#
ההתייחסות השלילית לספר הזה, זירזה אותי לקרוא אותו. אם זה היה ספר שזוכה לשבחים מקיר לקיר – יש להניח שהייתי ממתינה עם קריאתו. אולי אפילו שנה – שנתיים. אבל הביקורות הקטלניות איתגרו את יכולתי להתאפק. מראש החלטתי שלא משנה מה, אסיים את הספר הזה ועמדתי בהחלטתי.

מה יש לנו כאן? גבר יפה (שהההגדרה "יפה" בהקשר שלו מופיעה כמה מאות פעמים בספר הלא ארוך הזה) כבן שישים, מספר לאחיו על אירוע שקרה לו לפני כעשרים שנה. האחים קרובים, נפגשים לכל היותר פעמיים בשנה. "היפה" הוא רווק החי בארצות הברית. האח נשוי בעל מראה רגיל (כנראה. לא מתעכבים פה על תיאור אנשים סתמיים...) הם מבלים ערב לבדם, בו הם שותים המון אלכוהול, מספרים סיפורים ומעלים זיכרונות.

היות והספר שיעמם אותי מפעם לפעם, למרות שאני מחבבת מאד את הטכניקה של שלֵו להשחיל סיפורים קשורים ולא קשורים לסיפור המרכזי שלו, התפניתי לחשוב בו מחשבות קשורות ולא קשורות לספר. העיקרית שבהן היתה "מה הוא רצה להעביר בסיפור הזה"? הסיפור סובב סביב יופי אבל שלֵו לא הצליח להמחיש אותו לקורא(ת). דמותו של איתמר זיסקין נשארה סמוייה מעיני. דמויות אחרות – האח, הגיסה, האהובה הלא נשכחת – היו מטושטשות מבחינה חיצונית ולא ברורות מבחינת התנהגות ומניעים. אז למה שלֵו התעקש כל כך על הדגשת יופיו של איתמר? את מה בסיפור זה שינה?

לסטיינבק יש סיפור קצר (מתוך אוסף סיפורים קצרים מקסימים שכתב על עמק סאלינס). לזוג איכרים פשוטי מראה ושמרנים נולדת תינוקת מוגבלת שכלית ומרהיבה ביופיה. כל מי שרואה אותה נדהם מיופיה ושום ילד אינו מעיז להתקרב אליה בגלל מורא היופי. כשהיא גדלה אביה, שאין לו שום רכוש בר-קיימא פרט לילדתו היפהפייה, מתעקש שאמה של הילדה תלך איתה פעם בחודש לרופא, לבדוק האם היא עדיין בתולה ורכושו שלם. הסיפור הקצר הזה (יש לו גם סוף, כמובן) הצליח להמחיש לי את יופייה של הדמות עליה הוא נסב, הרבה יותר מהספר של שלֵו, שלרוב אין לו שום בעיה להמחיש לי חריגויות מחרידות וגם לקבל אותן.

מה אני אומרת? אפשר בהחלט לקרוא את הספר, אבל מי שאוהב את שלֵו לא רק בזכות השפה, יתקשה למצוא אותו בסיפור הזה. הוא לא מצליח "להעביר" את גיבוריו, הרקע המשפחתי שלהם לא מספיק מעניין: שוב פעם אמא נודניקית ואובססיבית ואבא שרוצה קצת שקט ומוסיף עוד לרעש. למרות השפה הפיוטית, שלֵו לא מצליח לכתוב כאן אהבה וסקס בדרך שתאפשר לקורא(ת) להרגיש ולהזדהות. ונשארתי עם השאלה שניקרה בי: למה הוא כתב את הסיפור הזה? האם רק מהסיבה הבנלית של להרגיש איך זה להיות בתוך עורו של גבר יפה להלל?

התרגלתי. אז התאכזבתי.
לא עמק, לא הר, לא שנו א פרי.
שלו רקח סיפור מוזר, שאת תחילתו אספר לכם, אותיר המון לדמיון, גם אז אני לא חושב שתסתקרנו. שלו מבחינתי הוא ראשון הכותבים בסופרי המקור שלנו, ספריו נעו תמיד בין מצויינים למופת. הפעם המטוס לא חטף מכה קלה בכנף, הכנף פשוט נפלה.
איתמר ובועז דיסקין הם אחים. איתמר הוא הבכור, היפה ביניהם, יופי בולט ויוצא דופן. בועז, באות ב', המהנדס, המחושב, בא לעולם שנתיים וחצי אחריו. איתמר מתגורר בארה"ב, מגיע כל שנה לישראל, נפגש ארוכות עם אחיו, משלים פערים ועובר בדיקת עיניים אצל אותה רופאה כבר שישים שנה. עתה איתמר כבן 65 ואחיו בהתאמה. סיפור שקרה לו לפני 20 שנה בפיו אותו הוא מספר לאחיו על בקבוק עראק בוכה וצלחות מזטים במרפסת המלון.
לפני עשרים שנה יושב לו איתמר בבר (לאודישנים לסרט זומנו עמוס עוז ואסי דיין, אלא ששניהם, אפעס, לא ממש היו זמינים, ששי קשת דווקא כן ולכן הוחתם) ולפתע פונה אליו בדברים מנהלת הבר (ריקי גל, בסרט) ושואלת אם היא יכולה לזמן חברה שלה שתפגוש פנים יפות כמוהו. איתמר עונה שכן. זו אכן מגיעה (איילת זורר, בסרט) ושניהם פונים לצאת ולנסוע, כל אחד במכוניתו, לביתה. בועז האח (דביר בנדק, בסרט) פוער עיניים לשמע הסיפור המוזר של אחיו.
אי שם בשדות, לא משנה היכן, ניצב לו בית ושניהם נכנסים. היא מציעה שיתקלחו, הרי מובטח ערב שכולו סקס וארוחת בוקר. היא, שרון, מציעה לו להוריד משקפיים ופה מתחילה הדרמה הגדולה. איתמר קצר רואי כבד, הורדת משקפיים עבורו משולה לבדידות, תחושת בחילה וחוסר אונים. ממרחק סנטימטרים אינו רואה דבר. היא מניחה את משקפיו אי-שם וכל בקשה שלו להשבתם נענית בשלילה. הוא סבור שהזיון שהתרחש אינו שווה את התחושה ללא משקפיים. בועז סבר שמלכתחילה היה פה עניין לחשד, מה פתאום ללכת אחרי אישה לזיון אי-שם בשדות. נכון שיש אישה נוספת, יש הורים, אבל הכל סתמי.
תאמרו הרי, לא תמיד צריך עמק ולא הר, גם זיון זה טוב, אבל אצל שלו לא מדובר לפתע ברומן אירוטי. עברית צחה יש, הסיפור, למרבה הצער, קלוש ביותר. הניסיון ליצור פתיחות בין אחים-גברים, לסיפורים מחדר המיטות, שלא דרך התפארות, הוא ניסיון עקר.
זהו אחד הספרים הקצרים שלו, כ-260 עמודים. כבר לפני שנתיים (עכשיו תחילת 2022) נאמר שעומד לצאת ספר חדש שלו. ההמתנה לא השתלמה.

גילוי נאות, ספרו היחיד של מאיר שלו שקראתי היה שתיים דובים. אהבתי את הספר ונהניתי מהסיפור שהסתיר בתוכו דרמה גדולה, סיפור של משפחה, פסיכוטית משהו, עם הנוף הישראלי-ציוני וניחוחות וטעמים של פעם, אין ספק, השפה היפה, הדמויות, הדרמה המשפחתית והסיפור, הכל עבד. אחרי שתיים דובים התחלתי לקרוא את כימים אחדים ואחרי לא הרבה עמודים עצרתי, אותו דבר קרה עם עשו. מאז שניהם מחכים על המדף לפעם ההיא שאגיע עם הסבלנות הנדרשת. הכתיבה של מאיר שלו היא אחת ויחידה, אין כותבים כמוהו בארצנו הקטנה וכנראה שגם לא יהיו. חשבתי על אי אלו גיטריסטים גדולים, גארי מור, פיטר גרין, פרינס, שהיה נהוג לומר עליהם שעשו אהבה עם הגיטרה. אותו דבר אפשר לומר על מאיר שלו ויותר, כי הבן אדם, לא רק שעושה אהבה עם המילה הכתובה, אצלו גם אפשר לשמוע את המוסיקה מתנגנת, והתוצאה? מרטיטה את מיתרי הלב, מרעידה את הבשר, מטריפת חושים, מרהיבה ביופייה. ובכל זאת, אחרי שסיימתי עם המחמאות, כתיבתו דורשת ממני המון, ויש שיגידו שהיא שווה את זה, את המעורבות הנפשית, את המאמץ והסבלנות והריכוז ומה לא.. ואתם צודקים, אבל אין מה לעשות, כך אני מרגיש ועבורי לקרוא את מאיר שלו זה לא עניין כל כך פשוט. את ספרו החדש לא תכננתי לקרוא, למה? בטח לא בגלל הסקירות שבאתר, אלא מאותה סיבה שציינתי מוקדם יותר. אני צריך להגיע מוכן, והזמן צריך להיות נכון, אחרת אני מרגיש שאני מפספס את כל הסיפור, וכשמדובר במאיר, יהיה חבל לקרוא רק בשביל לקרוא. עדיף מאוחר, כמו שאומרים.

ביום שני הייתי בכנס מנהלים של צומת ספרים, ואת מחשבותיי על אותו יום משעמם ומייגע כתבתי ופרסמתי כאן באתר. דבר אחד טוב יצא ממנו וזו כמובן ההרצאה של מאיר שלו. מאיר היה הראשון לעלות ולדבר, הוא סיפר על הספר החדש שלו ועל איך ראיין 12 גברים, כולם יפים, כשהצעיר ביותר בן 19 והמבוגר ביותר בן 88, על השוני בינו לבין הרומנים הקודמים, על התגובות שקיבל, בנוסף גם שיתף אותנו בכמה אנקדוטות משעשעות על חייו ועל ספריו האחרים, ביניהם "אבא עושה בושות". הוא נגע בעוד כמה וכמה נושאים, מלאכת הכתיבה, מצב התרבות וכו'. היה תענוג לשמוע אותו מדבר.

אני זוכר שאת שתיים דובים לקח לי זמן לסיים, לא פחות משבוע, אם אני זוכר נכון. את ספרו החדש "אל תספר לאחיך" גמעתי ברגע והתענגתי, אין מה לומר, נהניתי מכל מילה ומשפט ופרק. מאיר צדק כשאמר שספרו החדש אחר. כן. הוא באמת אחר. לא תמצאו בו שום דבר שמזכיר את ספריו הקודמים, פרט לשפה. הסיפור קצר, המיקום אחד, הדמויות מעטות, העלילה קלילה. מאיר סיפר לנו שהדבר הכי חשוב בכתיבת ספר, לדעתו, הוא הסיפור. חשוב שיהיה סיפור וכדאי שיהיה מעניין וטוב. עליי, הסיפור עבד.

"במשפחה מהצד שלי, פעם בכמה דורות נולד בן זכר יפה במיוחד. וכשבבטן של אשה משלנו גדל ילד כזה, בחודש השישי בערך אפשר לראות שהיא מאירה."

העלילה מתרחשת במרפסת של בית מלון. איתמר דיסקין, גבר יפה תואר וקצר רואי, ובועז אחיו הקטן. שניהם שם, כמו בכל שנה. כשאיתמר חוזר לבקר בארץ הם נפגשים ומדברים, חולקים סיפורים, אוכלים ושותים לשוכרה, ומעבירים זמן איכות. איתמר מספר לבועז על לילה אחד עם אשה שפגשה אותו עשרים שנה קודם לכן ולקחה אותו אל ביתה. מה קרה שם? תקראו ותגלו.

מעבר לסיפורו של איתמר, שהתרחש בבית קטן בפרדס עם אשה, זה סיפור על משפחה ועל הנזקים שהורים עושים לילדים שלהם. זה סיפור אנושי ועצוב על בני אדם פגומים ועל הדברים הנוראים שגברים ונשים מעוללים אלה לאלה. זה סיפור על שני אחים ושני הורים ומשפחה אחת, זה סיפור על מערכות יחסים, על אהבה וגעגועים, על בדידות ותשוקות ושקרים ונקמה, לפרקים משעשע ומפתיע. וזה גם, ואולי בעיקר, סיפור על יופי, והיופי הוא ברכה וגם קללה, הוא פותח דלתות וסוגר חדרים אחרים.

אל תספר לאחיך-מאיר שלו
Don't Tell Your Brother/Meir Shalev
חוות דעת אישית/לי יניני

הוא כן סיפר לאחיו – מה הוא סיפר?

הסיפור מתחיל ברחוב תל-אביבי קטן במפגש בין איש לאישה:
"עשית לעצמך ריסט,"
"בערך," אני משיב לו, "ואני כותב סיפור. אל תפריע." ...
"אנחנו מכירים?"
"לא, סליחה היה נדמה לי לרגע."
מי זו האישה הזו?

הסיפור מגולל בגוף ראשון. איתמר ובועז אחים. איתמר הוא הבכור ביניהם. שניהם כבר חצו שישה עשורים.

על מרפסת של אחד המלונות יושבים שני האחים ספוגי אלכוהול, מרוקנים כוסות אחת אחרי השנייה לצד מזטים שבועז הביא אתו. על מה הם משוחחים?

איתמר מספר לבועז כיצד לפני 20 שנה, אספה אותו אישה לביתה, ומה שקרה ביניהן באותו לילה.

בין לבין האחים משוחחים על הנשים שלהם, הילדים ההורים – רחל ויחיאל ועוד.

האלכוהול פותח את חרצובות לשונם ולא תמיד בשפה הנקייה. בקטעים הלא נקיים (בלשון המעטה) וכמי שמעריכה את מאיר שלו ז"ל, הרגשתי כמתולתלת. האם זה מאיר שלו ז"ל כתב? השפה מגוללת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא וחוזר חלילה.

איתמר דיסקין המכונה גם איטה נולד ב-1945 בירושלים. לימים עזב את ירושלים וכיום מתגורר בארצות הברית. מידי שנה הוא מגיע לחופשת מולדת ולאזכרה של ההורים. תמיד כשהוא מגיע ארצה הוא מתגורר בבית מלון. איתמר מתואר בעל יופי נדיר, כובש לבבות ולקות ראייה.

בועז שירת בחיל הים בשייטת הצוללות ונשוי למאיה ששירתה ברווחה בזמנו. שניהם הכירו בשרות הצבאי ונישאו צעירים.

הספר מתמקד במפגש וקרב הכוחות בין איתמר ושרון, שהביאה אותו לביתה באותו לילה לפני 20 שנה. על המפגש בין איתמר לשרון שהחליט לקרוא לעצמו גדי נכתב בפירוט, כולל סקס, גסויות ומעט תובנות.

בסיפור הזה צפים לא מעט שקרים, האימא החרשת כן או לא? איתמר האם באמת עיוור שלא יכול להיפרד לרגע ממשקפיו וחרד לשלמותם. ומאידך האב יחיאל שאת "הנפקניות" האם מסלקת מביתה בעת השבעה ועוד.

בדיאלוג בין שני איתמר ובועז מוצפים תמונות מחי מילדותם. "מי משתין רחוק יותר". בועז הרבה יותר משוחרר ונוטה לשוחח בשפה פחות נקייה מאיתמר.

הסיפור לא מתרומם ואין בו מורכבות מרתקת כמו ספריו הקודמים של שלו. (לצערי). הדינמיקה והדיאלוגים לא ממש מחזיקים את הקורא.

באחד הקטעים (עמוד 191) איתמר אומר לאחיו: "... לא יכולתי יותר התעייפתי ממנה." באותו קטע עצרתי ודברתי אל עצמי. מה הקטע של הספר הזה? מה מאיר שלו מנסה להגיד לקורא? ועד עתה אני עדיין שואלת את אותה שאלה.

תמצאו כאן זרקור על המשקפיים של איתמר, וכמה הוא חרד שלא לאבדם.

האם מאיר שלו ז"ל ניסה לזקק לקוראים דבר מה? האם אנחנו רואים את המציאות כפי שהיא באמת? או האם מה שאנחנו רואים זו פרשנות ופילטרים שנרכשו עם השנים?

תקראו מה קרה לאיתמר (גדי) אחרי ששרון הסתירה ממנו את המשקפיים...

אל תספר לאחיך הוא ספר שונה מסגנונו המוכר של מאיר שלו ז"ל. הוא נע על מגוון רגשות של אהבה, געגועים לעבר, תשוקה ומערכות יחסים. יש כאן שפה בוטה למכביר שפחות אהבתי.

אם שואלים אותי אהבת את הספר? לצערי התאכזבתי. חבל שדווקא הספר הזה הוא הספר האחרון בשרשרת ספריו המופתיים שנכתבו על ידי מאיר שלו ז"ל.

בשורה התחתונה: אפשר לקרוא ואל תופתעו אם תתאכזבו ותחושו תסכול.
הקריאה לשיקולכם.

לי יניני

קראתי את כל ספריו של מאיר שלו. הראשונים היו מופלאים בעיני, רומן רוסי, עשו, כימים אחדים, בביתו במדבר, הם יצירות מופת, אבל בספרים האחרונים שקראתי, שהם גם האחרונים אותם כתב, כבר לא נהניתי כמו בקודמים. 'הדבר היה ככה' עוד היה איכשהו בסדר, ב'שתיים דובים'התחושה היתה של שימוש בנוסחה ועלילה ידועה מראש למי שמכיר את הנוסחה והסוף אכן לא הפתיע. והספר הזה...כמה מאכזב. השתעממתי. ראשית, הדמות הראשית היא גבר לא מעניין, הוא אמנם יפה, נרקיס מל הביצה, כפי שהוזכר אין ספור פעמים בספר, שזה מייגע בטירוף, אבל חסר תוכן לחלוטין, עלה נידף ברוח. הלילה ההוא שסביבו שיחת האחים, גם התיאור שלו מייגע והסוף הנוסחתי לא מפתיע. כל ה'שטיקים' המאיר שלוויים לא עובדים כאן, דמויות ההורים המוטרפים של שני האחים, האהובה הראשונה, הארוטיקה, החבר השורשי שמייצר בוכא. כאן זה כבר לא עובד.

זוגתי מאוד אהבה. מבחינתי היה בסדר.
יש המון נרקיסיסטים בסביבותינו והשאלה היא כמה מענין לקרוא על עוד אחד.
שאלה נוספת היא עד כמה הנרקיסיסטיות נובעת מהסביבה וההורים והתגובה למראה שלך ועד כמה היא נובעת מאישיותך האמיתית (עד כמה שייש כזה דבר).
בקיצור, נחמד גם אם לא יותר מזה.
כשמבחינתי אני כותב בלי להכיר את שלו יותר מדי.

הדבר היה ככה: נשאלתי יום ולילה: אז מה בעניין הספר החדש, מאיר? כבר הרבה זמן עבר ובינתיים שום דבר. מה זה שום דבר עניתי, הרי כתבתי - הנה, הספר עם הגינה והצמחים והאיורים העדינים. אמרו לי: באמת ספר יפה, אבל איך אומרים אצלנו: הגיע הזמן. אצלי האמת, בשנים האחרונות, הגיעו הדברים עד פה, מחניק בגרון, צפוף ועצבני, ובכלל מזג האוויר לא משהו שלא לדבר על הנשים. אז במצב הזה שיצא תחת מקלדתי פיוט?
אומרים לי: לא פיוט ולא נעליים, תכתוב על מה שאתה יודע, נגמרו הסיפורים מהעמק? אמרתי: סיפורים מהעמק אף פעם לא נגמרים, נגמרת ההשראה. שטויות, אומרים לי, לך לעמק, לך למדבר, תסתכל על הנוף. המראות הקדומים, הרוח ורסיסי הטל - כבר יעשו את העבודה בשבילך. עשיתי בדיוק את זה. הדרמתי מדברה, הצפנתי צפונה, טיפסתי על ההר ובמצבי זה באמת כבר לא דבר של מה בכך, גמעתי את נופי הגליל, הגולן, אפילו לעמק החולה הגעתי. בעונת הנדידה. וכלום.
המזכירה של המערכת, זו עם האצבעות המעוקלות כשל עוף דורס, הזכירה לי: מאיר, ההוצאה במצב לא-מי-יודע-מה. אתה יודע למה. המגפה והכל, לא קל, ואתה איתנו כבר כך וכך שנים, לא צריך להגיד לך כמה בדיוק. אתה יודע. צריך להטות שכם. להתגייס למאמץ הקולקטיבי, קדימה: לעבודה! באמת אצלה, חוץ מהציפורניים שום דבר כבר לא במקום. בציפורניים האלה היא תוחבת לפיה עגרליות ומקנחת בתה היביסקוס, שהיא מכינה בפינת הקפה שסידרה לעצמה, איפה שהקטקוסים הקטנים והגלויות עם מפלי הניאגרה. לי משום-מה היא אף פעם לא מציעה. את תה זאת אומרת. בסדר, ממנה אין לי צפיות. אמרתי לה: אני גברת, מאז ערוץ אחד, לא נכנס לעניינים קולקטיביים. אני בחיים האלה כבר כמה זמן סוליקו. מה שאומרים זאב בודד. אמרה לי: מאיר, תאמין לי, אני אומרת את זה בשבילך, לא בשבילי: תזיז את עצמך ותיכנס למצב של עבודה. ההשראה לא תיפול לך מהשמיים. העורך אמר לי דברים דומים. הגיע עד עלי, עם ארשת של אחד-שבא-לסגור חשבונות, ואמר: הגיע הזמן, מאיר. אנחנו פה לא משחקים-משחקים. אמרתי לו: ידידי, אני בטח לא משחק. אין לי מה לכתוב. אמר לי: תכתוב על משהו תנכי על העמק. זה הולך יופי ביחד.
אמרתי: אומרים לי שאני ממחזר חומרים וכן הלאה. אמר לי: תגיד לי, חסר על מה לכתוב. רק תסתכל סביבך, תראה איפה אתה חי. איפה שלא תזרוק אבן, קופצת לך השראה. ועם כישרון כמו שלך, מה השאלה בכלל.
אה, אמרתי, זמנים אחרים, גם אצלי לא הכל. החשק לא אותו חשק והרצון לא אותו רצון. לא יודע. אני עכשיו סוליקו, אם אתה יורד לסוף דעתי. באמת אם לכתוב הייתי כותב על נשים. באמת מה קרה להן, שהן ככה?
איך ככה?
תוקפניות. איפה הנימפות, איפה המיכליות של דוד, והרחליות של יעקוב?
עזוב אותך מנשים, הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
איזה עוברת. מדחי אל דחי, אני אומר לך.
נו כתוב על זה, למשל.
לא יודע, אמרתי. גלגלתי כמה התנסויות. אף פעם מהן לא הותירה רושם גדול וחשק לכתוב. ובכל זאת: טראומה. אמרתי לו בדיוק את זה. טראומה. אז תכתוב על זה, על הטראומה. הנה לך רעיון: סופר, שסובל איזה ליקוי, אולי עבר תאונת דרכים, פגוש אישה מטורפת. מפה לשם היא והוא מתנים אהבים. אחרי שכל הפוצי-מוצי הרגיל נגמר, הוא רוצה ללכת, אבל היא כולאת אותו, רוצה ממנו דברים. איזה? תחשוב לבד.
נשמע מוכר, אמרתי, היה סרט כזה. מיזורי. קתי בייטס היתה מצויינת.
מי זאת? הוא שאל. עניתי: השחקנית ההיא, השמנה.
נו אז משהו דומה, תעשה את האישה יפה, את הגבר לא סופר, משהו רחוק ממך, נגיד יפה וגבוה ובכושר גופני, ובמקום איזה בקתה במקום שכוח אל: בקתה בפרדס! והנה לך סיפור בטעם ארץ ישראלי. תוסיף כמה גם חוכמות משלך – ובא לציון גואל. רב מכר.
לא יודע, עניתי.
אני יודע. תשמע לי. תשב ותכתוב. לך למדבר אם צריך. מה דממה מדברית כבר לא עושה לך את זה? אז תחזור לעמק, בחייך! העיקר שתשב ותכתוב, הגיע הזמן. אבל הפעם שיהיה סקס, טוב?

ספר מוזר שבשלב מסוים אפילו חשבתי שעובדים על כולנו והספר הזה לא נכתב על ידי מאיר שלו....
אותי הספר הביך. שני אנשים מבוגרים, אחים, מעל גיל 60, יושבים ונזכרים באירוע ארוטי שהיה לאחד מהם עם עם אישה. בנאלי, גברי ולא מכובד.
אבל כשמערבים בזה גם תיאורים חצי-פורנוגרפיים, זה ממש מביך. גם אם המילים שבהם בוחר הסופר להשתמש הן מילים איכותיות ומקסימות.
והיה כפי הנראה איזה שהוא סיפור שם. אבל זה כבר ממש לא רלוונטי, כי היה קשה למצוא אותו שם.
חבל.
אבל מכל דבר לומדים. גם מאירוע כזה

בדרך-כלל אני דווקא מאוד אוהב את ספריו של מאיר שלו. לדעתי הוא אחד מהסופרים הטובים ביותר שיש לנו ולכן מיהרתי לקרוא את סיפרו החדש הנ"ל, שזה עתה יצא לאור.
לצערי נכונה לי אכזבה מסוימת. הספר איננו מגיע לרמתם של ספרים אחרים שלו, שקראתי למשל "רומן רוסי"”כימים אחדים" וכו'. העלילה מספרת את סיפורם של שני אחים שאחד מהם, (שהתכונה העיקרית שלו היא היותו "יפה-תואר") חי באמריקה ועל מפגש מיני מטלטל שהיה לו באחת הפעמים שהיה בארץ עם מישהי - על רקע אהובותיו הקודמות. טכנית הוא מספר לאחיו כביכול על מה שאירע. אלא ש"מה שאירע" איננו מצליח לרתק (לפחות אותי)
ולהתעלות למשהו שהוא מעבר למסופר. דמויות הגיבורים כאן לדעתי הן די "שטוחות" כלומר אין בהן עומק וגם הסודות המשפחתיים שנחשפים תוך כדי העלילה נראים לי מאוד מלאכותיים ומגושמים. היה נדמה לי ש-שלו שלף אותם ברגע האחרון כדי להמריץ את העלילה שהייתה רדומה מדי... אפשר בהחלט לקרוא את הספר. אבל האמת היא שעבור סופר כ-שלו הספר הזה הוא נפילה לדעתי.