ביקורת ספרותית על השומרים מאת ג'ון גרישם
ספר טוב

---

אם הייתי מחלקת פרסי נובל, הייתי נותנת אחד לג'ון גרישם.
לא פרס נובל לספרות, כמובן.
פרס נובל לפעילות חברתית באמצעות כתיבת ספרים. קטגוריה חדשה.

אי אפשר להלל את רמת הכתיבה. היא יותר עיתונאית מאשר ספרותית. היא תועלתית, ישירה, נטולת פיוט, היא חותרת אל המטרה בתוכן דידקטי, חסר יומרות, חסר יומרנות.

אבל גרישם הוא פעיל הצדק של העניים, של הנדכאים, המוכים, השחורים, הלטינים, המהגרים, לוחם למען הנרמסים, עבור אלה שממלאים את עריה ועיירותיה המנומנמות של אמריקה, הנדרסים על ידי תאגידים, חברות ענק, ובעלי הון, אלה שזוכים להתעלמות מצד השלטון, ולסחיטה של קולם העלוב בבחירות, אותם אזרחים סוג גימל, שמערכת משפט מסואבת ומדושנת עונג משליכה אל מאחורי סורג ובריח מפני שהם טרף קל.

הציניקנים יגידו שהוא צוחק כל הדרך אל הבנק. אבל הוא משתמש בכישרונו באופן מעורר קנאה, והעובדה שכשרון זה הפך אותו לרב מכר היסטרי לא מוריד מחשיבותו ה"אומנותית".

בשורה תחתונה, סופר-לוחם כמו גרישם עדיף על פני סופר-אמן, שלא מחולל שום שינוי בעולם.

אני יודעת שהמשפט שלעיל הוא ממש חילול הקודש באתר כמו סימניה, אבל אני עומדת מאחוריו.

אם יש עשרה סופרים שעיצבו את דעותי החברתיות, גרישם הוא בוודאי אחד מהם.

לא קראתי את כולם, אבל קראתי רבים רבים מהם. עת להרוג, הפירמה, תיק שקנאי, משחק המושבעים, התא, הלקוח, פרקליט רחוב, מלך הנזיקים, בית צבוע, שדרת השקמים, הרי הפחם, ועוד רבים וטובים, שחלקם הגדול הפכו לסרטים שוברי קופות בשנות התשעים.

הספרים שלו זכירים. קשה לשכוח אותם. כשהוא מתאר רדנקס ויחסם לשחורים ב"עת להרוג", כרייה, שוד האדמה והרעלת התושבים ב"הרי הפחם", גזענות ורצח שחורים בדרום הרחוק ב"שדרת השקמים", הביצה העכורה של הלוואות שלוקחים סטודנטים למשפטים ב"בר התרנגול", התחכום והאומנות של בחירת ופסילת מושבעים ב"משחק המושבעים", כולם משאירים את הקורא עם שפע של מידע ובעיקר, עם תובנות חדשות.

גרישם מוכיח פעם אחר פעם כי מערכת משפט הנתונה בידי שנים עשר אנשים פשוטים, מושבעים חסרי רקע משפטי המוטים על ידי התקשורת ועל ידי כשרונם התיאטרלי של עורכי הדין, היא פסולה, נגועה בדעות קדומות ופרימיטיבית.

ככל שגרישם הופך להיות התובע העקשן והנחרץ של מערכת המשפט ושל תאגידי הענק, כך הוא הופך להיות הסנגור המשובח של החלכאים.

בספר הזה, הגיבור הוא לוחם צדק בארגון ששם לו למטרה לשחרר חפים מפשע מבית הסוהר, אליו הושלכו בגלל מערכת משפט מסואבת.

מכיוון שגרישם כותב על כמה מקרים במקביל, לפעמים מתערבבים הגיבורים זה בזה וועודף השמות גורם לסחרור קל. אבל לא נורא.

אי אפשר להפחית בחשיבותו של ג'ון גרישם, ואין כמעט ספר שלו שלא גרם לי להתרגש ולדמוע. מפני שגרישם יודע לספר סיפור ולספר אותו היטב.

נ.ב.
לגיבור של השומרים קוראים קאלן פוסט ולא קולין פוסט. אבל מה נלין על ההוצאה ועל כותבי הכריכה האחורית.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על השומרים