ארץ פלאות מחולק לשני סיפורים. באחד מהם אנו מכירים אדם בגיל שלושים, שעובד בתור אבטחת מידע אנושי, בעל יכולת יוצאת דופן לערבל מספרים בתוך ראשו. מפגש עם מדען משוגע (ונכדתו המשוגעת לא פחות) מערער את חייו ומכניס לסחרחורת ממנה לא בטוח אפשר לצאת.
חלקו השני של הסיפור, שמשולב בתוכו ולאט לאט מתקרב אליו מראה לנו את סוף העולם, עיר רפאים בה אין כאב, אין מוות ושברון לב. אך כדי להגיע לשלמות הזו, צריך לוותר על הצל שלך ועל הנשמה שלך. בחור חדש מגיע לעיר. הוא לא זוכר מי הוא הוא לפני שהגיע לעיר, הצל שלו נכרת ממנו וממתין למותו מחוץ לשער, ומה בכלל הלוז של חדי הקרן?
שני הסיפורים מתחילים בנקודות מרוחקות זה מזה, אך ככל שהעמודים עוברים אנו מגלים שהם שלובים זה בזה ללא הרף, מחוברים ומשפיעים זה על זה.
אחרי ההצלחה המסחררת שהייתה לי עם קפקא על החוף, והקריסה עם יער נורווגי, ארץ פלאות מתברג איפשהו בין שניהם, קרוב יותר לפסגה של קפקא מאשר לתהום של יער נורווגי. כן, הוא הרבה יותר קסום ודומה לקפקא בסיפור על סוף העולם, אבל החלק על מאבטח המידע יותר דומה ליער נורווגי, ואותו כזכור לא אהבתי כלל. הוא מרגיש לי מאוד מתאמץ, מאוד מנסה להיות מתוחכם ומוסבר, כשכל הקסם של הרוקי הוא דווקא חוסר ההסבר, הזרימה של העלילה הלא מתנצלת ללא פשרות.
גם בספר הזה הדיבור על עומק הדמויות והעלילה קצת מרגיש לי מיותר, כי זה בכלל לא העניין. הרי העניין זו תחושה, זה היופי של הכתיבה, אבל יש פה עלילה מעניינת ומרתקת, לעומת דמויות קצת יבשות וחסרות עומק ואופי אמיתיים.
אסיים במכתב פתוח להרוקי מורקמי. 'די. אני לא אוהב את הדחיפה של המין שאתה עושה לכל מקום, אבל אם אתה רוצה בכל זאת לכתוב על זה - בבקשה תעשה את זה חכם ומשולב בעלילה. מיד על תחילת הספר, בעמוד הרביעי לדחוף המון מחשבות של הגיבור על מה בדיוק מושך אותו בנשים שמנמנות? קרינג' מאוד ומטריד להפליא. תחדול מזה בבקשה, תודה'.
אני נהניתי מהספר וממליץ על הספר מאוד, אבל באמת שאפשר לדלג על העמוד הרביעי (או החמישי, לא זוכר בדיוק).
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
