באופן מקרי למדי, באותו שבוע בו פורסמה ב-ynet, במסגרת הסדרה "הדור האבוד", הכתבה על קורנליוס ידידנו הוותיק מסימניה, קראתי את ספרו המורכב של ניר ברעם "צל עולם", העוסק באותו דור צעירים אבוד ומתלבט. דור של אנשים שלמד בבית שהשכלה ועבודה קשה יביאו להצלחה אך הוא מגלה שהגבינה זזה מזמן (ואולי בעצם נשדדה או נאכלה), ואין כל קשר בין עבודה קשה, התמדה והצלחה. זהו הדור של אנשים שחוו וחווים תקופות ארוכות של אבטלה וחוסר ביטחון כלכלי. הם (כלומר אנחנו) שכירים המועסקים ע"י חוזים אישיים, פרילנסרים שחיים מיום ליום, נחשבים מבוגרים מדי לרוב המשרות אחרי גיל 45-50, כבולים לבנק באמצעות משכנתאות והלוואות, לוקחים כסף מההורים בדחילו ורחימו בגיל שכבר מזמן היינו צריכים להפסיק, וחשים תחושת חוסר ביטחון מהותי בעולם שרירותי. חוסר ביטחון שהורינו, לרוב, לא חוו, גם בימי מלחמה וצנע, היות שאבטלה ופיטורים היו נדירים בדורם כמו הגירושים.

ברעם, שכבר הוכיח את עצמו כסופר מוכשר ושאפתן בעל ידע נרחב וכישרון כתיבה לא מבוטל, לוקח אותנו הקוראים לביקור במקומות האפלים והלא נעימים בעולמנו. אך בניגוד לדיוויד פוסטר וואלאס הוא אינו עוסק בתהומות הנפש, אלא בצדדים האפלים והמפוקפקים מוסרית של "הסדר הקיים" הפוליטי, החברתי והכלכלי או בקיצור, בצד האפל של העולם, בצילו של העולם. ברעם הוא סופר בעל מודעות פוליטית-חברתית חריפה, השכלה מגוונת, מודעות עצמית גבוהה (מדי?) וקרבה משפחתית למעגלי הכוח המאפשרת לו לנתח ולבקר מקרוב את המקומות אותם רובנו מכירים מן הקריאה בעיתון או ממקום העבודה, (בהנחה שעוד יש לנו כזה, ולא פוטרנו לטובת עובדי קבלן, אאוטסורסינג זול בחו"ל, או סתם כדי להגדיל את רווחיה של חברה שגם ככה מרוויחה יותר מדי).

ברעם לוקח על עצמו תפקיד אמיץ. הוא בוחן את המוסדות האפלים, המורכבים והנסתרים של הדמוקרטיות הניאו-ליברליות והקפיטליסיות, תוך כדי שהוא בוחן גם אותנו, המשתפי"ם. האנשים שסובלים מן הסדר הקיים אך גם מאפשרים לו להתקיים בעצם הסכמתנו הסבילה. כבר ברומן המעולה הקודם שלו "אנשים טובים" חקר ניר ברעם את התפתחותו של המשת"פ. כיצד "אנשים טובים" אנשים מן השורה, הופכים לחלק ממנגנונים טוטאליטריים רצחניים. אלא שאז הוא "הרחיק עדותו" וחזר אחורה בזמן לתקופת מלחמת העולם השנייה ולימי המשטר הנאצי והסטאליניסטי. משטרים שקל יותר לבדל ולתייג כ"רעים" מול ה"טובים".

עתה, הוא עושה את הצעד המבקש הבא וכותב רומן עכשווי מאוד, המתרחש ברובו בהווה, עם גיחות רלוונטיות לעבר הלא רחוק, של שנות ה-80 וה-90. הרומן עוקב אחרי שלושה קווי עלילה, באמצעות שלוש טכניקות סיפוריות. המבנה שלו מפוצל, שבור ולעיתים קשה להבנה ולמעקב כמו המציאות העמומה אותה הוא מתאר. לא נעים לקרוא את הרומן, אין בו קתרזיס ואיש אינו יוצא נקי. כולנו חיים בצילו של העולם ואם לא נעשה דבר או לפחות ננסה להבין את חוקי המשחק ואת הדרך בה אנו שותפים לו, נהיה עדים ליום בו הצל ייגבר על האור וכולנו ניוותר בחשיכה.

מגיע לי.

מגיע לי מפני שאני מתעקשת לסיים כל ספר שכבר בעמוד ה-15 היה לי ברור שזה לא זה.
מגיע לי כי האמנתי לחכמים והטובים שכתבו כאן ביקורת לפני ולמרות השעמום המשכתי לחפש את האור. הספרותי.
עד הסוף המר. ובמקרה זה, לא רק הסוף מר. כל הספר מר.
עד כמה שהבנתי משגת, זו גם היתה כוונת הסופר מלכתחילה, אם כי קטונתי ואיני מתיימרת להבין את כוונת הסופר.

ואם ביומרות עסקנן, הספר הזה בהחלט מתיימר. ב"מ" רבתי. ולא רק ה"מ".

ולהבדיל מכל חברי כאן שהיללו ושבחו את הספר, אני חושבת שחסר בו גיבוי רעיוני שניתן לנעוץ בו שיניים, אין בו דמויות שניתן להזדהות איתן, ואין בו סיפור – רק מילים גבוהות ומיופייפות של אליטה תקשורתית (?) פוליטית(?) שמשמשות דבק פלסטי לשלושה סיפורים (אם ניתן לקרא לזה סיפורים) המתחברים באופן מלאכותי, שלא נדבר שהם בתוך עצמם הם כמו ערמת קונפטי – צבר של חתיכות נייר שהאימפקט שלהם הוא רק בהשלכתם לעברינו.

ובהמשך אגע במספר פרטים מהעלילה (באין מילה אחרת לתאר את הרצף המילולי הזה) - מי שלא מעוניין לקרא מוזמן לקפוץ לפיסקה הלפני אחרונה....


שביתה עולמית? באמת?
ואת זה יוזמת קבוצה של כעשרה (אל תתפסו אותי במילה, אפילו אחרי שסיימתי את הספר, איני זוכרת את הדמויות) מובטלים המנותקים מהחברה. לכל אורך של ספר – אין משפחות, אין זקנים אין ילדים? והמחאה על שום מה? על שחיתות שיש בעולם (משהו חדש??)? ונניח שכן, האם הספר מעלה פתרון? שביב קצהו של פיתרון? כיוון?
למעט ריקנות, הרס לשם הרס, ונדליזם ואלימות אין שם דבר.

וקבוצה של 6 (? כנ"ל...) אנשים השולטים בעולם ובמנהיגים שלו באמצעות קמפיינים תקשורתיים ופוליטיים והעברת כספים ותקציבים ממקום למקום? ואם אותם אנשים היו משחקים אחרת לא היתה שחיתות בעולמינו? הלוואי...
כשמתארים את זה כך, זה לא נשמע מופרך? כשעוטפים את זה במילים מפוצצות, (אולי) יותר קל לבלוע...

והפן הישראלי, משעמם ומיותר.
לא מבינה מה הוא תורם לסיפור מלבד הנסיון לדחוף את הישראליות (הלא מושכת במיוחד...)גם לכאן.

לכל אורך הספר הרגשתי קצת כמו ילדה שמעל לראשה ההורים מדברים בשפה זרה כדי שלא תבין, אלא שאני כבר איני ילדה קטנה ואני (חושבת שאני)מבינה כבר את המילים והשפה ולדעתי זה הכל שואו אלק ספרותי. עבודה בעיניים.
אלו לא בגדי מלכות מבדים עדינים עתירי מלמלה וקישוטים. מהכיוון שלי המלך נראה ערום.


בקיצור,
שום דבר ברצף המילולי של הספר לא אמין בעיני, החיבורים חלשים, אם בכלל, אין סיפור, אין דמויות להזדהות איתן ואין רעיון ששווה להתאמץ עבורו.
אחרי שסיימתי את הספר חיפשתי בביקורות המשבחות הארה כלשהי, אולי בכלל פספסתי את הרעיון המרכזי של הספר...ואין.

אז...
נסו אם בא לכם. אולי תמצאו את האור.
אם לא תופס אתכם, ממש לא שווה להתאמץ.
ואם בכל זאת קראתם הכל, מגיע לכם!
עכשיו לא תוכלו להגיד שלא הוזהרתם מראש!

אגב, שם הספר דווקא כן מוצלח לטעמי כמו גם הכריכה.
לצערי אף הם עוררו בי ציפיות מיותרות...


_____

השבוע, אחרי תקופה ארוכה של השאלת ספרים מספריות וקניית ספרים משומשים, קניתי ספרים חדשים ממש, גם פיזית וגם מבחינת תאריך יציאה. אני קונה מעט מאוד ספרים בדרך כלל, חלקית בגלל העלות הבלתי אפשרית (4 במאה מחזיק בערך שלושה שבועות, ואני לא קונה ממילא בחנויות צומת ספרים/סטימצקי) וחלקית כי ספרים רבים נקראים פעם אחת ונשכחים. אין רע דווקא בספרים האלה, אבל אני מעדיפה למלא את המדף בספרים שאחזור אליהם, כאלה שהם עמוקים או מורכבים לפעם אחת או שהם פשוט טובים במיוחד. בקיצור, היה כאן הימור מסוים אבל הסתבר שהוא השתלם, כי "צל עולם" הוא לגמרי ספר של יותר מפעם אחת.

מדובר בספר מבלבל למדי, שנע בין כמה קווי עלילה, מקומות התרחשות וסגנונות כתיבה. מצד אחד יש לנו את גבריאל, צעיר ישראלי שמנסה לפלס דרך אל מוקדי כוח בחברה הישראלית בלי שיהיה לו ברור לגמרי למה; מצד שני נפרשת מולנו תכתובת מיילים מסועפת בין אנשי חברת ייעוץ אמריקאית, מזן ממליכת המלכים הבינלאומית; מצד שלישי חבורת אנרכיסטים בריטיים תימהונית במקצת שמתכננת מהפכה עולמית. על פניו קשה לגלות קשר בין הגיבורים האלו, אבל מעט מחשבה מגלה שכולם עסוקים בניסיון לשכתב את המציאות לטובתם, תוך שהם משכנעים את עצמם שזה הדבר הנכון לעשות: אביו של גבריאל עורך את זיכרונותיהם של עשירים נוטים למות שרוצים להשאיר אחריהם משהו, הקמפיינרים האמריקאים ממליכים שליטים בחורים שונים בגלובוס בשם ערכי הדמוקרטיה ואנשי העסקים הישראליים עורכים אירועי ענק לקידום השלום ומסתבכים בשערוריות הון-שלטון. רק האנרכיסטים הבריטים נחושים לשבור את השיטה בכל מחיר, ולועגים למבקריהם שמבקשים מהם לחוס על מונומנטים לאומיים ויצירות אמנות נדירות.
גם חוסר הישראליות של הספר מבלבל מעט, כשבמשך עמודים ארוכים הוא צולל לתוך נבכי הפוליטיקה האמריקאית וגם כשהוא עוסק בישראלים הוא עושה זאת מתוך ריחוק ראוי. למעשה, נראה שלהתייחס לספר כאל ספר "ישראלי" יפגע בהיקפו ובעוצמתו, בעיסוק האינטנסיבי שלו בגלובליזציה ולעובדה שהוא באמת לא מתעסק בבעיות שלנו. זו אחת מנקודות החוזק של הספר, שכל כך כיף להיסחף לתוכו בלי להרגיש נזופה לגבי מה ואיך שאנחנו עושים פה. לא שקל להיסחף אליו - להפך, הוא דרוש מאמץ ותשומת לב בכתיבה החולמנית משהו שלו ובריבוי הדמויות, אבל הדרך הזו משרתת את המטרה של הספר (לפחות כמו שאני הרגשתי אותה) - לגרום לך להרגיש אבודה במערכת מסועפת ומורכבת, שכמו שאומרת אחת הדמויות, מבהילה כשמסתבר שלאף אחד אין את היכולת להרכיב את כל הפאזל שלה. אפילו העיסוק באפוקליפסה מופיע פה, אבל לא בזאת של אסונות הטבע או משטרים דיקטטורים, אלא סתם תנועה מהפכנית שתנסה לחזור על המהפכות של המאה ה-20 ולקעקע את כל הסדר שאנחנו חיים בו. זה לא הופך את הספר לקל לקריאה או לעיכול, אבל מעניק לו מעמד שחורג מעבר לסיפור סתם ומגיע אל מעמד ספר ששואל שאלות אמיתיות על התקופה שלנו והמערכת שאנחנו מתפקדים בתוכה.

אם זה לא מובן עד עכשיו, ניר ברעם כתב ספר רחב היקף, עמוק ומרתק, עם דיאלוגים מצוינים, תיאורים מדויקים ותובנות בשפע, שלכד אירועים היסטוריים אמיתיים עם תחזיות לעתיד לסיפור מרתק ויוצא דופן. בלי סנטימנטים, בלי ישראליות יתר או ניסיונות יומרניים להיות מעודכן, זה ספר שנבלעים לתוכו ובהחלט דורש שיחזרו אליו ויפענחו אותו עוד קצת. אין ספק שזה יקרה מתישהו, בינתיים הוא והעטיפה המצוינת מחכים על המדף.

ניר ברעם הוא סופר טוב מאוד, והספר צל עולם כתוב מצוין. מעניין, העלילה טוויה היטב, שזורים בספר נקודות מבט שונות, דוברים שונים. הדוברים השונים ממוקמים במקומות אחרים מאוד, מקומ אחר גאוגרפית מקום אחר סוציולוגית, וההבדל בין הדוברים השונים ניכר הן בשפה והן בסיגנון הכתיבה. הסיפור מובא מישראל- שנות השמונים תשיעים, קצת אלפיים, אנגליה- מהשוליים החברתיים של לונדון. וושינגטון בצורת חלופת מכתבים של חברת קמפיינים פוליטים, על התחכים המזימות YOU NAME IT. כל הסיפורים משיקים סביב "שביתה עולמית מליארד שובתים", אפשר במילים אחרות "העולם דורש, צדק חברתי".
בכנות, לא הצלחתי להבין מה אני מרגיש כלפי הספר, זה שלקח לי ארבעה שבועות לקרוא ספר שכתוב היטב, (בתקופה רגילה של חיי) גרם לי לחשוב מה היה חסר. הפרקים שעסקו בחבורה בלונדון עזרו לי להבין מה היה חסר לי בכתיבתו של ברעם, רגש. המון טכניקה, כתיבה מצוינת מלאת כישרון, תחקירים מעמיקים ומעוררי הערכה, ועדין היה חסר לי רגש. כשהבנתי שחסר לי רגש היטרדה אותי השאלה האם ברעם עושה זאת בכוונה, סטייל אגתה קריסטוף ב"מחברת הגדולה"- הדחקת פאתוס, כדברי המורה לספרות היפיפה שהיתה לי בגיל 17 (תארו לכם מה זה לתת לנער שאוהב ספר, מלא בהורמונים מורה לספרות יפיפיה). קשה היה לי להחליט אם ככה יצא לו או זה מה שהוא יודע לעשות.
המילים האחרונות בספר, גרמו לי להודות בכישרונו של ברעם, ולהבין שמה שרצה לעשות, עשה זאת היטב, ואיך שרצה לגרום לי להרגיש (לא להרגיש) כך הרגשתי (לא הרגשתי).
הציטוט שאישר את אי תחושותי: אנחנו לא באמת יכולים לתאר את האנשים שהיינו ואת הרוח שאפפה אותם, ואנחנו לא יכולים לראות את העולם מבעד לעניים שלהם. למקום הזה אין לנו גישה. כמו שאמרנו: כתבנו מתוך אזור שקפא.

לא החלטתי אם להמליץ, נראה לי שכן.

שבת שקטה וסוף סוף הגעתי לכתיבה. הערה אחת: הערכתי מאד את הרומן אנשים טובים ומטבע הדברים דחיתי את הקריאה ב"צל עולם" כיוון שפחדתי להתאכזב. אחרים יספרו טוב ממני את העלילה של "צל עולם". אני אציין רק שמדובר בשלושה סיפורים שכל אחד מהם כתוב בסגנון שונה: הסיפור הישראלי מסופר דרך עיניו של הגיבור גבריאל מנצור, ההרפתקאות של חבורת הצעירים הזועמים בלונדון מסופרת בגוף ראשון רבים ובשפה דיבורית ומעוררת הזדהות, והדובדבן שבקצפת, הסיפור של MSV חברת הקמפיינים האמריקנית מסופר בהתכתבויות בין העובדים של החברה.
לא במקרה "צל עולם" עורר רעש. גם הספר הקודם של ניר ברעם "אנשים טובים" עורר תגובות רבות בעיקר כיוון שהיה רומן היסטורי שלא מתרחש בישראל. אבל "צל עולם" זו יצירה שהזרות שלה בספרות הישראלית גדולה מכל ספר מקור אחר שקראתי. הנושאים, השפה, רוחב היריעה, התזוזה בין יבשות, העיסוק באידיאולוגיות ובתקופות היסטוריות, וגם מספר הדמויות (המוגזם?) שהרומן מציג ואפילו גודש האירועים: ההשוואות היחידות שאני מכיר ל"צל עולם" הם סופרים אמריקאים כמו דלילו ואולי פינצ'ון או סופר כמו ג'ון דוס פסוס שמוזכר ברומן של ברעם. אבל לא זה העיקר לדעתי: העיקר הוא הרעיון שבלב הספר, השביתה העולמית ב-11.11, ובעניין השביתה הספר בוער לך בידיים. "צל עולם" הוא רומן של רעיונות מרתקים, וגם רומן תזזיתי, שעובר באופן טבעי בין בני אדם בודדים לקבוצות, לתאגידים ואפילו למדינות. אני חושב שמדובר באחד הספרים המבריקים והמפתיעים שקראתי בשנים האחרונות ובאופן מפתיע למדי גם ספר מהנה לקריאה. ברור שצריך להתרגל אליו ולהיכנס לעולם שלו, ואני לפחות עדיין מנתח אותו בראש גם עכשיו. מסוג הספרים שייקח זמן לעכל אותם, גם לקוראים כמוני וגם לספרות שנכתבת בישראל.

קודם כל אגיד שנהניתי מאד מהספר. קראתי אותו אחרי "אנשים טובים" כדי לראות אם ההצלחה היתה חד פעמים או שהאיש פשוט יודע לספר סיפור.
אז האיש פשוט יודע לספר סיפור.
אחת הנקודות העולות תוך קריאה בספר היא מה לחשוב על אדם שכל חייו ינק בשפע מהמימסד על כל ענפיו (והם רבים ומסועפים יותר ממה שאנשים כמוני נוטים לחשוב) ועכשו בא לו לפתוח בקריירה חדשה על תקן של לוחם במימסד.
איני יודע כמה עזרה לניר ברעם העובדה שאביו הוא עוזי ברעם, אבל הספר רומז לקיומה של טינופת אפלה מאחורי העמותות והקרנות השמאלניות בעלות השמות הנפלאים שאי אפשר למחות נגדן כי כולנו מסכימים שהאדם נברא בצלם.
אז ניר ברעם יורק לבאר ?
כרגיל צצות לי בראש מחשבות לא חשובות כשאני קורא ספר. אז בספר הזה מוזכרים אנשים אמיתיים בתור כאלו שלקחו חלק בארועים הבדיוניים של העלילה. מותר להזכיר אנשים אמיתיים בספר שבפתחו נאמר במפורש שכל הדמויות והארועים הם פרי דמיונו של המחבר ? אולי מותר להזכיר אותם אם ביקשו מהם רשות ? מכיוון שכל האנשים האלה הם מהשמאל הישראלי אני מניח שהם לא היו מסרבים לבקשות ממשפחת ברעם.

ספר בעל תוכן מרגיז, אמיתי ופעולות כאלו ודומיהן המתוארות בספר משפיעות ישירות על כולנו.
נתחיל, קבוצת עסקנים בהרכב הנכון, פוליטיקאים,אנשי אקדמיה, ראש עיר, עסקנים מיפלגתיים ובעיקר אנשי עסקים ובנקאים, נפגשים מתארגנים כקבוצת בעלי ענין הזזת דברים המסייעים לאינטרסים שלהם.
בשפה מודרנית, זה קרוי "קבוצת בעלי ענין".
את הקבוצה יוזם בעל הון אמריקאי ש מוצא נציג , נער, בוגר תמים שלומד את המטריה מהר מאוד.
הקבוצה פורשת רשת של "קשרים" , מילה מכובסת לאינטרסים, כלכליים, פוליטיים ובעיקר אישיים בארץ ובחו"ל.
ההרגשה בקריאה היא מין אפלה היורדת לאט לאט על הקורא.
כשהסתכלתי החוצה: קרי , בעיתונים הכלכליים ( תמיד לקרוא יותר מאחד), בעיתונות הכתובה ובאינטרנט, מתברר כי אני קורא את הספר . וכשחזרתי לספר מתברר כי אני קורא את חדשות היום.
קחו למשל מינוי דירקטורים בחברות ציבוריות ( בנק גדול למשל), שאלו את עצמכם מהם הדרישות המינימליות שנדרשות מדירקטור כזה , בחנו את המועמדים ותגלו שהם מהמליה הנכונה. לא מוכרחה להיות השכלה בבנקאות או למשל בחשבונאות, אולי כלכלה.
כנראה מספיק שהאדם או האישה מקושרים לגורמים הנכונים או בעלי יכולת לקדם ענינים/להפריע בצורה בולטת או פשוט להיות יס מן או וומן של המנכ"ל.
הספר מדבר על זה והמיכלול העולמי הקשור בכך .
כתוב יפה.
כואב במסקנות שמוסקות מקריאתו.
לכן, אל תאמינו לאיש/אישה שרוצים את טובתכם. כדאי יותר לסחור במידע של אינטרסים שיכולים לעזור לכל אחד ואחד.

לסופר ניר ברעם התוודעתי לראשונה לפני כעשר שנים שהגיע לידיי ספרו "ספרי לי סיפור אהבה סגול" שזכור לי כספר שמאוד נהנתי מקריאתו, מאז בכל פעם שיוצא ספר של הסופר הזה אני מתפתה לנסות ולקרוא אותו רק בשל ההנאה שהייתה לי מקריאת ספרו הראשון. לצערי, בכל פעם אני מתאכזבת מחדש. את "אנשים טובים" הפסקתי לקרוא בעמוד 50, ובספר שבו אנו עוסקים "צל עולם" התייאשתי בעמוד מאה ומשהו (אם לומר את האמת התייאשתי הרבה לפני, אבל ניסיתי להמשיך בתקווה שאולי העלילה תתפתח ותהפוך למעניינת באיזה שלב, התבדיתי...). ניר ברעם אלוף האלופים בניסוח ובשימוש במילים גבוהות ויפות, אבל חסר כל כישורים בבניית עלילה שתצליח לסחוף את הקורא. סיפור העלילה משעמם בצורה יוצאת דופן, לא מובן, לא מרגש, ובעצם לא כלום!! פשוט בזבוז של זמן!!

הספר היה לי קשה לקריאה, זהו אחד הספרים הבודדים שלא קראתי את כולו, דילגתי על חלקים ממנו, יש לי, אגב, תרוצים טובים ): ובכל זאת אני חושבת שהוא ספר חשוב לאנשים חושבים שרוצים להתמודד עם המציאות. ואני חושבת שאחזור אליו מתישהו.
הסיפור לא עוסק דווקא במציאות הישראלית אלא יותר בהיביט הגלובלי ובנבכי הפוליטיקה האמריקאית. הספר מתרחש ברובו בהווה עם מעט התייחסויות לשנות ה 80 וה 90. ועיקרו שהמסר עליו גדלו הצעירים של היום, שהשכלה, התמדה ועבודה קשה יביאו להצלחה, מתברר כלא מחזיק מים. ואולי חמור מזה – המסר הזה נשדד ונבזז. המציאות של הדור הצעיר היום כוללת תקופות ארוכות של אבטלה וחוסר ביטחון כלכלי. שכירים המועסקים בחוזים אישיים ופרילסרים שחיים מיום ליום ונחשבים למבוגרים מידי לרוב המשרות בגיל 45-50, כבולים לבנק באמצעות הלוואות ומשכנתאות ופעמים רבות מידי תלויים בהורים.
הספר עוסק בצדדים האפלים של העולם בן ימנו, שנובעים מהסדר הפוליטי החברתי והכלכלי, בדמוקרטיה הניאו ליברלית והקפיטליסטית. ובוחן אותנו, כמשתפי פעולה למרות שהסדר הקיים מסב לרובנו נזקים אך גם מציע לחלקינו להתקדם או אולי זו אשליה?
הספר קשה לקריאה ומבלבל. בסיפור 3 קווי עלילה שמתוארים ב 3 טכניקות סיפוריות וסגנונות כתיבה: אנשי עסקים ישראליים עורכים אירועי ענק לקידום השלום ומסתבכים בשערוריות הון-שלטון, האמריקאים ממליכים שליטים במקומות שונים בגלובוס בשם ערכי הדמוקרטיה, ואנרכיסטים בריטים הנחושים לשבור את השיטה בכל מחיר, ולועגים למבקריהם שמבקשים מהם לחוס על מונומנטים לאומיים ויצירות אמנות נדירות
גיבורים עיקריים
• גבריאל, צעיר ישראלי שמנסה לפלס דרך אל מוקדי כוח בחברה הישראלית בלי שיהיה לו ברור לגמרי למה. אבא של גבריאל עורך (משכתב) את זיכרונותיהם של עשירים נוטים למות.
• תכתובת מיילים מסועפת בין אנשי חברת ייעוץ אמריקאית, ממליכת המלכים הבינלאומית, בכל מיני "חורים" בעולם.
• חבורת אנרכיסטים בריטיים תימהונית במקצת שמתכננת מהפכה עולמית, ושביתה כלל עולמית עצומה ב 11/11 שהופכת לכאוס מאיים ומפחיד
לא קל להבין את הקשר בין הגיבורים האלו, שכולם עסוקים בניסיון לשכתב את המציאות לטובתם, תוך שהם משכנעים את עצמם שזה הדבר הנכון לעשות.

שורה תחתונה, ספר אפל, מעצבן ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ תחת אזהרה - רצוי לקרוא כשלא עייפים.