אם הייתי מחלקת פרסי נובל, הייתי נותנת אחד לג'ון גרישם.
לא פרס נובל לספרות, כמובן.
פרס נובל לפעילות חברתית באמצעות כתיבת ספרים. קטגוריה חדשה.

אי אפשר להלל את רמת הכתיבה. היא יותר עיתונאית מאשר ספרותית. היא תועלתית, ישירה, נטולת פיוט, היא חותרת אל המטרה בתוכן דידקטי, חסר יומרות, חסר יומרנות.

אבל גרישם הוא פעיל הצדק של העניים, של הנדכאים, המוכים, השחורים, הלטינים, המהגרים, לוחם למען הנרמסים, עבור אלה שממלאים את עריה ועיירותיה המנומנמות של אמריקה, הנדרסים על ידי תאגידים, חברות ענק, ובעלי הון, אלה שזוכים להתעלמות מצד השלטון, ולסחיטה של קולם העלוב בבחירות, אותם אזרחים סוג גימל, שמערכת משפט מסואבת ומדושנת עונג משליכה אל מאחורי סורג ובריח מפני שהם טרף קל.

הציניקנים יגידו שהוא צוחק כל הדרך אל הבנק. אבל הוא משתמש בכישרונו באופן מעורר קנאה, והעובדה שכשרון זה הפך אותו לרב מכר היסטרי לא מוריד מחשיבותו ה"אומנותית".

בשורה תחתונה, סופר-לוחם כמו גרישם עדיף על פני סופר-אמן, שלא מחולל שום שינוי בעולם.

אני יודעת שהמשפט שלעיל הוא ממש חילול הקודש באתר כמו סימניה, אבל אני עומדת מאחוריו.

אם יש עשרה סופרים שעיצבו את דעותי החברתיות, גרישם הוא בוודאי אחד מהם.

לא קראתי את כולם, אבל קראתי רבים רבים מהם. עת להרוג, הפירמה, תיק שקנאי, משחק המושבעים, התא, הלקוח, פרקליט רחוב, מלך הנזיקים, בית צבוע, שדרת השקמים, הרי הפחם, ועוד רבים וטובים, שחלקם הגדול הפכו לסרטים שוברי קופות בשנות התשעים.

הספרים שלו זכירים. קשה לשכוח אותם. כשהוא מתאר רדנקס ויחסם לשחורים ב"עת להרוג", כרייה, שוד האדמה והרעלת התושבים ב"הרי הפחם", גזענות ורצח שחורים בדרום הרחוק ב"שדרת השקמים", הביצה העכורה של הלוואות שלוקחים סטודנטים למשפטים ב"בר התרנגול", התחכום והאומנות של בחירת ופסילת מושבעים ב"משחק המושבעים", כולם משאירים את הקורא עם שפע של מידע ובעיקר, עם תובנות חדשות.

גרישם מוכיח פעם אחר פעם כי מערכת משפט הנתונה בידי שנים עשר אנשים פשוטים, מושבעים חסרי רקע משפטי המוטים על ידי התקשורת ועל ידי כשרונם התיאטרלי של עורכי הדין, היא פסולה, נגועה בדעות קדומות ופרימיטיבית.

ככל שגרישם הופך להיות התובע העקשן והנחרץ של מערכת המשפט ושל תאגידי הענק, כך הוא הופך להיות הסנגור המשובח של החלכאים.

בספר הזה, הגיבור הוא לוחם צדק בארגון ששם לו למטרה לשחרר חפים מפשע מבית הסוהר, אליו הושלכו בגלל מערכת משפט מסואבת.

מכיוון שגרישם כותב על כמה מקרים במקביל, לפעמים מתערבבים הגיבורים זה בזה וועודף השמות גורם לסחרור קל. אבל לא נורא.

אי אפשר להפחית בחשיבותו של ג'ון גרישם, ואין כמעט ספר שלו שלא גרם לי להתרגש ולדמוע. מפני שגרישם יודע לספר סיפור ולספר אותו היטב.

נ.ב.
לגיבור של השומרים קוראים קאלן פוסט ולא קולין פוסט. אבל מה נלין על ההוצאה ועל כותבי הכריכה האחורית.

ג'ון גרישם זהו שם שלא הכרתי לפני ובעקבות ביקורת מסקרנת של YAELHAR על אחד מספריו החלטתי לבדוק במה מדובר. הספר התגלגל אליי במקרה וישר זיהיתי את שם הסופר מהסקירה וכעת כל מה שנותר הוא לקרוא.

קולין פוסט הוא עורך דין שהחליט לזנוח את כל מה שהכיר, להשאיר את הקריירה הקודמת שלו מאחור ולפרוש. קולין מצטרף אל עמותה שנקראת "השומרים" אשר כל מטרתה היא להוציא מהכלא אנשים חפים מפשע. הוא משקיע את כל משאביו ואת יכולותיו כדי להוכיח את חפותם של המיוצגים שלו, אותם הוא בוחר בקפידה רבה. ה"שומרים" מקפידים לעשות עבודת תחקיר מעמיקה סביב אותו התיק אותו הם רוצים לפתוח מחדש. הם חופרים ונוברים במשקעי העבר, מה שלא תמיד מציב אותם בעמדה כל כך בטוחה ונינוחה. קולין הוא רודף צדק. הוא מתואר כזאב בודד, נווד, שיעשה כל מה שצריך כדי לדבוק באמת ולגרום לצדק לצאת לאור. זוהי דמות אהובה ומעוררת אהדה.

הסיפור עצמו מרגיש כסדרה דוקומנטרית. ריבוי סיטואציות, מקומות, מפגשים ודמויות. אומר גם שזוהי חולשתו של הספר אשר לעיתים גרמה לי ללכת לאיבוד בין כל הררי המידע והשמות. עם זאת, מדובר כאן על נושא אמיתי ורלוונטי שגורם לחלוטין למחשבה והסתכלות מחודשת. היום כל סדרות הפשע הדוקומנטריות על רציחות לא מפוענחות ופשעים שנפתחים אחרי שנים רבות הן באופנה. קחו לדוגמה את האחים מננדז שיש תנועה שלמה שפועלת כדי לשחרר אותם מהכלא אחרי שהמקרה נבחן שוב מעיניים מחודשות של שנת 2024. או למשל סדרת הדוקו "המדרגות" (The Staircase), שם אנו מתוודעים לאיש אשר מוצא את אשתו מדממת למוות במדרגות הבית לאחר שהוא בילה בחצר ליד הבריכה. כל כך הרבה פרטים משונים או גנוזים באירוע הזה. החל מכלי הרצח שנמצא רק לאחר שנים, או נתזי הדם שמקבלים פיענוח מכמה אנשים שונים שסותרים זה את זה. כל מיני תאוריות מופרכות אבל גם לא מופרכות עד כדי כך ואדם אחד שאין לנו מושג האם הוא רוצח בדם קר או קורבן.

בספר הזה, ברור לנו שהאסירים חפים מפשע לכן אין את אלמנט המתח באשר לשאלה זו. העניין יותר סובב סביב הדרכים המורכבות בהן צריכים "השומרים" לעבור כדי לשחרר אדם חף מפשע שנמצא מאחורי סורג ובריח. אדם שחבר מושבעים פסק פה אחד שהוא אשם. אדם שנשלך לכלא על פשע שלא ביצע.

הספר סוחף, מעניין ולוקח את הקורא למסע אל עבר חיפוש האמת. מסע שבו דברים רבים יכולים להשתבש בדרך אך מי שדבק במטרתו, סביר שבסוף ימצא דרך להגיע אליה.

רומן מתח משפטי מעולה - כמו רוב המותחנים המשפטיים שכתב הסופר ג'ון גרישם.

מה יש בספר זה שהופך אותו לספר טוב בקבוצה הספרותית שלו ?

ראשית - עלילה מעניינת מאד. סיפור על אסיר עולם (שבנס לא הוצא להורג) שיושב למעלה מעשרים שנים על רצח - שהוא ממש לא ביצע. הנרצח היה עורך דין בעיירה הקטנה שלו. הסיפור מספר על איך תיק הרצח נפל על האסיר ואיך בסוף עורך דין מעולה, קולין פוסט, שעובד בחינם חילץ אותו מבית הסוהר.

שנית - המתח. המתח בסיפור נשמר מההתחלה עד הסוף. מהו המתח ? מי שעומד מאחורי ההרשעה של האסיר המסכן ,קווינסי מילר, הוא מפקד המשטרה של העיירה שלמעשה מסייע לכנופייה עשירה ומסוכנת של ברוני סמים. הכנופייה רצחה את עורך הדין בעיירה כי כנראה חשדה בו שהוא משת"פ. מפקד המשטרה חיפש ומצא אדם שחור פשוט וטוב, אבל ממורמר קצת על עורך הדין בגלל טיפול לא טוב בגירושיו, והפיל עליו את הרצח בראיות שקריות ובפעילות עבריינית. לכן, טיפול בסתירת הראיות השקריות, אפילו אחרי יותר מעשרים שנים, מסכן מאד את גיבור הסיפור - עורך הדין (כומר לשעבר) קולין פוסט. חלק מברוני הסמים עדיין בפעילות.

שלישית - מסיפור זה אפשר ללמוד רבות על מערכת המשפט האמריקאית, על ההסתמכות על חבר המושבעים, על שופטים שאינם צדיקים, על כללי המשפט האמריקאיים ועוד.

בסוף הספר מספר הסופר בקצרה מה הביא אותו לכתיבת הספר. הוא מזכיר את פרויקט החפות האמריקאית ושצוות מפרויקט זה כבר חילץ 63 אסירי עולם שישבו בכלא על לא עוול בכפם. עצוב מאד.

תוך כדי הקריאה בספר לא יכולתי להשתחרר מהשוואה של המסופר בספר לסיפור הישראלי על רומן זדורוב שהעלילו אליו שרצח את הנערה תאיר בקצרין, עם ראיות מפוקפקות ביותר, ובזכות עורך דין מעולה ואמיץ, שעבד בחינם, הוא זוכה לאחר 15 שנים שישב בכלא.

הראיה החשובה ביותר בספר הייתה טענה משונה על דם שהתגלה בפנס ומומחה טען שזה הדם של הנרצח ובסוף (אחרי יותר מ - 20 שנים) התברר שהפנס לא היה שייך לאסיר שישב על הרצח, והדם על הפנס היה דם של בעל חיים ולא של בן אדם.
במשפט זדורוב הראיה העיקרית הייתה טביעת נעלים של זדורוב על הדם שהיה על המכנסיים של תאיר, כך טען המומחה. במשפט הסופי השופטים נפנפו את ההוכחה הזאת לפח.

אולי ספר זה יחזק את ידי עורכי הדין הצדיקים שיעזרו לאנשים שיושבים בכלא על לא עוול בכפם, להשתחרר מהכלא בהקדם.

#
מעבר לעובדה שגרישם יודע לטוות סיפור בצורה מצויינת, שהסיפורים שלו מבוססים היטב בתחקירים, הוא בעל השקפת-עולם ליברלית והומנית. לא טריוויאלי כשמדובר בבן ארצו של טראמפ, מקום בו "הומני" הוא קללה איומה לכל אדם מן הישוב (הומני זה קומוניסט? ליברל הוא שמאלן? הומני זה מישהו שרוצה להרוס את אורח החיים האמריקאי?) האיזורים בהם מתרחשים סיפוריו הם מקומות שאין הרבה מה לכתוב עליהן במדריכי-תיירים. עיירות קטנות במרכז ארצות הברית, בעלות אוכלוסייה הומוגנית עם גזענות מושרשת, בורות וחשדנות כלפי שינויים, ואמונה שלמה במה שלימדו אותם: שאמריקה היא המקום הטוב בעולם, ששיטת המשפט שלה היא הטובה בעולם ואם מישהו נדון למוות או למאסר עולם – ברור שמגיע לו.

הסיפור סובב סביב "קהילת השומרים" שהיא עמותה המסייעת לשחרור אסירים שנדונו על עבירות שמעולם לא ביצעו. מסתבר שיש לא מעט עמותות מהסוג הזה, שלעתים מצליחות לעשות צדק מאוחר עם אנשים שמסיבות מבניות לא הצליחו להתמודד עם הצדק האמריקאי. המספר –קולין פוסט - הוא עורך דין וגם כומר(!) שהצטרף לעמותה הזו ולמעשה חי בה את חייו: בתקציב נמוך ביותר הוא משוטט ברחבי הארץ הענקית, מאתר את החפים מפשע, עורך תחקירים מעמיקים על מה שהתרחש שנים קודם לכן ומפיק משמעות לחייו בזכות התהליך הזה. הסיפור המרכזי – אך לא היחיד – של פעולתו של פוסט הוא מקרה של גבר שחור היושב בכלא כבר 22 שנים על רצח שלא ביצע, כאשר המשפט שלו היה בדיחה (עצובה מאד, כמובן) על משפט צדק, הוכחות, ראיות ומה שביניהם.

אני מניחה שבכל מערכת משפט יש חפים מפשע שמשלמים מחיר על פשע שלא ביצעו. אני בטוחה לגמרי שגם אצלינו יש כאלה. אני מתארת לעצמי שכשמערכת הצדק מאותגרת על ידי אנשים חיצוניים המנסים להוכיח שהיתה טעות וחף מפשע הופלל – היא תעמוד על רגליה האחוריות ותסרב להשלים עם הוכחה שהיא טעתה. כן, גם אצלינו. אבל בארצות הברית יש כמה גורמים המחמירים את התופעה: שופטים ותובעים נבחרים, שחייבים טובה לקהל הבוחרים שלהם. מערכת אכיפה לפעמים כפולה ויריבה – משטרה ומשרד השריף. מושבעים חסרי הכשרה – ולעתים בורים – שמושפעים מיכולתו הרטורית של מי שמציג בפניהם עובדות ולעתים עושה מניפולציה על אמונותיהם.

והספר? פחות טוב מספרים אחרים של גרישם שקראתי. מסורבל בהצגת העולם עליו הוא כותב, יש לו קשיים בהתנעת העלילה, קצת מתרוצץ – כמו הגיבור שלו – בשטחים נרחבים ומתקשה למקד את הסיפור וללכוד את תשומת לבה של הקוראת. עדיין הוא מעניין ומצליח להעלות את הסוגיות החשובות – תוך כדי סיפור נחמד, שלפי אחרית הדבר של הסופר – מבוסס על אירוע אמיתי וגם על עמותה וגיבור דומה שהתקיים פעם.

קיבלתי אותו מתנה ליום הולדת מידידתי היקרה, צומת-ספרים, שממשיכה לחלק לי מתנות ביום הולדתי למרות שאינני מחזירה לה טובה ולא קונה (כמעט) ספרים בחנויות רגילות. אז הנה הזדמנות להגיד לה תודה.

תחשבו על עמוס ברנס. אם אתם לא כל כך מבוגרים, תחשבו על רומן זדורוב. כן, ההוא שהורשע ברצח תאיר ראדה וגם ישב בכלא, ואז זוכה מכל אשמה ושוחרר. תחשבו על הכאב, על עוגמת הנפש, על הפרסום השלילי, על הזמן האבוד, על המשפחה והחברים שמתרחקים כי לא רוצים קשר עם פושע. וכל הזמן הזה הוא חף מפשע. ועכשיו תחשבו על סיפורים כאלה במדיינה של שלוש מאות מיליון תושבים שיש בה גם עונש מוות. על זה פחות או יותר הספר של גרישם.

ועכשיו, אחרי שקישרתי בין הספר לסוג של אקטואליה ויצרתי רלוונטיות של הספר, אגיע להמשך הסקירה. זה יקרה לפי הפורמט הבא: קודם כל העלילה בקצרה, נכון שאפשר לקרוא אותה על הכריכה האחורית, אבל למי יש כוח. בטח לא למי שעכשיו קורא את הסקיירה הזו בתוך רצף סקירות מהעמוד הראשי, ולא הגיע כי חיפש ספציפית את הספר הזה. אחרי תקציר העלילה יש לי שני דברים להגיד, אחד הוא כללי על הקצב בסיפור, והוא מוביל לדבר השני שהוא אקדח שהופיע במערכה הראשונה אבל לא קרה איתו כלום אחר כך. ובסוף אני אסכם באינפוט כללי על הספר ועל הסופר. סגרנו?

אז ככה. גיבור הספר הוא קאלן פוסט, גבר אמריקאי לבן בן ארבעים ושמונה, גרוש ללא ילדים, שהוא גם כומר אפיסקופלי וגם עורך דין ובעיקר דון קישוט. פוסט מקדיש את זמנו בעמותה ללא כוונות רווח ושמה כשם הספר "השומרים", ומטרתה לאתר הפללות שווא של חפים מפשע שנידונו למוות על לא עוול בכפם ולגרום לשחרור שלהם. רוב הספר הוא המסע לזיכויו של אסיר המכונה קווינסי שהואשם ברצח אף ששרשרת הראיות שהביאה להרשעה לא ברורה, והוא יושב עשרים ושתיים שנים בכלא.

עכשיו, הסיפור הוא מותחן משפטי. זו הסוגה. הגדלות של גרישם, שעליה נבנתה התהילה וההצלחה שלו היא התקיפה של מערכת המשפט האמריקאית, יחד עם עוד כמה מוסדות גדולים כמו תאגידים, חברות פארמה, משרדי עורכי דין ועוד. את ההתנגדות שלו לעונש המוות הוא פרש בכמה ספרים, חלקם פרוזה בידיונית או בידיונית למחצה וחלקם דוקומנטרית. זו הסוגה, זה המומחה, זו הנישה הספציפית. ועם זאת, לי הקטנה, שלא כתבה מעולם ספר, מותח או לא, יש מה להגיד כאן. ומה שיש לי לומר קשור לקצב. אנשים עושים דברים בחיים שלהם. הרבה דברים. חלק מהדברים מעניינים, אבל חלק מהזמן אנשים פשוט עוברים ממקום למקום, יושבים בישיבות, נוכחים בדיונים משעממים, עומדים בפקקים, ממתינים לרכבת או לטיסה הבאה כי שלהם בוטלה, שותים קפה, או בירה בבר, מצחצחים שיניים. סיפור בהכרח חייב לדלג על הדברים האלה או על רובם. כי אף על פי, ואולי דווקא בגלל, שזה חלק מהותי מהיומיום שלנו, זה די משעמם לקרוא על זה בספר. לפעמים יש לזה מקום, בתור טכניקה בספרי מתח מסוימים, כי המחבר מרדים את הקורא בהרבה שגרה, ופתאום - בום, מגיע המתח הלא צפוי ומעלה את הדופק ואת לחץ הדם, וזו הסיבה שאנחנו קוראים ספרים כאלה.

ספוילר - פה זה לא קורה. הסיפור הוא כרוניקה. בגוף ראשון. הלכתי, נכנסתי לכלא, עברתי פרוצדורה, דיברתי בטלפון, פגשתי את ההוא ואת ההיא (כן, יש המוני שמות. זה גרישמי מאוד), ישבתי לאכול, ואז נסעתי, ואז פגשתי עד אחד, והתקשרתי לעוד מישהו... הבנתם. בערך בעמוד מאה וארבעים יש תיאור מסמר שיער. או! לזה חיכינו. משהו שמסביר כמה הרעים הם חבורה מאורגנת ורעה עד מאוד, וגם אכזרית מסוג נוכלת. זה האקדח במערכה הראשונה. לצערי הרב ההר הוליד עכבר, כי הציפייה שהעו"ד המהולל הכניס את עצמו לאיזו צרה ואז יוציא את עצמו בנס סטייל ג'ק ריצ'ר לא מתרחשת. הרעים היו רעים, זה גרם למישהו אחד לסרב לשתף פעולה, ולכן הדרך היתה ארוכה יותר, ואז פחות או יותר זהו.

בקיצור, עוד גרישם אחד, אבל לא מהטובים שלו. בינוני כזה. שבוע טוב.