסוף החלק הראשון במעבר לצרפת, הם כבר שוכבים אחד עם השני ומנהלים רומן סוחף. הכול התחיל שישנו יחדיו באותו חדר ומשם התאהבו ושכבו.

חלק שני-
הקרפים יטרפו בספוילר שלא ייתן, וזוג האוהבים יפרדו. אלדווד מתקדם לעמדה של סרן. חיילים נופלים כמו זבובים בהפצצות הגרמניות ויש דיווח מפרק לפרק בפרשטיאן , יומון הפנימייה ששהו בה לפני המלחמה על מתים ופצועים.

"הוא היה מתגייס בכול מקרה," הוא אמר. הוא היה מתגייס ברגע שאני התגייסתי"
מוד הגביהה את עינייה לתקרה.
"הוא תמיד היה קנאי לחברתך הבלעדית", היא אמרה. "לפעמיים תהייתי אם הוא שונא אותי".
מוד ואלווד באנגליה, שאלווד בחופשה. הוא מציע לה נישואין ומרגיש אשם, עכשיו שהנרי גונט , אחיה נעלם. היא מתעלמת מזה והוא חוזר לחזית, לאחר דיאלוג בבית אימו איתה.
לקראת 1916 וסוף המלחמה העיניינים עולים על סאטון בלוס צרפת-

"אתה לא באמת חוזר לחזור לשם! לכל הרוחות , חכה עד שיחשיך!
אלווד לא ניסה להבין אותו. הוא רק טיפס בחזרה לשטח ההפקר והתחיל לחפש חיילים שיש להם סיכוי לשרוד. כשמצא חיילים כאלה גרר אותם חזרה לשוחות. חצי מהם מתו בדרך, אבל הוא לא היה מסוגל להפסיק. הדם של הייז ניתז לעיניו. הגוף של פריצ'ארד התפוצץ לחתיכות."
(...) גונט נשען בתוגה על קיר השוחה, לבוש במעיל הכנפות שלו מפרשוט.
אלווד לא היה מסוגל להסתכל עליו. הוא טיפס שוב מעל לשוחה.
הוא לא זכר כמה פעמים וחזר משטח ההפקר כשרסיס פגז פגע בעינייו."
"ע"מ 368-367).

בכך, בסוף החלק השני נפגשים זוג האוהבים מחדש, אחרי שחברי פנימיית פרשוט מתו אחד אחרי השני ואלווד נפצע בפניו ונאלצו להוציא לו עין בהמשך. ("אני בסדר", אמר אלווד. אני לא מרגיש כלום. "עוד תרגיש", אמר הרופא. "חצי מהפרצוף שלך נתלש).
וכך מסתיים החלק השני, שהנרי גונט וסידני אלווד מתראים מחדש, ועוברים על רשימת המתים הארוכה, פריצ'רד בסוף שורד. אלווד וכול הגדוד מאושפזים עם סיוטים קשים בלילות.

חלק 3 ואחרון-
גונט ואלווד חוזרים לאנגליה. מוד ואחיה הנאי גונט מתוודעים אחד לשני, כאשר היא מנחשת שגונט מאוהב באלווד והוא מהנהן בראש והיא צוחקת. גונט הולך להתארח בבית של אימו של אלווד ושל אלווד .

בסוף הרומן אם של אחת משתי החברים מתה באופן טראגי . הזוג מקבל הצעה לנדוד מאנגליה בה הומוסקסואליות מחוץ לחוק וזוכים ב happy ending מושלם.

"בבקשה תגיד לי אם זה רק חלום", אמר אלווד.
גונט צבט אותו. אלווד לא הגיב, אלא רק בהה בזרועו, בנקודה שבה גונט נגע. לראשונה עלה בדעתו שייתכן שזה באמת אמיתי. שגונט באמת יושב ליד מיטתו בבית החולים, ללא פגע".

"דברים בלתי נראים" הינו רומן סוחף ומטעטע בלב. על אהבה ומלחמה השזורות יחד וה
Happy ending שנראה לאורך הספר כבדייה שלא יזכו לה הדמויות המשובבות שכתבה היטב אליס וין.

אתמול•
★★★★★
•אושר
העולם הוא חתונה

העולם הוא חתונה

דלמור שוורץ

In dreams begin responsibilities

1948, 'העולם הוא חתונה', היא אסופה של 7 סיפורים שכתב דלמור שוורץ, אשר התפרסמו ברובם במגזין הניו יורקי שהיה עורך משנה בו. הסיפורים מזכירים את הסיפורים של ראניון האמריקני גם כן, על דחויים ונכלמים של אמריקה (ליתר דיוק- ניו יורק). אנשים צעירים בשולי החברה שלא מצליחים להשתלב בה, שכול שנותר להם הם אינטרקציות בין חבריהם ומשפחתם, בלי שיצליחו להגשים את עצמם. נראה שהסיפורים הם השלחה של דלמור שוורץ על חייו בצורה אוטוביוגרפית בדמות סיפורים על אנשים המשקפים את הוא עצמו.
סיפור ראשון- 'בחלומות מתחילות התחייבויות'- שנמשך 10 עמודים, לדמויות אין שמות (אבי, אמי, אני המספר). אבא שלו בין 29 וגם אימו צעירה, הם התחילו להסתובב בעיר- בדרך לסרט, לאחריו מגדת עתידות לאם , קרוסלה ברחבי העיר. הגיבור המספר אינו נוכח באירועים ומדמיין אותם מחלום על הוריו, לסיפור אין פואנטה.
סיפור שני- 'אמריקה, אמריקה'- גיבור הסיפור, שנרואה פיש חזר ב 1936 מפריז לניו יורק. אימו גברת באומן מעודדת אותו להיות סוכן ביטוח. כל המשפחה אכלה אותה ב1929 , יש למשפחה חוץ משנרואה עוד את דיק ומרתה לגדל.
דיק מתחתן עם סוזן, אך המשפחה ללא הרבה אמצעים ואף אחד לא סס לעבוד וחיים סך הכול בבטלה. מרתה הולכת עם מוריס לבסוף. 'אמריקה, אמריקה' אומרת אימו באומן לשנרואה כשבאה לבסוף לבקר אותו אחרי שנתיים, וכול סיפור עוניית המיירפלאוייר ב 1800 ומשהו, בעוד הוא לא מוצא את עצמו וכול משפחתו בחזרתו לאמריקה כבר המשיכה הלאה.

סיפור שלישי- ' העולם הוא חתונה'- רודיארד הוא מרכז העניינים, הסיפור עוקב אחרי חבורה של חברים בשנות השפל הכלכלי הגדול. רודיארד הינו כותב כושל, הסיפורים,המחזות שהוא שולח לא הולכים לשום מקום. כששואלים אותו הוא אומר שהוא מתכוון להיות כמו אביו אומן מובטל.
לרודיארד יש חבר גוסס פרסיבל דיוויס, ג'ייקוב שחולם להתמנות להיות מורה בקולג'. לורה האומללה , אדמונד, מרכוס ורבים וטובים הם חבריו של רודיארד , בסיפור שהולך ממסיבת טרקלין אחת לשנייה.

"העולם הוא חתונה. בשבוע שעבר קראתי את זה בספר ישן. הוא אומר שהעולם הוא חתונה של אלוהים והטבע" אומר ג'ייקובס השאפתני מבין החבורה.
לורה בת הזוג של אחד מהחבורה, בסוף הסיפור במסיבה צורחת עד השמיים בבן זוגה שבוגד בה , ולא אכפת לו ממנה. ובכך מסתיים הסיפור שהיא אומרת את ההפך מהמשפט של ג'ייקובס ++ספוילר++ 'העולם הוא לוויה'++

סיפור רביעי- 'ליל השנה החדשה'- בערב השנה החדשה ששנדואה רוצה להתחתן עם וילהלמינה, בערב השנה החדשה ב1938. יש מסיבה של ארתור ודליה לא מפסיקים לריב והיא מוצאת נחמה בארתור. סוף הסיפור לא מלבב לגיבור ששנדואה.

סיפור חמישי- 'פארסה מרה'- הגיבור מר פיש הוא מרצה ללשון במכללה יוקרטית לנערים ונערות. הפואנטה בסיפור שהוא יהודי, ולפי מעמדו בזמן מלחמת העולם ה-2 , הנערים שהוא מלמד שואלים אותו שאלות גיזעניות כדי לרדת עליו בתור יהודי בשיעורי הלשון. נערה שהוא מחנך אמרה לו שדנה עם חברותיה עם מי להתחתן- יהודי, כושי, סיני וכולן בחרו בסיני. מר פיש ינסה לשמור על מעמדו הנזיל והפגיע לאורך הסיפור.

סיפור שישי- "הילד הוא המשמעות של החיים האלה"- מעשייה משפחתית . סימור בשנות ה שלושים לחייו נכנס במשפחה שאין לה כסף והסבתא חולה. הסיפור עוד מתחיל בילדותו של ג'ספר, שמפסיק ללכת לבית הספר והוא קם מאוחר כל חייו. הוא לא מוצא עבודה וחי מנדוונות משפחתו הדלה ב1929. אין להם הרבה אמצעים, והאם שמה את מבטחה בנישואים של ארבעת ילדיה , לאחר מות האב.

"אני לא יודע באיזה יום", אמר סימור. "ביום שאני ירוויח מלא כסף, מה שאף פעם לא יקרה לי".
"זה כן יקרה לך", אמר ג'ספר, שברגע זה של תחילת התבגרותו לא אהב לחשוב שלא כולם עומדים להיות מצליחים ועשירים" (ע"מ 176)".

ג'ספר הוא האור של המשפחה, הצעיר, המבטיח והמפונק. שתיים מבני המשפחה מוצאים חילוץ ומתחתנים, אך לא ג'ספר ולא סימור (שנייהיה סוכן הימורים כושל).

לבסוף אחת הדמויות תהרהר על מרוץ חייה בסוף הסיפור.

סיפור אחרון- "בינגו סינמה"- בשנות השפל הכלכלי פרס בין 425$ מחכה לקורנליוס שמידט, במשחק בינגו בסינימטק שמארגן משחקי מזל, סרטים וחדשות. אך זקן טוען שגם לו "בינגו סינמה". מי יקבל לבסוף את הכסף?

"העולם הוא חתונה" הוא ספר המהרהר על החיים, על דלותם ועל הצורך לחלוק את העולם עם רבים חסרי מזל . ספר טוב למדי עם סיפורים מעניינים על חייו הטראגים של דלמור שוורץ שסבל ממחלת נפש ומת בשנות ה-50 לחייו מאלכוהול.

לפני חודש•
★★★★★
•אושר
לוטסיה

לוטסיה

פייר אסולין

utetia

2005, מעט פייר אסולין, מספר את סיפורו של אדוארד קיפר, המשמש כבלש ועובד כללי בבית המלון לוטסיה בשנות ה-30 ועד תום מלחמת העולם השנייה. אימו השתגעה , אביו חי בנוחות לבד, קיפר כולו לבד עושה את צעדיו במלון לבדו. יש לו חדר עליית גג , בו הוא צופה על כול פריז – עם מרפסת ושירותים. יש לו את נטלי המאהבת הנשואה עם כמה ילדים. לפני המלחמה מתאר אסולין רבי מעלה כדוגמת ג'ימס גויס ורבי מעלה כמו משוררים, סופרים , רופאים בדימוס וציירים, חוג הסילון האירופאי שיישהה במלון בשנים לפני המלחמה, שיתנדפו כמו אוויר כשפרצה המלחמה במלון.
הרומן, סיפור היסטורי עשיר בפרטים יושב כמו כפפה ליד, מלחמת העולם השנייה כחרבות ברזל, שהגת הארי, אם יש מלחמה עולמית במאה ה-21, הרי היא הגיעה למחזותנו, כך כול מי שהיה ביכולתו טס ונס מהארץ, אלה שנישארו מזכירים את שארית הפלטה, רק לקבל אישור למקום חלופי כמו הלוטסיה (אולי בראשית במצפה רמון עכשיו?), או סתם לקבל אישור כזה ואחר מסיבה כולשהי כערובה לביטחון עתידי, שנמוג בחודש האחרון בעצב רב...

חלק 1- העולם של פעם:
אדוארד נולד מאלזס ב1916. העלילה פוצחת ב 1938. אדוארד קיפר עסוק בשיגעונות של האורחים. שתי גברים רוצים לארוך דו קרב, מגיע אנרכיסט עם פצצה. הוא צריך לעצור את מי שצריך ולהרגיע את הרוחות. הוא התחיל במשטרה והיה עסוק בלנהל עיקוב סביב אנשים, טרם לוטסיה. הוא מנהל רומן עם נטלי, באותה שנה מאושרת כול חוג הסילון הכולל את הסופר אנד ז'י (מסתורי הותיקן), גימס גויס ורבים וטובים אוכלים ושותים לשוכרה, הכול סובב את הארוחות המגונדרות והרכילות בין באי לוטסיה. קיפר התחיל לעבוד בגיל 14, ישר אחרי סיום התיכון . הוא יודע גרמנית וצרפתית . בין המסעדה, הקבלה, המטבח והחדרים בלוטסיה, מתנחם בנטלי, יחדיו הם שומעים מוזיקה בלילות יחדיו בחדרו. הוא מדבר עם אביו בטלפון וחברו הטוב, הרופא שטרן ימצא מחסה באנגליה , ב 1939 (ב 4 בבספטמבר 1939, מתחילות ההפצצות על פריז) מתחילים גירושים של זרים מצרפת, עם פרוץ המלחמה, החלק הראשון מסתיים עם כניסת הגרמנים לצרפת.

חלק 2-
ב 30 ליוני 1940, משתלטים הגרמנים על צרפת. מגיע קצין ורכמכט ושואל שאלת תם את אדוארד היכן מישהו ספציפי ואדוארד עומר לו שהוא כבר אינו במלון ולא ידוע היכן. מכאן הלוטסיה הופך מבית מלון קוסמופוליטי למשכן הרייך , וישרת עד סוף המלחמה נצים שונים והרבה חיילים נצים. אולמות מוסבים לאיכסון נשק, טרקלין במקום מרכזייה , עוד טרקלין במקום מנרכז כנסים, אולם הכתיבה כחדר אוכל ושינה של השומרים הנאצים. במלון ישנה עבודת מודיעין ולשכן סוכנים נצים. לצד הגרמנים ישנם עסקנים שבאו למלון מכול רחבי אירופה. במרוצת הזמן עומד פוסטר בכניסה למלון- הכניסה ליהודים אסורה.
ב1943, כול בתי הכלא מפוצצים באסירים. לוקחים את נטליה המאהבת הנשואה של אדוארד כי היא בת תערובת!
כול בית המלון הופך לשוק שחור אחד ענק של סחורות- פרוות, מזון, תרופות וכו... הדבר היחיד שנותר זה מרתף היינות , שהנצים לא ששים לחסל, אלה להנות מפרותיו.
הטופת לבסוף מתחילה להסתיים ב 6 ביוני 1944, שידורי אירופה החופשית מכריזים "המערכה על החירות החלה..."
ב18 ביוני אחרוני הגרמנים עוזבים את לוטסיה. כך החלק השני מסתיים בהוצאה להורג של פעילי מחטרת.
חלק 3- החיים שאחרי:
ב 26 באוגוסט צרפת החופשית השטלתה על כול בתי המלון, והפכה אותם למרכזי מחסה לניצולים. (770 בתי מלון, הגרמנים השטלתו רק על 240 מהם).
מיידנק ואשביץ שוחררו ב24 ביולי 1944, וב27 בינואר 1945. מוזלמנים מגיעים למלון. האחראיים החדשים מסדירים חיטוי ב DDT נגד טיפוס וכינים. כול בית המלון משכן את ניצולי המלחמה ששרדו. המלון הופך למאיין גן עדן, בו יפגשו הניצולים, ללא צלם אנוש עם מי ממשפחתם אשר ניצלו אף הם. אך לרוב ישנם כאלה שנשארו לבדם, והם ממשיכים להשתכן בלוטסיה, לאחר שאין להם לאן לפמות ובמי להעזר חסרי הישע המוזלמנים.
אדוארד קיפר כבלש המלון, יחדיו עם כוחות השחרור מתחקרים כול ניצול, שמה הוא ניצול ולא נאצי בתחפושת. כך יתפס לאחר תכנון מקדים וסבל רב בחור נאצי בן 30 שהתחזה ליהודי וניתן לזהותו ב קעקוע של ה SS.
ז'יזל גיימו מגיע בחיים, רזה, לבושה בבגדי אסירה. היא נכנסת במפתיע לדרו של מאהבה לשעבר קיפר, רק בשביל שהוא יהיה מופתע, ומשפחתה כולל בעלה והילדים מחכים מחוץ לחדרו.
דוקטור שטרן יחזור בהפתעה גמורה והוא יתחבק חיבוק ענוג עם אדוארד ויטפל כרופא ביעילות בניצולים.

"כשהם באו לחפש את הקומוניסטים.
לא אמרתי דבר, לא הייתי קומוניסט.
כשהם באו לחפש את הסינדיקליסטים,
לא אמרתי דבר, לא הייתי סינדיקליסט.
כשהם באו לחפש את היהודים.
לא אמרתי דבר, לא הייתי יהודי.
כשהם באו לחפש את הקתולים,
לא אמרתי דבר, לא הייתי קתולי.
אחר כך באו לחפש אותי,
ולא נותר עוד איש שיאמר מה שלא יהיה.

את השיר של אחד הנישפים מצא קיפר בתיבת הדואר של המלון.

לאורך החיים שאחרי נחשפים מימדי האסון, אחת השורדות עוד אמרה שמזל שאושוויץ בו הייתה טופל בגרמנים ולא בפולנים, כי הפולנים היו מחסלים את כולם...

מפגש דרמטי עם אחד ממטיביו הבודדים של קופר פוגשת אותו פעם אחת אחרונה, באירוע שיסתיים בטרגיות הגדולה ביותר שניתן לצפה.

לבסוף עוזבים גם השורדים המעטים שנותרו חסרי ישע ללא אף אחד את המלון, ולוטסיה הוא מלון הרוס לחלוטין, אחרי כול סעיפיו של הספר.

במרוצת הזמן שופץ המלון, מלון הפאר המרכזי ברובע התחתון של פריז, עם עבר טראגי ביותר.

הספר קשה לקריאה, ורק החלק השלישי קולח ולא חופר, אם זאת "לוטסיה" הוא רומן היסטורי מצויין לחלוטין, שדורש הלך רוח והתמדה בקריאה, למי שיצליח למצוא עותק ולהחזיק מעמד בתקופת התופת בא אנו נמצאים.

לפני חודשיים•
★★★★★
•אושר
מילים כדי לומר זאת [מהדורת 2025]

מילים כדי לומר זאת [מהדורת 2025]

מארי קארדינאל

Les mots pour le dire
מילים כדי לומר זאת, על הטיפול של מארי קרדינאל בת ה 30במשך 7 שנים בסמטה אפלה בפריז, ע"י רופא/פסיכולוג נטול שם. היא מגיעה בשק של צרות צרורות- המשפחה של אמא נאלצה לנוס מאלג'יריה היפה, למארי 3 ילדים, היא לא מפסיקה לדמם, ובתחילת הטיפול רק יצאה מקליניקה ובתי משוגעים (שהיא פוחדת לשוב ולפקוד אותם).
אמא שלה מרוחקת, בעלה והיא חיים בארצות שונות בניפרד, אחרי שזרק אותה עוד באלג'יריה. מארי קרדינאל מתפרנסת בדוחק מכתיבת פרסומות, ומה שנישאר הולך לפסיגולוג ולילדים.

"באותה תקופה לא ידעתי שאני רק מתחילה להיוולד, ושאני חייה את הרגעים הראשונים של היריון שעמד להימשך שבע שנים " (ע"מ 17).
הרופא מזמין אותה לשלושת רבעי שעה שלוש פעמים בשבוע ואומר לה להפסיק לקחת כדורים.
הם נפגשים בשני, רביעי ושישי ומארי מחליטה להיות בשליטה ולהפסיק להתנהג כמו מטורפת. היא גרה בדירה בקומה חמישית עם מעלית ובעברה הייתה אישה נשואה שלימדה בבתי ספר שונים. היא לא הייתה בקשר עם אביה, אותו בקושי פגשה ומת בגיל מוקדם בשביל שניהם.
מארי מקבלת חינוך דתי, למרות שלא מאמינה בכלום, אימא אישה מטפלת אולטרואיסטית בכול הנכלמים העביונים ואוהבת את הכרת התודה והעוגות שהיו מביאים לה. מארי לא מפסיקה להשתלח באימא שלה, שאיימה עליה להיות בטולה זקנה, ומארי כבר בתחילת הדרך הנשית נכנסה להריון ומצאה מישהו. לפני זה אקספוזיצייה על החיים הנוחים בוילה רחוות הידיים באלג'יריה. בזמן תהפוכות שנות ה- 30 ו ה 40 המשפחה ברחה משוויץ לאלג'יריה.
למארי יש גם נאני שדועגת לה, אימא קצרה בזמן ומה ששבר אותה זה מות תינוקת שלה לפני הרבה שנים ואחיה של מארי שעושה לה את המוות, למשל שורף את בובת הסוס האהובה עליה באש.

"גבירותיי ורבותיי! ... הקשיבו לסיפור על היזענית שכבר אינה מזיעה, על הרעדנית שכבר אינה רועדת, על אלופת הדימומים שכבר אינה מדממת , על אלופת הפעימות שכבר אינה פועמת....המסכנה הזאת שהייתה נעצרת לרעוד מפחד בפתחי בתים, האומללה הזאת שהייתה נטרפת אחוזת אימה ומעקמת את קרסוליה על המדרכות היבשושיות האלה, גבירותיי ורבותיי, הביטו וראו מה יצאה מן המטורפת הזאת!". (ע"מ 148-147).
לקראת חג המולד מארי עפה על עצמה , עד שהיא חיוזרת להיות גבייה הרוגה מעייפות מהתקף מנייה מתמשך באמצע הטיפול.

לאט לאט מחלימה מארי קרדינאל , בא לסמטה פחות ופחות פעמים, עד שמפסיקה ואומרת למטפל הזקן הקטן והחביב ס -ל- ווי
(לקראת סוף הסיפור הקלפים נטרפים, דמות חשובה מאוד מתה בטראגיות אחת גדולה, אבל זה לא שובר את מארי).

"מילים כדי לומר זאת" מספק מבט צדדי על נערה פראית שגדלה באלגיריה, סובלת במולדתה צרפת ומגיעה לגיל הבגרות כאמא שהופכת לשק מדמם משיגעון. באמצאות הטיפול שלוש פעמים בשבוע במשך 7 שנים היא משלימה פארים עם עברה וחוזרת לחיות כאדם מהשורה. הרומן מספק תמונת זמן מעניינת של המאה ה-20, אלג'יריה, צרפת, פסיכואנליזה, שיגעון, ילדות מורכבת ולבסוף נחלה והצלחה מרשימים.

הסיפור קצת נמרך והמספר של מארי קרדינאל בגוף ראשון מרבה להתבכיין. למרות ההנאה המרובה מקריאת הספר, אני בטח לא עומד לשלם 400 ש"ח שלוש פעמים בשבוע, גם אם היה לי לא נראה לי שהייתי מצליח כמו מארי קרדינאל (מה גם שאני שונא טיפולים פסיכולוגים).

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•אושר
שוחים בחשכה

שוחים בחשכה

תומש ידרובסקי

Swimming in the dark

מספר לדוויג בגוף ראשון איך יתאהב ביאנוש, בברכת השחיה באוניברסיטה. יאנוש יביא לו את 'החדר של ג'ובני' (למי שמתעניין כתבתי חוות דעת על החדר של ג'ובני בעצמי וזה מופיע בבלוג). ממרום משכנו בניו יורק כותב לדוויג על הרפתקאותיו ואהבתו ליאנוש הנחשק , שנישאר בפולין הקומוניסטית. הזמן הוא ראשית שנות ה 80. הסופר לא מתמצא מספיק בהיסטוריה הבולשביקית של פולין, וכך המרד הפולני ברוסים , והשטלטות כוח מזויין של הרוסים במרד הפולני של עותה עת לא נכנס לספר.
במקום, מה שנישאר זה הבריכה באוניברסיטה, ברנש מבוגר שלדוויג זוכה למציצה וגומר לו בפה ,בגן ציבורי. חברה בלונדינית המחזרת ונדבקת ללדוויג, רק בשביל שיספר לה אודותיו והעדפותיו בהמשך. משק הבית הדל של לדוויג עם סבתו ואימו וחיי הקמפוס הבנויים על כריכי בשר במזנון ופסדו אינטלקטואלים – מרצים וסטודנטים, הדנים על נושאים שלא מקדמים דבר ולא מעניינים אף אחד.
העיקר שאופרה וינפרי אהבה , והשבע שנים של תומש הסופר לכתוב התרכז אצלי ביומיים של קריאה.

הנער הראשון ש לדוויג נדלק עליו הוא בנייק. הוא פוקד את הקומנסיון (תנועת הנוער) והכנסיה ובית העם יענו תיאטרון. הוא ישן במיטת קומותיים עם בנייק, שומע איתו תקליטים ויש משהו אפלטוני. כול זאת עד שבק ומשפחת אייזנשטיין עשו עליה לארצנו היפה, ולדוויג נשאר לבד) )-:

כמו רוב הסטודנטים בספריית הקמפוס, במקום לשקוד על לימודיו הוא קורא להנאתו את החדר של ג'ובני של בלדווין, ומוצא מענה לדחפיו. הוא מעמיד פנים שהוא יוצא עם יולקה בת גילו. אז הוא יקיר במחנה את יאנוש.

יאנוש מנסה לשכנע את לודוויג גלובצקי לשחות (שתיהם בבגדי ים, מתרשמים אחד מהשני). הוא מביא ליאנוש את החדר של ג'ובני והם נוסעים לאגמים פסטורלים. הם ישנים באסם ונהנאים אחד מהשני. לבסוף באוהל זנוח בטבע הם עושים א ה ב ה .

לודביג רוצה לעזוב את פולין, אך יאנוש אומר 'ולעזוב את כול זה?!' לודביג דבק באוניברסיטה , כמו תקליט שבור – הוא רוצה לכתוב עבודה על החדר של ג'ובני. יאנוש אומר לו שיתנהגו בחשאיות והכול יהיה בסדר.

הם ממשיכים לשחות יחדיו, אבל לאחר מיכן יאנוש נעלם. "הם היו שניים, בחורים סמוקים וזועמים במדים, מרחק סנטימטרים ממני. לעולם לא יראה אותך שוב"

בפרק הבא לודוויג כבר עבר לאמריקה. לאחר מיכן תיאור דחייתו של הצעת העבודה ל'חדר של ג'ובני', בפולין, ואז מעבר לחיים באמריקה- לודביק מסתובב עם חבורת בנות והם נהנים מהחיים , יוצאים לבלות וחולקים באידליה פסטורלית את החיים המשותפים בגן העדן הקפיטליסטי. כול זה רק שקרולינה הנחשקת תגלה ותסלח לאהובה לודביק על נטיותיו המיניות (אניהומוסקסואל, הוא משיב לה).

סוף הספר בווידוי כתוב על הספר 'החדר של ג'ובני ' של בלדווין.
"שוחים בחשכה", עוד מעניין בחלק הראשון, אבל בחצי השני מפרק 5 לא קורה כלום באמריקה מלבד דמויות שלא קשורות אחת לשנייה ובחוסר אמינות מתחברות יחדיו.
כעמור, החדר של ג'ובני מעניין יותר , מהספר הפושר כמו גפילטה פיש הזה, בכלל לא נהנהתי, לא מהספר ולא מה 80 שקל שעלה לי.

עוד ספר שכמו רבים וטובים (דלוק עליו, מי שסוכתו נופלת ) הפכו למניפסטים של תרבות ה ,WOKE אולי הגיע השעה להזדקן בכבוד, בלי חדירות מיותרות.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•אושר
אפי בריסט

אפי בריסט

תיאודור פונטאנה

Effii Briest
1894 , יצירת המופת של תיאודור פונטאנה. בפירפריה הגרמנית בוהו קרמן, אמא של הגיבורה אפי בריסט, סרבה בזמנו לברון גרט אינשטטן, רק בשביל לשדח לה אותו שהייתה בריסט ביתה בת 17, והוא מבוגר ממנה בשנים רבות. מרכז הרומן מתרכז במשולש האוהבים בין אפי בריסט- אינשטטן- מאיור פון קראמפאס. הראשון הוא יועץ מחוזי בעיירה קסין שחוכה גם כן בצפון גרמניה, בה קר והבית שלו מכיל ראווה של פוחלצים של חיות ובשאר הפרוזדור תמונה מפחידה של סיני בחליפה. עם זה לא מספיק ישנה רוח פרצים בווילונות בחדר השינה של אפי האומללה שחולמת לה סיוטים על רוחות רפאים. בקומה העליונה אין כלום. הבית של הברון אינשטטן ישנה ומפחידה ביותר את הכלה הצעירה. היא בת 17, כבר שנה אחר"כ תביא לעולם את אנני.
לפני שהתחתנה שאלה אותה אימה, אם היא לא מעדיפה להתחתן עם דודנה בן ה 18, אך אפי נחושה לרכוש מעמד ומקום חשיבות בחברה. אפי מבקשת נעיל פרווה ומיטה יפנית, ואששיות, אך אמא צוחקת ולא קונה לה.
בחברה הגבוהה בקסין מסתכלים יושבי העיירה ואצולת העיר עליה כנטע זר. השמלות שלה מוחצנות מדי ואין לה עם אף אחד לדבר, מלבד זמרת אופרה שבאה להתארח מדי פעם, רוזוויטה שבהמשך תיהיה האומנות והמשרתת/חברה של אפי וכמובן פון קראמפאס המבוגר אך השרמנטי.
"האם תתחבבי על הבריות ותוכלי לכבוש למעני רוב קולות כשארצה להיבחר לרייכסאג?", ומכאן התקיד של אפי בריסט להיות האישה של, לרכז את כול הוויתה סביב גבר שאינה אוהבת, בעוד היא ישנה מאוחר ופוקדת את הבוסטן, שכן אין גן בבית, בעוד אינשטטן יוצא מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר בלילה.
אפי תעזר בכלבה רולו הנאמן, באלמנת הכומר וזמרת אופרה מרת טריפל, בין מסיבות טרקלין משעממות.

בלוויה אחת דרמטית, פוגשת אפי בריסט את רוזוויטה, שהייתה המשרתת של אותה גוויה בה בימים. היא בוכה בספסל בקיץ החם, ואפי עם רולו כלבה , נצמדים אליה בספסל, והיא מציאה לה להיות האומנת של ביתה אנני. היא ששה בשמחה, ושתיהן ישנות יחדיו, מטפלות בתינוקת.

באותו קיץ נוסעת אפי לשישה שבועות לבוהו קרמן, ומתנחמת בזרועות אימא ואביה. אל הביקור מתלווה קראמפס, שפרשת האוהבים בין אשת יועץ המחוז לבין חייל המוצב בקסין רוקמת עור וגידים. (בסיפור אין תיאורי אהבה, והקורא מבין בעקיפין מה קורה בין הדמויות). באותו קיץ, לפחות עד חודש דצמבר, מזג האוויר נעים. בשובה מבית הוריה, יוצאים לרכיבה על סוסים ברחבי היערות ועד חוף הים והמזח אפי , יחדיו עם פון קראמפס ואינשטטן. בעוד פון ובריסט צוחקים ומפלרטטים, עוקץ מדי פעם אינשטטן את פון קראמפס כחדל אישים , שלא לוקח ברצינות את תפקידו כחייל (אולי הוא פשוט מקנא). בעוד הם רבים על ליבה של אפי בריסט, פון קראמפס מלווה אותה בזמן שבעלה אינשטטן מרוכז בעבודתו ולרוץ להיבחר מחדש כיועץ המחוז.

בחודש אוקטובר נוסע אינשטטן להרמון הבישוף, , וכך פורצת פרשת האוהבים בין אפי לפון קראמפס. ("הם חזרו העירה בשתים. קראמפס נפרד לשלום מאפי ורכב אל מעונו שליד כיכר השוק ; ואילו אפי החליפה את בגדיה ושכבה לישון). בהמשך הם נפגשים בבוסטן עם הכלב רולו ולא מפסיקים לצחוק על אינשטטן.

לאחר חזרתו של אינשטטן, במקום להיות אשת הפוליטיקאי, היא מעדיפה לשחק בהצגה את התפקיד הראשי, ומכן נופל הפור על נערה הוללת בפני דרי המקום.מתחיל חג המולד ואפי פוחדת שהרומן שלה עם פון קראמפס התגלה, והוא אכן מתגלה כשבעלה רואה אותה חוזרת מביתו במזחלת החורף. הוא קורא את מכתביה , הסוף יסתכם בדו קרב!.

מה שעוד מבעיר את הלהבה מלהתפוצץ זה שאפי חולה ונחה, ולעט אתה בעלה מעלים עין. אך אנני התינוקת נעלמת , במהלך חיי הפריצות של אפי. כאשר העניינים חוזרים להיות כשורה, אפי בריסט מואסת בחיי העיירה העלובה, וכמו מלנייה שגרה בניו יורק, אפי בריסט תקווה את משכנה החדש בברלין.

"תחילה הציע קראמפס איזו פינה ביער, מאחורי בית העלמין. אך פתאום חזר בו ואמר: 'לא שם שם'. והסכמנו להיפגש בחולות, לא רחוק מן החוף. יש שם פרצות בין גבעות החול, ואפשר להשקיף בעדה אל הים".

***ספוילר בקטע הבא**
"המעשה נעשה מהר. היריות נורו. קראמפס נפל.
אינשטטן פסע לאחור והסב את עיניו מן המראה. ... קראמפס הניע בידו, לרמוז שברצונו לומר דבר מה. וילרסדורף (הרופא) גחן עליו והנהן בראשו לשמע המלים המעטות היוצאות מפי הגווע שקולו כמעט לא נשמע. הוא ניגש לאנשטטין.
קראמפס מבקש לומר דבר מה, אינשטטן. על מר להיעתר לו. שוב לא נותרו לו אפילו שלוש דקות של חיים.
אינשטטן ניגש אל קראמפאס. יואיל מר... אלה היו מלותיו האחרונות. עוד הבהוב של כאב בעיניו וכמעט נוגה של מאור פנים, והכול תם ונשלם"

**סוף ספוילר**

ממשולש האוהבים לבסוף נשאר רק אחד/ת בחיים. האהבה בין הדמויות עולה על סרטון ולא באמת מתפתחת. הסוף הטראגי מרגש ועצוב כאחד.

עוד משהו עצוב זה שלא תרגמו עוד ספרים של תיאודור פונטאנה, סופר גאוני הנא במתח מלכולי מושלם. ספר שנקרא בנשימה עצורה, מושלם לימי חורף מלווים בשנה חדשה ודרמטית ומלכולית לא פחות.

לפני 5 חודשים•אושר
בקצה הלילה

בקצה הלילה

פְרידוֹ לָמְפֶּה

Am rande der nacht
"בקצה הלילה", פרידו למפה, 1933. מספר את סיפורם של אנטון ואוסקר , שתי בחורים צעירים שמבקשים להגיע מ ברמן לאמסטרדם, לטובת עבודת המחקר באוניברסיטה של אנטון. באונייה הם יתקלו ב באוור, בחור צעיר שאנטון למד איתו בבית הספר והוא נשי והופך לשק חבטות של קפטן האונייה וכלבו.
העלילה מתרחשת בין שמונה שתיים עשרה בלילה בעיר הנמל ברמן, שיא העלילה מתרחש במועדון לילה, בו יש מוזיקה , תזמורת, רחבת ריקודים, קרב איגרוף בין דיקמאן, בחור מבוגר שנידלק על יריבו לאגרוף, אלוורוז השחום, חטוב וצעיר.
"בקצה הלילה" יצא לאור ב 1933, והנאצים אסרו את הספר. רק בשנים האחרונות יצאו ספריו של למפה, שלא זכו להצלחה בימי חייו.
"הם ינצחו, הרוע תמיד ינצח", חשב למפה על הנאצים. ב1945 הוא נורה למוות בידי חיילים רוסיים, שחשבו שהוא איש ס.ס .

תחילת הסיפור, חבורת ילדים מבקשת לראות ברבורים ועכברושים. יש ברנש זקן שתמיד מחכה למישהו צעיר , לפתוח איתו בשיחה, להפיג את הבדידות. כשהם לבסוף נפגשים, הצעיר אומר לזקן שהוא בדרך לסרט, ואין לו זמן לדבר.

אוסקר ואנטון, צעירים שמחי חיים, קונים כרטיסים להפלגה באישון לילה. משם הם ממשיכים אסטוריה, מועדון לילה לראות את קרב האיגרוף המדובר בין דיקמאן לאלוורוז.

ישנו בחור מבוגר בשם ברג, שגוסס ולא יפסיק לנגן בחליל בחדרו, עד שימות.

אנטון ואוסקר באונייה, כאמור מזהים את באוור מהלימודים בהמבורג, והוא משיב נבוך כולו שכן זה הוא שלמד איתם. הם הולכים לארוחת הערב עם רב החובל האונייה שצוחק על באוור מולם, והכלב השמן שלו מפליא לנשוך ולהתעלל בבאוור המסכן.
לאוסקר ואנטון יש פחות משלוש שעות לצאת בלילה למועדון האסטוריה , לשדה קרב האיגרוף, ולחזור לאונייה.

במועדון הלילה תחילה יש אין סוף ריקודים עם תזמורת. לאחר מיכן ילד קטן שיעבור היפנוט ועוד שורת צרורות מאביו המהפנט שמפליא להתעלל בבנו. לבסוף כול הקהל נלהב לקרב האיגרוף בין דיקמן המבוגר (35, שמן) לבין אלוורוז, שנחשק על ידי דיקמן. כמו שזה נשמע קרב האיגרוף הופך למיין סרט כחול והקרב מתבטל.

"אנטון הביט אל העיר שמאחור. האורות הלכו הצטופפו ולבסוף היטשטשו לכדי בוהק אטום, פס ארוך וצהוב, ואז הפס והתפוגג. הם שטו אל ארץ החשכה. מישורי העשב חלפו על פניהם במהירות. הבתים התגבשו לכדי גושים שחורים לאורך הגדה והוסיפו להתרחק, שלדי אוניות במספנה הזדקרו אל שמי הלילה ועברו בסך. והירח הופיע לפרקים בשמיים מעוננים "

"הם הפליגו הלאה והלאה. הנהר התרחב עוד ועוד, הבתים שעל שפת המים הלכו והתמעטו. אוויר רענן התפשט בהדרגה, ורוח קרירה- רוח הים- החלשה מנשבת."

"בקצה הלילה", ספר נהדר שאפילו שווה את ה 89 שקל. למפה עובר מאירוע לאירוע, מסיטואצייה לסיטואצייה באופן טבעי ולא מלאכותי, ואני כותב עליו ומשאיר את הספוילרים לכול מה שקורה כאן לאלה שגם יקראו, בחוץ.
מומלץ ביותר

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•אושר
הרוצח האחרון בפתח תקווה

הרוצח האחרון בפתח תקווה

לימור נחמיאס

הרוצח האחרון מפתח תקווה, כ"כ גרוע- כל הדמויות נאלמות למותן, ללא פרשיית רצח, אלה הרוצח האחרון בפתח תקווה מתגלה לקראת הסוף, וקל לנחש מה מו ומה.
הספר קופץ בזמנים ומתרכז בזוגיות של נויה ופלג דדון. שתיהם סופרים מצליחים, ודדון בחוסר אמינות מוחלט המלווה את הספר, בעל דירת 5 חדרים במרכז תל אביב , וכול זה לפני שהוציא ספר. נויה עוברת לגור איתו מדירתה העלובה, זאת למרות שבדירה המרווחת דדון תרם פרסם מילה כתובה ונויה הסופרת המותחנים המוצלחת מכירה סוף סוף סופר.
גברת וולף ואחותה סילביה נירצחות (כול הדמויות חיות בביניין המפואר) , שעומד לעבור שיפוץ. שם כרמית מביטוח לאומי, משתגעת סביב תוכנית התמא של הביניין , עוזבת את עבודתה בביטוח הלאומי , נכנסת למשבר, מתכסחת עם נויה ודדון, שמתנגדים כביכול לתוכנית. היא משתעת והולכת לפסיכולוגית.
נראה שלימור נחמיאס נפתרה משלל הדמויות בטראגיות אחת אחרי השנייה, כמו דירות שנחטפות כיום בפתח תקווה, כמו איזה סופר רוסי – נגיד בולגקוב או דובטויבסקי, רק בחוסר אמינות, בספר מותח כמו המחשוף של המטווחת וחוסר עניין כמו הטנלובלות שנחמיאס הייתה שוקדת על הצגתן לפני עשרים שנה.

בגיל 35 מכירה נויה את דדון פלג. הוא כעמור גר בדירה בת 5 חדרים עם סלון ענק בתל אביב, סופר לעת מצוא ובחוסר אמינות דר בבית כה גדול. בדירה המפוארת הוא ונויה מעבירים סדנאות כתיבה שונות ולכול אחד עיסוק צדדי. נויה כותבת ודדון מתחבב על אחת השכנות. מסופר שבדירה המפוארת בקומה השנייה מתוך שלוש, ירש דדון פלג את הדירה מדודתו.

"תגיד, מה יש בבניין הזה שכל הזמן מתים בו?" כרמית התקרבה כממתיקה סודף מורה בסנטרה על מודעת האבל.
"יש ביניינים שלא מתים בהם? השיב פלג בקול רגיל".
כך, בתחילת הספר מכירים כרמית ופלג דדון אחד את השני. היא חופרת לו בחוסר עניין על תוכנית התמא של הביניין.

פלג דדון ונויה נפרדים.היא סופרת של ספרי מתח מתח ומנחת סדנאות כתיבה 'רוצח במשיכת קולמוס' ועוד סדנאות סביב בלש ורצח, שמאפשר לנחמיאס לצאת באמירות שגויות סביב הז'אנר, כולל חיקוי במשקל נוצה מפתח תקווה לרסקולניקוב בפטרבורג- עם שתי זקנות שנירצחות בבינין בתחילת הסיפור. היא יוצאת עם סופר חדש, מואב רג'ואן
שכותב ספרות יפה ונויה קונה עותקים וזורקת מפה לשם, עד שמואב נהפף לסופר רב מכר.

לאורך העלילה שכן אחרי שכנה, אמא של זותי וקרוב של זה מתים באופן טראגי , ללא פיענוח מה באמת קרה.נויה חושדת ברוצח האחרון מפתח תקווה וחושבת שהיא מוקפת פסיכופתים.

גופות מבותרות מגרזן וסכין, שנימצאות במקרה. אמא של מישהי שנופלת במיסתוריות מהמרפסת. אנשים בפרוסדור המדגות מורעלים ברעל עכברים ושכן בשם שרוליק שמידט שיודע מי הרוצח האחרון מפתח תקווה, וסס ללבות את האירועים.

פלג דדון מפרסם שתי ספרים בגוף ראשון בספרות בגוף ראשון , המתבססת על סיפורי ניצולות שואה (התאומה והתאומה השנייה). לימור נחמיאס הסופרת מערבבת את הזמנים בין הזוגיות של נויה עם דדון פלג לבין מואב רג'ואן.

מסופר איך פלג דדון ונויה נפרדו. היא יצאה לריטריט ממושך וזה הפך לסופר מוצלח , שבאחד הלילות אמר שהוא עדיין אוהב את האקסית כרמל...

גזירי נייר מתגלים והם יובילו לשורת רציחות והפללה דראמטית אחת...

נויה ממשיכה לתת סדנאות כתיבה בביניין הרדוף. סופר מצליח מבין כול החבורה גוזר קופון, טס ללוס אנג'לס, מפיק סדרה על על אחד הספרים.

גם כרמית המנג'סת הופכת לסופרת ספרי מתח מצליחה יחסית, אחרי שכמובן פקדה את סדנאות הכתיבה של נויה הבלונדינית המוכשרת והכריזמתית. אחד השכנים מת לפתע בתאונת צלילה (שהתעסקו לו בבלונים), והקלפים נטרפים. יש משפט פומבי וכעמור עוד שורה של סופרים מבין גיבורי העלילה שמוציאים רבי מכר בסיפור.
"רצח במשיכת קולמוס: רוצחים ספרותיים וסופרים רוצחים", היה הדוקטורת ורב המכר שאחד מגיבורי הסיפור חותמים על 'הרוצח האחרון מפתח תקווה', אותו רוצח/ת ספרותי /ת מדופלאם/ת שאפשר לנחש כבר בהתחלה של הקלישאה הספרותית הזאת, שנדמת יותר לטנלובלה ידועה מראש, משחק חיים צפוי אחד נדוש.

אומנם בסוף הסיפור אפילוג נוסח אבודים פיוטי , אך לא קשור לאחד מהחברים של אחד הגיבורים (אופיר חבר של פלג דדון), אך "הרוצח האחרון מפתח תקווה" מזכיר יותר טנלובלה מלפני עשרים שנה בחוסר תיכומו וידוע מראש וקל לניחוש (זה תמיד מזרחי/ה שרמנטי/ת)...

נ.ב- העיר פתח תקווה לא מעורבת בסיפור, אפשר לקרוא בנחת את הסיפור גם בפת תקווה.

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•אושר
Three Plays

Three Plays

Ayn Rand

THREE PLAYS
של איין ראנד, מכיל את המחזות –
NIGHT OF JANUARY 16 TH, IDEAL, THINK TWICE
שלושת המחזות נכתבו ע"י הסופרת, הראשון ב1932, ושני האחרים נכתבו בשנות ה-30, לפני
הפיכת איין ראנד למי שהיא הייתה. המחזה הראשון 'ליל ה 16 בינואר'- הוא סיפור רציחתו של אייל הון שבדי או סתם הריגה טבעית?. מי שמואשמת היא קרן אנדרה במות מעסיקה המת ביג'ורן פוקנר. ביג'ורן פוקנר מבוסס על אייל הון שבדי שייצר גפרורים ומת לאחר שפשט רגל. ראנד אמרה שכתבה את הסיפור על הדמיון של אישה על הגבר האידיאלי ולא בהצגת הגבר האידאלי בספרייה האחרים.
המחזה השני- "אידיאלי" הוא סיפור בין לילה אחד והבוקר שלאחריו, לאחר שקיי גונדה רוצחת מישהו ונסה מאיש לאיש בלוס אנג'לס למצוא איך להתגונן מהרשויות.
המחזה השלישי- "תחשוב פעמיים", הוא סיפור מתח בו וולטר בקנטברידג' ירצח, יפלילו מישהו והספילר היחיד שייתן זה שהרוצח האמיתי במחזה לא יתפס.

מחזה ראשון- NIGHT OF JANUARY16 - כל המחזה הוא סצנת בית משפט בלתי ניגמרת, סביב מותו של ביג'ורן פוקנר, אייל הון שבדי. הוא נשוי היה ל ננסי לי. למחזה שתי סופים- אחד שקרן תימצא לא אשמה, השני אשמה ולכיסא החשמלי.
מי שיליט זה הקהל בהצגה שישמש כחבר מושבעים.
אנטוני סויבנסון הוא עו"ד של קרן, כנגד אנטוני פלינט מטעם המדינה. אייף הוא השופט.
קרן אנדרה עבדה בתור המזכירה של ב'יג'ורן פוקנר. הוא ניסה להתחיל איתה. הסנגור הציבורי מאשים אותה שניהלה רומן ואחר"כ רצחה אותו. היא טוענת שלא.
בחצות בינואר ה 16ביג'ורן ימצא כגופה. אחת אומרת שראתה את קרן מתנשקת עם בג'ורן. ההגנה טוענת שהוא לווה כסף, עמד לפשוט רגל והתאבד. אשתו ננסי לי מכחישה זאת ואומרת שתיכננו לפרוש מהניו יורק לכפר והוא היה מאושר.

"עכשיו מיס אנדרה, ביג'ורן פוקנר שמר לך מותרות יוקרטיים במשך עשר שנים, ואת לא רצית לשנות את איך שאת חייה"
קרן-"אף פעם לא ראיתי אותו עני".
"כמובן שלא, את והגנסתרים האוהבים שלך הלכתם לקבל 10 מיליון דולר שאף אחד לא ידע אליהם".
פלינט- תני לי להבין אותך, את חיית 10 שנים עם גבר שאנס אותך ... את הייתי חברה של גנסתרים ידועים. את עזרת במעילה של 25 מיליון דולר, ואת מצפה שנאמין לך?".
קרן- ברוגע- "אתה טועה, מר פלינט. אני מסוגלת לרצח – למען ביג'ורן פוקנר".

נראה לי שהמאהב של קרן , ויטפילד צורח באולם המשפט שהוא רצח את ביג'ורן בעצמו.
לאורך הסיפור ישנם אנשים שונים ומשונים שאומרים שגם הם מתכננים לעזוב את העיר הגדולה ניו יורק, ולעבור לעיירות קטנות ולחיות חיים שקטים. כל זאת בניגוד לקרן אנדרה שבסוף המחזה תצא או זכאית או- " לא יהיה שום ערעור . גבירותי ורבותי, אני לא יהיה כאן כדי לרצות את העונש, אין לי שום דבר לחפש בעולמכם".

מחזה שני "ideal"- קיי גונדה, שחקנית מפורסמת, ש 72 מיליון איש ראו את סרטה האחרון והם כמובן שונאים אותה, לדעתה והיא אגדה מהלכת. היא רוצחת מפיק נעלך. המחזה נפתח במסיבה הוליוודית, בה כולם מצפים לקיי גונדה שלא תגיע ☹
היא תחילה הולכת למשפחת ווטרס. הבן והאב שמעריצים אותה רוצים לתת לה קורת גג ללילה, אבל שהאם ווטרס תגלה מה שריי גונדה עשתה היא אומרת – ' או אני או היא!".
לאחר מיכן היא מגיע לבית מעריץ שנמצא בזוגיות עם אישה גברית ועבריינית בעצמה. הם נותנים לקיי גונדה את חדר השינה, בעודם הולכים למשטרה, להלשין על מה שהיא סיפרה להם על הרציחה.
קיי גונדה משם ממשיכה לבית של מעריץ. הם מתחילים להתפלסף, עד שהוא צוחק לה בפרצוף (אומר שיקח אותה לברזיל במטוס , רק בשביל שינסה לאנוס אותה) והיא נסה לדרכה. לקראת הזריחה היא מגיע לביתו של ג'וני. "זה הדבר הכי נחמד שעשיתי" ספוילר היא אומרת בסוף המחזה, בלילה ביום שאחרי לאח של ג'וני.

מחזה אחרון- "think twice"- וולטר בקנדברידג', ליברל אולטרואיסט נרצח!
במסיבה בביתו מוצאים את גופתו. כולם בחקירה, הסוף מפתיע ואני לא יגלה. כול המחזה נמשך גם הוא יום אחד, ללא סוף דיאלוגים נירוטים של הדמויות . השוטר ג'ורג'י הססינגס חוקר את כולם לאחר שהתגלתה הגופה, בסלון המשפחה בקונקטיקט.

"סרג' –" מה זה , ממצמץ מתחת למשקפיים, אה, אני רואה, זאת הייתה בדיחה. זאת הייתה בדיחה נוראית ממך לטוני. מר בקנדברידג' , הוא לא מת?
טוני- "בקלילות, "הו, כן מר בקנדברידג' מת... טוב ומת"

הלן אשתו ובילי בנו מזועזעים, לאומת המשרת והעוזר במעבדה שעבד בשביל בקנדברידג' שלא הזיז להם שהוא מת. מיד מגיע השוטר ג'ורג' האסטינגס ובמסכותו להפליל את מי שבה לו. האם זה המשרת טוני?
האם זה עוזר המעבדה של בקנדברידג' המנוח סרג' סוקינג?
או האם זה מישהו אחר? אני לא מתכוון לגלות לכם ☹

רק הוסיף שהסוף לתעלומת המתח הזאת מפתיע ומטלטלת ונחספת בסוף המחזה, ותשאיר את שלל הדמויות- אם זאת הלן שרק חלמה לעזור לבעלה המנוח בקנדברידג' להגשים את חלומו, להקדיש את חייו לזולת. אם זה בילי הבן האבוד שרק רצה את הוריו, בעוד אביו בקנדברידג' רצה לשלוח אותו לאוניברסיטה לסערת רוחו (הוא אף יגיד בפניקה שהוא רצח את האב לשוטר ג'ורג' האסטינגס ברגע של חירוף נפש.)
או בין העוזר המשרת שלא אכפת לו יותר מדי , עוזר המעבדה הרוסי סרג' סוקינג שעבד 12-16 שעות למען בקנדברידג' והשוטר שרק עושה את עבודתו.
"תחשוב פעמים"- היה המחזה היחיד מבין השלושה שלא הומחז.

סיימתי את המחזות בעצב רב. הם געוניים, ולדעבוני לא נישאר ספר של איין ראנד שעוד לא קראתי, היא הייתה פילוסופית וסופרת עוצמתית ומענגת מאוד, שהקריאה בספריה לא תשאיר אדם עדיש.

לפני 7 חודשים•אושר

ביקורות נוספות על "לחסל"

לחסל

לחסל

מישל וולבק

וולבק התרכך או שאני התרגלתי ליותר?
"סרוטונין”, שיצא ב-2019, היה והינו ספר מופת, שאיכשהו חיפה על "כניעה" החלש יחסית. האם מדובר בגלים אצל וולבק? גם זה חלש יחסית לסופר המרבה לנשוך והשוכח להניח לקורבנו עד שזה נופל מדמם ומת.
הפעם התרשמתי משני דברים, הראשון והבולט, שוולבק אוהב מאוד את צרפת, מזכיר שוב ושוב את חמודותיה ונותן לנו אוהבי צרפת את מנת היום, plat du jour, כדי שנצא שבעים ונלקק אצבעותינו מיכולתו של השף. כך שבים ומוזכרים אזוריה של צרפת וכולה אזורים. כך הבוז'ולה, ברטן (ואני ממשיך לשפוך אזורים שלא הזכיר), נורמנדי, הריביירה בדרום החובקת את קאן, פרובנס והרון השוצף, וממש על גבול ספרד כמעט גם לורד ונסיה המקימים, כמעט, מתים לתחיה.
הדבר השני, העובר כחוט השני מתחילת הספר ועד לסופו המתוק/מר, זה המוות החובט במבוגרים ובצעירים גם יחד. לא אגלה בדיוק במי חבט, אבל מעטים יצאו מהסיפור בזול.
אדואר רזון המבוגר וראש המשפחה חוטף שבץ, ממנו הוא לא חוזר בשלום, אבל יחסית הוא יוצא מזה איכשהו, מובא לשיקום במקום הנחשב למקום מצוין עד שנאלצים להוציאו משם בשל הרעת התנאים. אדואר הוא איש השרותים החשאיים לשעבר (אין בזה ממש לשעבר) ופיו חתום אז והיום ואיש ממשפחתו לא יודע במה עסק. האם זה חשוב?
אם נמשיך במוות, גוף כלשהו נוהג לירות פצצות טורפדו לעבר אניות מכולות סיניות לאחר שהודיעו עשר דקות לפני לצוות להתפנות. זה קורה לכמה אניות, הסינים בבהלה, הצרפתים הנמצאים במלחמת סחר עם סין דווקא די מרוצים עד שלחופים הדרומיים של צרפת משוגר טיל בשידור חי לעבר ספינת מהגרים בלתי חוקיים וכמאה וחמישים מהגרים יורדים למצולות, כולל ילדים. וולבק לא מגזים בדרמה, אבל השירותים החשאיים בעולם, חשאיים גם כשהם צריכים לשתף פעולה עם שרותים חשאיים אחרים, נותרים חשאיים. הצרפתים מפענחים את התעלומה של הפיגוע הבא, אבל במשפחת רזון, הפוקוס על פול הבכור, איש לשכתו של ברונו, שר החוץ בממשלה בה הנשיא עומד בדיוק לפני בחירות.
האם נפתרה לגמרי תעלות הפיגועים האקסטראווגנטיים האלה? אולי כן ואולי לא, הרי הכל חשאי, כן?
בכל מקרה גם ענייני הלב ואהבה לא מעטים שבים ועולים בספר בו הם כנראה מפציעים לראשונה בספריו של ברונו במלוא רכותם המפתיעה. אז כן, וולבק התרכך בגיל 63 ואני, כאמור, לא בטוח אם זה סימן טוב או רע אצל סופר שספריו נעים בין מצויינים למופתיים.
שמעתם מספיק על הספר הזה, אבל לא שמעתם ממני. הסוף מצדיק את ההתחלה והאמצע המשתרכים להם לכאורה כאניה ללא קברניט, אבל כן עם מלחים הלומי רום. אז כמו שאמרתי, המוות מכה במקומות מפתיעים, נותן לנו שיעור או שניים על דברים אלה ואחרים על החיים. מפתיעים מאוד.
האם זה הטוב בספריו? לא. הרע? בהחלט לא. זה כנראה וולבק שבא בזמנו. הוא כבר לא צעיר וזועם, אבל עדיין קל מאוד לקרוא אותו, ההומור שלו מושחז ואת מי שצריך להוציא להורג הוא פשוט הורג בלי רעש מיותר.
עוד שורה תחתונה? חובבי וולבק יקראו מן הסתם מיד. ולא חובבי וולבק? מי אלה?

לפני 3 שנים•
★★★★★
•מורי
לחסל

לחסל

מישל וולבק

הספר הזה מהווה דוגמה נהדרת מדוע לעתים יש לקרוא את היצירה עד הסוף, כדי לגלות אותה באמת, להרגיש את טיבה לעומק. הרומן מתחיל כמו ספר מתח גרוע עם ציורי גרפיטי פרובוקטיביים וסרטוני פיצוצים והפחדות באינטרנט. לאחר מכן הוא מדדה בצליעה אל עבר התרחשויות פוליטיות בצרפת 2027 – מהלך מוכר ואהוב על וולבק – אימפרוביזציה על עתיד קרוב, הנראה לעין. במרכז התרחשויות אלה – בחירות לנשיאות הרפובליקה.


פול, הגיבור הראשי הוא יד ימינו של שר האוצר – איש חרוץ ונעים הליכות, אבל כנראה לא עשוי מחומר המתאים לנשיאות.
פול נשוי לפרודנס, הזוגיות שלהם ברגרסיה כבר שנים, הם חיים בחדרים כמו בעולמות נפרדים, כמעט שלא נפגשים בדירתם המשותפת.
לפול יש אחות קתולית אדוקה, ססיל שמה, בעלה הנוטריון שרוי במשבר תעסוקתי וכבר ויתר על התקווה לעסוק אי פעם במקצוע שרכש. להבדיל מפול ופרודנס, שבחרו לא להביא צאצאים לעולם, לססיל יש שתי בנות עצמאיות. אך האם בכוחו של חינוך ודאגה אימהיים לנווט אותן לבחירת מסלול ראוי בחייהן?..

פול וססיל מתבשרים כי אביהם, ששירת כל חייו בשירות הביטחון הצרפתי (לעובדה זו ישי משמעות בהמשך העלילה) נפל למשכב והפך לסיעודי. את הטיפול בו וולבק מתאר כאילו אסף מושגים מוויקיפדיה ושפך אותם לטקסט כמעט באי סדר. על אף שהמחבר טוען כי נעזר בפרופסור לנוירולוגיה, זה לא ממש נראה כך. זה לא קריטי לעלילה, אך אם המחבר מבקש לשמור על רמה גבוהה, הדבר מעט צורם.

כאן נכנס לתמונה אח נוסף, הצעיר מבניהם. חייו הפרטיים כבר מזמן הפכו לגיהינום של ממש, הוא נשוי לאשה ממורמרת, לא יוצלחת מבחינה מקצועית. היא לא מפספסת הזדמנות להשפילו בכל דרך אפשרית, כולל באמצעות ילד שהם מגדלים. הוא מוצא פורקן לנפשו בעבודתו כמשחזר אריגים עתיקים. אושר הוא ממנו והלאה וגם כשהחיים נותנים לו כבר הזדמנות לטעום ממנו, הוא מתקשה לעכל את זה, החוויה הזאת זרה לעצם מהותו והוא מוביל את עצמו אל הפינאלֶה הבלתי נמנע.

וולבק מראה כי בכל מקום, בו פעילים בני האדם, הגם שמדובר במוסדות הנחשבים ל"טהורים" ביותר, קטנוניות, נבזות, רפש, משחקי אגו ופוליטיקה מלוכלכת נוכחים במלוא עוצמתם.
הוא מבקר את צרפת כחברה שמתקשה לזהות דווקא את האנשים הטובים ביתר מבין ערב רב של מהגרים המציפים אותה.

הקשר של פול ופרודנס עובר טרנספורמציה נדירה במקרים שכאלה וממציא את עצמו מחדש דווקא על רקע מהלומות שמזמן להם הגורל, הוא הופך לאותו חוף מבטחים עבור פול, בשעה שהוא זקוק לו יותר מכל.

בספר הזה נחשפת במלוא העוצמה הניגודיות הידועה של אופיו של וולבק וכפועל יוצא גם של כתיבתו. ניכר כי פועלים עליו כוחות, המושכים את נפשו לכיוונים שאין ביניהם לכאורה נקודת מפגש. זו תכונה שכנראה עושה אותו לשנוי במחלוקת כפי שהוא מוכר זה מכבר, אך באותה הנשימה מעניקה ליצירותיו רוחב יריעה ועומק רגשי. ניהיליזם ציני ועוקצנות ומנגד רומנטיקה הכי פשוטה ומזוקקת שיכולה להיות. הדטרמיניזם של שקיעת המערב אל האַין בחסות הגירה המונית, צמצום קיצוני של ילודה ואסלאמיזציה מצד אחד ואהבת אדם באשר הוא, הכי כנה שאפשר מצד שני.

נקודת התורפה העיקרית של הספר היא להגנות יתר, מתישה לפעמים, הרבה דיבורים על פניו על כלום, בקטעים רבים חשתי שהמחבר איבד כיוון. ישנם תיאורי חלומותיו של הגיבור, כנראה יש להם משמעות סימבולית כלשהי, אם כי קשה להבין למה התכוון המשורר. לדעתי הם רבים מדי ובחלקם סתם מיותרים.

וולבק עם זאת, כותב בצורה אינטליגנטית, משלב בהגיגיו ספרות, מוסיקה, היסטוריה, פילוסופיה. בספר יש אפילו אילוסטרציות. אגב ראויים לציון שמות המשפחה היהודיים הרבים של אישי מפתח בעלילה. נקש, סיטבון, בוקובזה, צרפתי (המתמודד לנשיאות) ואפילו קיים גן על שם יצחק רבין. ניכר כי וולבק מעריץ ומעריך את היהודים, למיטב זכרוני הוא אף דיבר על כך פעם.
עם חלק מתובנותיו הסכמתי בלב שלם, כלפי אחרות נותרתי אדיש או דחיתי אותן. יש משהו שממכר אותי בכתיבה שלו, היא יודעת לגעת באיזה עצב חשוף.
בכל אופן, החלק האחרון של הרומן מכפר על חטאיו הקודמים. הוא מיטיב להכניס את הקורא לתוך עולם של אדם, שנפלה עליו בשורה מרה, מרה עד מאוד.

וולבק לא מצייר לנו כאן דמות של גיבור לוחם נשגב, המתייצב אל מול גורלו המר. הוא פשוט אדם שגילה כי מרכיבים כה רבים בעולמו כבר לא קיימים. הוא לומד להעריך מחדש את מה שנחשב מובן מאליו עד כה. אהבה שקטה, ללא יומרות עוטפת את הכול בנגיעתה הרכה והמנחמת. האהבה הזו היא מעל הכול והיא לעולם, אבל לעולם אינה מובנת מאליה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Pulp_Fiction
לחסל

לחסל

מישל וולבק

כשהגעתי לעמוד 12 (הספר מתחיל בעמוד 9...) חשבתי לנטוש אותו. לא קראתי מעולם את ספריו של וולבק והיה לי קשה מאד למצוא בו עניין. בכל זאת נשארתי ובכל פעם שהפסקתי את הקריאה, רציתי מאד לחזור אליו. הוא מהספרים האלה שניתן להגדירם כ"קלים לקריאה, אך קשים לעיכול". הספר קריא מאד, ממש חווית קריאה נוחה. אבל וולבק מאתגר את הקורא עם סיפר מרובה רבדים, ביניהם הוא עובר באלגנטיות מרשימה.

במרכז הסיפור עומדת הדמות של פול רזון, המילה פריווילג, בהקשר הצרפתי, הולמת אותו נפלא: בנו של בכיר בשירותי הבטחון בעבר ובוגר ה-ENA בית הספר הגבוה למנהל המהולל, יועצו של שר האוצר רב העוצמה. הוא נשוי לפרודנס המבריקה (וכמובן החטובה). אבל לא הכל תקין. הוא חי עם אשתו כשני שותפים לדירה מושכרת. הקשר שלו עם משפחתו רופף. רק אירוע מוחי שעובר אביו מקבץ את המשפחה הגרעינית. וולבק מנצל את ההזדמנות לאכלס את המשפחה במגוון דמויות המייצגות מאפיינים שונים בחברה הצרפתית ומשתמש באמצעי זה כדי לתאר רבדים מסוימים בחברה הצרפתית. וולבק מתאר ביד אומן את הדמויות המרתקות שיצר. הוא לא מהסס לקחת אותם למסע מטלטל ומייסר במציאות מאתגרת וכואבת. את הישועה או הנחמה, לעיתים הזמנית בלבד, מוצאות הדמויות באהבה ובמין. ברקע וולבק מתחשבן עם מערכת הסיעוד של צרפת.

הרובד השני, הוא הרובד הפוליטי. העלילה מתרחשת בעתיד הקרוב – מערכת הבחירות לנשיאות צרפת ב-2027 על שלל דמויותיו והמניעים שלהם. וולבק נכנס לקרביים של הפוליטיקה הצרפתית על "הטריקים והשטיקים" שלה. וולבק אינו מנסה לתאר משהו יוצא דופן, אלא מה שניתן להגדיר כ-"MORE OF THE SAME": מועמד המרכז מול מועמד החזית הלאומית בסיבוב המכריע.

הרובד השלישי הוא חוסר האונים של שירותי הבטחון בצרפת ובעולם להתמודד עם איום טרור מסוג חדש. פיגועים מתוחכמים ביותר נגד מטרות שונות, חלקן כך מסתבר מטרות איכות משפיעות על הכפר הגלובלי. זהות המבצעים מעלה השערות שונות וולבק מנצל זאת כדי לפרוס בצורה מעניינת שלל של גישות אנטי ממסדיות קיצוניות החל במתנגדי הגלובליזציה וכלה באלה המטיפים לחיסול המין האנושי נוכח הנזק שהוא גורם למערכת העולמית. ברובד זה וולבק פורס השקפות שונות בנוגע למאבק בין הטוב לרע בהסטוריה האנושית.

וולבק מפליא בתיאורי הנוף והטבע כמו ולמעשה כותב שיר הלל לגסטרונומיה הצרפתית. למקרא התיאורים על יופיו של מחוז ברטאן ואיזור בוז'ולה, התחשק לי לעזוב הכל ופשוט לעקור לשם...כושר התיאור שלו מרשים גם כשהוא מתאר איזורים אורבניים על יופיים וכיעורם.

במהלך הקריאה תהיתי מהו הנושא המרכזי. האם דמות האב שהפך לכמעט צמח ויחסיו עם ילדיו ומשפחתו הקרובה, או שמא זו מערכת הבחירות לנשיאות צרפת? אולי ההתמודדות מול איומי הטרור? וולבק משתמש בכל הדמויות והנושאים הללו ביד אומן. משסיימו את הדמויות את תפקידן, הן יורדות מהבמה ומפנות אותה לשניים בלבד, בסוף לירי ומפעים.
וולבק אמר על עצמו את הדברים הבאים: "אני סופר של העידן הניהיליסטי, ושל הסבל הקשור בניהיליזם". אכן, הרוח הזו שורה על היצירה הזו, אך אינה מסתירה רגעים קסומים של יופי ורוך.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•דן סתיו
לחסל

לחסל

מישל וולבק

בעקבות העובדה שאהבתי לקרוא את ספריו הקודמים של וולבק קניתי את הספר הזה וקראתי אותו בשלושה ימים. מישל וולבק כפי שהכרתי מהספרים שלו הוא מיזנתרופ, מנוכר נוטה לדיכאון ואין לו ראייה אופטימית לחיים. הוא כמובן מוכשר מאוד ולמען האמת איני מכיר אותו אישית אך בספריו הוא מציג דמויות מורכבות אשר בדרך כלל גורלן של שפר עליהן. בספר זה מתרחשת בעולם מזימת טרור עולמית ובצרפת מתחוללת מערכת בחירות. הגיבור הראשי הוא פול גבר צרפתי המתקרב לגיל 50 העובד במשרד האוצר הצרפתי. פול נשוי לפרודנס ואין להם ילדים. בתחילת הספר חיי הנישואין שלהם מדרדרים אך בהמשך זוכה פול להתקרב לאשתו בדרך לא צפויה.
בספר יש הרבה פוליטיקה נושא שאותי פחות מעניין. אך מה שמאפיין את הכתיבה של הסופר היא שהוא יוצר עולם מנוכר בו כל אחד דואג לגורלו ולא אכפת לו כלל מאנשים אחרים. לקראת אמצע הספר ועד סופו יש מהפך מעניין בעלילה ורגשות חיובים ואופטימיים יותר מופיעים לצד שינוי אישיותי של הדמויות. הספר לא קל לקריאה ויש בו הרבה אינפורמציה על נושאים כמו היסטוריה וגאוגרפיה. יש גם הומור בספר ובסך הכול הספר הוא טוב. אני חייב לציין שיותר נהניתי מספרו הקודם של וולבק 'סרוטונין'.
הספר עוסק הרבה בזקנה ובמוות הבלתי נמנע של כל אדם. זה דבר מוזר שקשה לי לעכל אך כל אדם לא משנה באיזה גיל וכמה כסף יש לו ימות יום אחד וכל בן אדם יודע שזה יכול לקרות בעוד שנייה או בעוד 30 שנה. קצת מפריע לי חוסר הוודאות של החיים כאשר המוות יכול לתפוס אותי גם כאשר אני בבית בטוח לגמרי. היה חלק בעלילה שהסעיר אותי מאוד אך אני לא חושף אותו כדי להימנע מספווילר.
העלילה בספר היא אינטימית ונוגעת ללב ומראה כמה שברירים הם החיים. בספר גם עולים נושאים של גלגול נשמות, אמונה דתית ומה קורה לאחר המוות.
לסיכום ספר טוב אך ממישל וולבק ציפיתי ליותר.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•rea
לחסל

לחסל

מישל וולבק

לא הצלחתי להוציא את הספר מהיד.
וולבק בנה סיפור שמושך לקרוא.
פול הוא עוזרו ומקורבו של שר האוצר הצרפתי. בעקבות ארוע שקורה לאביו הגימלאי, מפורק ומורכב מחדש המבנה המשפחתי על כל מערכות היחסים שבו - הורים - בני זוג - אחים - גיסים. וילדים. מעט ילדים כי זה המערב השוקע. כדרכו וולבק חופר דרך כל השכבות המתות והמונשמות של התרבות המערבית כדי לחפש קצת לחלוחית. הוא יורד עד העבר (וההווה?) הפגאני של אירופה ומעבר לו ומגיע אל יסודות הקיום האנושי בעולם הזה. שלא כדרכו בספריו האחרים, הפעם הוא נוגע/לא נוגע בלחלוחית הזו. וולבק כדרכו אינו עושה הנחות. מה שמזוייף וסיסמאתי מוצג ככזה, ישירות או כבדרך אגב. למה שלא אותנטי בעיניו הוא לא מחוייב. כולל כל הטרנדים והסיסמאות האופנתיים היום בקרב האליטות.
הוא כנראה לא יזכה בפרס נובל בגלל זה. אולי עדיף שכך.
את הסיפור המשפחתי מלוות שתי עלילות משנה: הבחירות לנשיאות צרפת 2027 ומתקפות טרור מתוחכמות שלא ברור מי עומד מאחוריהן ומה מטרותיו. הכל תומך את העלילה המרכזית שתמציתה - מה הם בעצם החיים האלה?
אישית הייתה לי ציפייה שהוא יאמר משהו רליגיוזי בעקבות תהליך החיפוש. הוא מזכיר בין השאר גלגולי נשמות וחוייה שלאחר המוות ונראה שלא רק כאנקדוטה, אבל אינו מבהיר מה הוא חושב על כך. הוא מחפש את האותנטי החף מתבניות. ההתמודדות עם סיטואציות של חולי ומוות במהלך הסיפור מזקקת את הדברים עד הקצה. כמו בחיים עצמם. מה נשאר? רגש, גלי הים, התבוננות יחד בעצי היער הנעים ברוח, משיכה זוגית, אמון. במי ניתן לתת אמון? מהו אמון?
ספר חזק. לתחושתי וולבק עוד לא אמר את כל מה שיש לו לומר.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•קיבוצניק
לחסל

לחסל

מישל וולבק

גילוי נאות - אני סובל מספויילרופוביה קשה. עד כדי כך שאני אפילו מוותר על התקציר מאחורה לפני שאני קורא את הספר. מכיוון שאני מעריץ גדול של הלל הזקן אני דוגל באימרתו "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" (מסתבר שזה הנוסח ולא הפוך), אני אשתדל לא לעשות את זה בביקורת הזאת.
הספר מתרחש בשנים 2026-2027, ממש מעבר לפינה, כשסרטונים מטרידים מתחילים לצוץ ברשת ומדירים שינה מעיני שירות הביטחון הצרפתי. קודים לא ברורים, סרטוני רצח וחבלה העשויים בטכנולוגיה לא מוכרת. מי שאיכשהו עשוי לעזור בתעלומה הוא פול רזון.
פול הוא איש קריירה מצליח ומשכיל שעובד בלשכת שר האוצר של צרפת. אך מן הבחינה האישית הוא כישלון - אין לו ילדים, נישואיו מתפרקים והוא לא מצליח ליצור קשרים חברתיים שאינם מבוססים על עבודה. הוא לא בקשר עם אחיו ואחותו ולא יודע דבר על אחייניו. כל זה לא מתוך כעס או טינה על משהו שקרה, אלא פשוט מחוסר עניין (ואולי זה הכי גרוע).
כשאביו של פול מקבל שבץ ומתאשפז, המשפחה מצליחה להתאחד סביב הטיפול בו ואף נישואיו של פול זוכים להזדמנות שנייה. אך זה לא הסוף הטוב לו קיווינו ואפילו לא אמצע הספר. מכאן והלאה יקרו עוד לא מעט דברים.
חשוב לציין שפול לא אדם רע, הוא תוצר בלתי נמנע של המודרניות לתפיסתו של וולבק.
בכלל, העתיד המאוד קרוב על פי וולבק קודר - אירופה בשקיעה - אנשים חיים בערי ענק חסרות נשמה, זוגות לא מצליחים לתפקד בנישואים ולא מולידים ילדים, למשפחה כמעט אין משמעות וכל מהות האושר סובבת סביב הקריירה. את החלל של חוסר המשמעות ממלאים האנשים על ידי אמונות ניו-פגאניות, מיסטיות ושאר הבלי הניו אייג'. ותופעות של א-מיניות וסחר של הריונות מתפשטות.
לאורך הספר פול חולם חלומות, הרבה חלומות. מה פירושם? לא ממש ברור, אבל מכיוון שהם רבים אני מניח שוולבק לא טרח לשווא לספר לנו עליהם. לכן חשבתי על רעיון שמשתלב לא רע במסר הכללי של הספר. החלומות שפול חולם הם נבואת זעם של וולבק לעתיד האנושות. אין לי פירושים לכולם, אבל מוחי הקודח הצליח לקשר כמה מהם לחוסר ניוד חברתי, יחס מחפיר לקשישים, יחסים רומנטיים בעידן הטכנולוגי שהם חסרי מגע ורגש, תרבות צריכה מוגזמת וביסוס האושר על קריירה. מה שמחזק את התפיסה הזאת הוא שכשהמשפחה מתאחדת בשל הטיפול באב, החלומות כמעט ונפסקים. כאילו זהו הפתרון לבעיה.
וולבק גם פותח צוהר אל מאחורי הקלעים של הפוליטיקה המודרנית חסרת האידיאולוגיה המבוססת על אינטרסים צרים. הצהרות חסרות תוכן שנועדו רק לקושש מצביעים. רובה ככולה תלויה בהנחיות יועצים וקואוצ'רים למיניהם שהם הקובעים איך להראות ולדבר. השכבות המשכילות באוכלוסייה, שהתפישות שלהן מזמן לא רלוונטיות, מבחינות בכך. הן עייפות מפוליטיקה ואינן יוצאות להצביע. מנגד השכבות הנמוכות יותר, המצביעות בהמוניהן, מעלות לשלטון מפלגות פופוליסטיות.
לדעתי הזעקה העיקרית של וולבק בספר היא צמצום הילודה באירופה. הגסיסה והמוות מורגשים לכל אורך הספר, אך אף אחד לא נולד. ילדים לא מעורבים כמעט בכלל בעלילה ובקושי מוזכרים, כאילו הם לא חשובים - עולם של מבוגרים. יש עיסוק גם בהגירה כפתרון, אבל הוא לא חד משמעי. מחד, הרבה מהגרים השתלבו יפה ומחזיקים במשרות מכובדות. מאידך, יש אזכור של שכונות מהגרים המשולות לחומר נפץ. גם מזימת הטרור קשורה לזה, כשיעדי המתקפות - ספינה המיבאת סחורה מסין, בנק זרע, אונייה של מהגרים, מפעל לתכנות של אנשים (או משהו כזה) - כולם פתרונות מלאכותיים לירדה בפיריון. כאילו וולבק אומר לנו שעשינו צעד אחד יותר מדי. כאן אין פתרון מלאכותי והקדמה לא תעזור במאזן הדמוגרפי - פשוט תעשו ילדים.
אגב הפיגועים, וולבק עושה בספר תרגיל יפה וכבר בתחילתו שותל את סיפור מזימת הטרור במוחו של הקורא. ככל שהספר נמשך (ונמשך ונמשך...) ומספר את סיפורם של פול ומשפחתו, ככה הציפייה של הקורא התמים לאיזה מגה פיגוע שיחסל את האנושות הולכת וגוברת. זה בזמן שוולבק מסביר לו למה האנושות למעשה כבר מחסלת את עצמה.
התלבטתי מאוד כמה כוכבים לתת לספר הזה. מחד, יש בו אמירה בעלת חשיבות, תחכום ועומק. מאידך, לא נהנתי ממש לקרוא אותו, יש קטעים מעיקים ומשעממים והעלילה נמתחת שלא לצורך. החצי הראשון של הספר לא ראוי ליותר משני כוכבים, כשבשני הספר משתפר. יתכן שזה משהו קלוקל בתרגום או שזה הסגנון של וולבק שאני לא ממש מכיר.
סה"כ בינוני מאוד, אפשר לוותר.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Ranran
לחסל

לחסל

מישל וולבק

"יפה ככל שתהיה מרבית הקומדיה, המערכה האחרונה היא עקובה מדם: בסוף זורקים קצת עפר על הראש, ונגמר, לנצח."

ואיזו קומדיה, אה? אני תוהה מה יותר מתאים; קומדיה טרגית או טרגדיה קומית? שני המצבים ראויים באותה מידה, כמה שזה אבסורד, כה מגוחך. זה באמת מצחיק. זה עצוב כל כך, אפשר ממש למות מצחוק. נו, אם כבר מתים אז לפחות עם חיוך. אבל גם זו פריבילגיה שלא כולם זוכים בה.

אז מה החיים האלה בעצם? לעד נגזר עלינו לחיות בין השקט שלפני הסערה לסערה עצמה? אין רגע דל. השקט שלפני הסערה הוא גם לא באמת שקט, מרגישים אותה הרי, וקשה לשמור על קור רוח כשיודעים שעוד סערה בדרך. וזה מצחיק כי אנחנו לא באמת יודעים שום דבר, חיים של אי ודאות והרבה סבל. כל שאנחנו זה גוש בשר עם תאריך תפוגה שנתון לגחמותיו של הגורל. נשמע פאן. אין ספק, מדובר במתכון מנצח לתסריט דפוק. גרוטסקי. מחריד. מדכא, עצוב, אבל גם מצחיק עד דמעות. ואת כל הכאוס הזה שנקרא חיים מישל מתבל בדרמה משפחתית כואבת ומרגשת, בחירות לנשיאות ומזימת טרור עולמית. רומנטי, כבר אמרתי? ואפילו אהבה יש. בקיצור כל מה שצריך בשביל שובר קופות או רב מכר. ואהבה זה לא עניין של מה בכך אצל הצרפתי הזקן שאני כל כך אוהב שמחזיק את הסיגריה שלו בין הקמיצה לאמה. אהבה זה מרכיב חסר בספרים שלו. יש המון דברים אחרים, יש דיכאון, יש גסויות, לכלוך, הרבה ייאוש, אבסורד, ובעיקר כניעה. כניעה של האדם אל מול האבסורד שבחיים חסרי תכלית ומשמעות. שקיעת המערב. שקיעתו של האדם המודרני. אבל גם יש אותנטיות בלתי מתפשרת, והוא גורם לך לחשוב. ממש מרעיד את האדמה שחשבנו לבטוחה מתחת לרגליים שלנו. גורם לנו לחשוב שוב על האידאלים החברתיים שלנו, על המוסכמות החברתיות, על האמונות שלנו. על החיים האלה. הספרים שלו הם לחלוטין מראה, משקפים את מי שאנחנו כחברה וכבני אדם. את הצדדים היפים וגם את הדברים שהיינו מעדיפים להדחיק ולשכוח ולנעול בחדר חשוך. הספרים שלו חוצים גבולות, לאום לא רלוונטי, המרחק לא משנה. הם נוגעים בכולנו. והם רלוונטיים יותר מתמיד. אם עדיין מתהלכים בינינו אלו שמטילים ספק בגדולתו ובחשיבותו של מישל וולבק כסופר ואיש תרבות, הייתי ממליץ לאותם אנשים לחשוב שוב ואולי אפילו לקחת את הספר הזה ולאחוז בו חזק ולהתכונן, להתכונן לקראת חוויה מטלטלת ועצמתית, כזאת שלא תצליחו להישאר אדישים כלפיה, בשום צורה.

למישל יש את הצד הטכני, בכל ספר. לפעמים הוא אוכל את הראש, אבל באופן כללי זה נתח חשוב מהספר שתורם לאמינותו של הרומן. הספרים שלו משכנעים מאד. הוא עושה עבודות מחקר רציניות לפני כל פרויקט וגם כאן היה הרבה.

הספר הזה בעיניי מתון, בהשוואה לקודמיו הוא אפילו די פרווה. הרוח הוולבקית קיימת, זה לגמרי הוא, אבל לי הרגיש מתון. והספר משהו בין וולבק הצעיר של פעם לזקן שכתב את הרומן החדש. התבגר. פחות כועס, פחות קודר. הרבה נשאר לא פתור, מזימת הטירור לא התקדמה לשום מקום אבל זה לא העניין, זה לא מעניין מי מאחורי זה ולמה. קיבלנו סוג של תשובה. בינתיים, בזמן ״משבר עולמי״ ובחירות מקומיות לנשיאות חייה של משפחה שלמה משתנים מקצה לקצה, חיים שלמים עוברים עליהם, עולמות מתהפכים ונחרבים, אנשים מתים, קשרים מתפרקים או מתחברים מחדש ומתחזקים. ובסוף? איך נגמר? מה חשוב בתכלס? כסף? מעמד? מזימות טרור... בסוף מתים. כמה טוב שהיה לפול את פרודנס. ועל זה הספר. הספר מתחיל כמו ספר מתח עם פרשייה מרעישה והמון סימני שאלה. אלו היו רעשי רקע, לא חשובים בכלל. וכך גם מרבית חיינו; מלא שיט קורה, הרוב מיותר… והכל משפיע עלינו. את מה שחשוב באמת מישל העביר בעזרת הדמויות והסיפור המשפחתי.

בשורה התחתונה הספר הזה מדבר על החיים כמות שהם כמכלול של 'טוב ורע' ועל אותם דברים ששווה לחיות עבורם. אותם דברים שיהפכו את החיים לנסבלים יותר, על רגעי השפל והאושר. הוא מדבר על הזקנה ועל חולי ומוות ובדידות ואמונה, ובדומה לספרו השלישי 'פלטפורמה', גם כאן היתה אהבה, ואחת כזאת שצובטת לך את הלב. כבר אמרתי שמישל הוא רומנטיקן, הוא באמת כזה. לא חסרות לו בעיות, אבל באהבה הוא מאמין. עד כמה שאפשר בכל אופן, להכל יש תאריך תפוגה. הוא מודע לזה, כולנו מודעים לזה. בספר היה עוד משהו, אולי השלמה? נשמע מתאים שבגיל 64 וולבק ישלים עם החיים האלה והנה, הוא עשה מה שהוא יודע לעשות בצורה הכי טובה שיש וכתב רומן מופתי שנקרא כמו הפלגה באוקיינוס, זה בטח לא יהיה קל. הים יסער ויגעש וישאג והגלים יכו בחוזקה, מכה ועוד מכה ועוד אחת אז תחזיקו חזק. צחקתי, דמעתי, כאב לי, אבל גם התרגשתי. בעיני, אחד הספרים היותר טובים שקראתי, ובמחנה של וולבק כנראה שגם המשובח ביותר.

נפלא.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Rasta
לחסל

לחסל

מישל וולבק

וולבק בונה פה רומן מטפורי-סמלי על שמירה על קול אישי בחברת ההמונים, עידן בו מחשבים נעשים כבר דומים לבני אדם והקו הדק בין הדימוי למושאו מטשטש. הפרוטגוניסט, שמקורב למועמד לבחירות אך לא יודע למי להצביע, חולה בסרטן הלשון. כשמציעים לו לכרות את הלשון בניתוח כדי להציל את חייו, הוא מסרב. יכולתנו להשמיע את קולנו ולחרוץ לשון חשובה לנו לעתים יותר מקיומנו הפיזי עלי אדמות.

בשל להט, בהתאם למשפט "אין מוקדם ומאוחר בתורה" ובדומה לקריאה של שפת תוכנה (כמו זאת המופיעה על כריכתו), אני קורא את הספר על ידי פתיחתו כלפעם בנקודה אחרת ולא על פי רצף הפרקים. כיאה לסופר גדול, וולבק מצליח לעניין בכל דף ודף.

לעניות דעתי, ככה צריך לכתוב ספר במאה ה-21.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יהונתן מויזה
לחסל

לחסל

מישל וולבק

התכנסות אל הממוצע

התכנסות אל הממוצע היא תופעה טבעית, היא אומרת שאם אתה גרוע מאוד,
הסיכוי שלך להשתפר גבוה
ואם אתה טוב מאוד, כנראה שלאורך זמן תדעך.

זו לא ביקורת במובן הקלאסי שלה. בעיקר כי
חודש לתוך הספר ואני בקושי בעמוד 100.
זו יותר הוצאת תסכול - מה דה פאק.

עברתי בשדה התעופה, כל העותקים נגמרו
חודשיים אחרי, אותו שדה תעופה, עדיין אין עותקים.
בביקור השלישי כבר הייתי חכם -
סטימצקי באבן גבירול. הפעם היו מספיק עותקים.

אולי זה היה רמז, אולי כבר הייתי צריך לנחש איך זה הולך להגמר.
אחרי סרוטונין, שגם בקריאה חמישית ושישית,
עדיין מייצר רגש אותנטי.
וכאן, עוד לא עמוד מאה, גרפיקה ממוחשבת,
זיוני מוח קיברנטיים, מה יהיה לאכול לארוחת ערב.
הספר מרגיש כמו עונה רביעית של מראה שחורה.
השטיק הובן, זה הזמן למכור חסויות,
להכניס תוכן ממומן.
אני משוכנע שאחזיק מעמד עד סוף הספר.
אפילו מקווה, בעוד כמה חודשים, לחזור ולומר טעיתי.
דעתי השתנתה.
בינתיים התחושה היא פרק ספיישל
בנטפליקס.


עריכה.
סיימתי את הספר. 100 העמודים הראשונים עושים לו קצת עוול.
האם זה סרוטונין? בוא לא נסחף.
אבל הספר לא רע כמו שתיארתי בהתחלה.
הוא מתרכך, הוא מזדכך, הדעיכה מגיעה,
ההתפוררות קורית לאט ואז מאיצה.
אולי בגלל ריבוי הדמויות היחסי
(בהווה של הסיפור, מעבר לציר הזמן)
אולי כי כמה מהן מתעקשות להסתיר את הצד הקודר
אולי כי מנעד הגילאים רחב יותר
לא ברור מה אבל לחסל נקרא אחרת.

הוא לא ספר רע
הוא לא יצירת מופת
הוא שיעור בהתבגרות, כשעוד יש כוח,
אבל זה לא הכוח שהיה. שעוד זוכרים
אבל לא מייד כמו קודם.
כשמוצאים נחמות בדברים הקטנים.
הוא לפחות זיין ממש עד לפני שמת.
כאלה דברים.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Ron1999