באופן מקרי למדי, באותו שבוע בו פורסמה ב-ynet, במסגרת הסדרה "הדור האבוד", הכתבה על קורנליוס ידידנו הוותיק מסימניה, קראתי את ספרו המורכב של ניר ברעם "צל עולם", העוסק באותו דור צעירים אבוד ומתלבט. דור של אנשים שלמד בבית שהשכלה ועבודה קשה יביאו להצלחה אך הוא מגלה שהגבינה זזה מזמן (ואולי בעצם נשדדה או נאכלה), ואין כל קשר בין עבודה קשה, התמדה והצלחה. זהו הדור של אנשים שחוו וחווים תקופות ארוכות של אבטלה וחוסר ביטחון כלכלי. הם (כלומר אנחנו) שכירים המועסקים ע"י חוזים אישיים, פרילנסרים שחיים מיום ליום, נחשבים מבוגרים מדי לרוב המשרות אחרי גיל 45-50, כבולים לבנק באמצעות משכנתאות והלוואות, לוקחים כסף מההורים בדחילו ורחימו בגיל שכבר מזמן היינו צריכים להפסיק, וחשים תחושת חוסר ביטחון מהותי בעולם שרירותי. חוסר ביטחון שהורינו, לרוב, לא חוו, גם בימי מלחמה וצנע, היות שאבטלה ופיטורים היו נדירים בדורם כמו הגירושים.
ברעם, שכבר הוכיח את עצמו כסופר מוכשר ושאפתן בעל ידע נרחב וכישרון כתיבה לא מבוטל, לוקח אותנו הקוראים לביקור במקומות האפלים והלא נעימים בעולמנו. אך בניגוד לדיוויד פוסטר וואלאס הוא אינו עוסק בתהומות הנפש, אלא בצדדים האפלים והמפוקפקים מוסרית של "הסדר הקיים" הפוליטי, החברתי והכלכלי או בקיצור, בצד האפל של העולם, בצילו של העולם. ברעם הוא סופר בעל מודעות פוליטית-חברתית חריפה, השכלה מגוונת, מודעות עצמית גבוהה (מדי?) וקרבה משפחתית למעגלי הכוח המאפשרת לו לנתח ולבקר מקרוב את המקומות אותם רובנו מכירים מן הקריאה בעיתון או ממקום העבודה, (בהנחה שעוד יש לנו כזה, ולא פוטרנו לטובת עובדי קבלן, אאוטסורסינג זול בחו"ל, או סתם כדי להגדיל את רווחיה של חברה שגם ככה מרוויחה יותר מדי).
ברעם לוקח על עצמו תפקיד אמיץ. הוא בוחן את המוסדות האפלים, המורכבים והנסתרים של הדמוקרטיות הניאו-ליברליות והקפיטליסיות, תוך כדי שהוא בוחן גם אותנו, המשתפי"ם. האנשים שסובלים מן הסדר הקיים אך גם מאפשרים לו להתקיים בעצם הסכמתנו הסבילה. כבר ברומן המעולה הקודם שלו "אנשים טובים" חקר ניר ברעם את התפתחותו של המשת"פ. כיצד "אנשים טובים" אנשים מן השורה, הופכים לחלק ממנגנונים טוטאליטריים רצחניים. אלא שאז הוא "הרחיק עדותו" וחזר אחורה בזמן לתקופת מלחמת העולם השנייה ולימי המשטר הנאצי והסטאליניסטי. משטרים שקל יותר לבדל ולתייג כ"רעים" מול ה"טובים".
עתה, הוא עושה את הצעד המבקש הבא וכותב רומן עכשווי מאוד, המתרחש ברובו בהווה, עם גיחות רלוונטיות לעבר הלא רחוק, של שנות ה-80 וה-90. הרומן עוקב אחרי שלושה קווי עלילה, באמצעות שלוש טכניקות סיפוריות. המבנה שלו מפוצל, שבור ולעיתים קשה להבנה ולמעקב כמו המציאות העמומה אותה הוא מתאר. לא נעים לקרוא את הרומן, אין בו קתרזיס ואיש אינו יוצא נקי. כולנו חיים בצילו של העולם ואם לא נעשה דבר או לפחות ננסה להבין את חוקי המשחק ואת הדרך בה אנו שותפים לו, נהיה עדים ליום בו הצל ייגבר על האור וכולנו ניוותר בחשיכה.