“פסח הגיע ובזמן שכולם התמקדו בליל הסדר או בניקיון הבית, אני ובעלי דווקא התמקדנו בלהעלות הצגה חדשה בפסטיבל הצגות לילדים ונוער. לקרוא כמובן בקושי היה לי זמן והלחץ מן הסתם גדול מאוד. לכן לא היה מנוס מלבחור ספר מתח שישאיר אותי ברצף הקריאה ויאפשר לי המשכיות וגם עניין למרות כל הכאוס מסביב.

בדיעבד... כנראה הייתי צריכה לבחור ספר אחר אבל היי, לפחות הצלחתי לסיים אותו.

קלואי היא פסיכולוגית שסוחבת עימה עבר משפחתי אפל. היא נושאת מטען טראומטי מאירוע שקרה בילדותה שרודף אותה עד היום. למרות העבר הקשה והיותה "שרוטה" כפי שהיא מגדירה את עצמה, קלואי מאורסת לבחיר ליבה אותו הכירה לפני פחות משנה ויש בה הקלה מסוימת על כך שהצליחה למצוא מישהו שיקבל ויכיל אותה עם כל המורכבויות. כל האופוריה והתכנונים לקראת החתונה נדחקים לפינה כאשר יום אחד מתחילות להעלם בעיירה בנות צעירות. קלואי חוזרת עשרים שנה אחורה לאירועים שטלטלו ושינו את כל חייה וכעת סיפור שהיה מושתק וקבור שנים, יוצא לאור ומקבל תפנית חדשה.

אפשר לומר ש"הבהוב באפלה" הוא הרבה אפלה ומעט הבהוב. יש בו רגעי חסד קטנים כשהעלילה נעה קדימה ונקראת מהר ובסקרנות. מעבר לזה, לא קורה בו הרבה. הסופרת רצתה לעסוק ברוצחים סדרתיים, נושא שיכול להיות מאוד מעניין ואפילו מעורר אימה קלה אם הוא כתוב ממש טוב, אבל הספר לוקח את הנושא ודי משטיח אותו. רמת הכתיבה נמוכה ולעיתים נותנת תחושה של ספר נוער או טלנובלה. הרבה מן ההתרחשויות צפיתי מראש וזה בסדר, נכון שקשה להמציא את הגלגל אבל מרוב שהותשתי הטוויסט האחרון והיחסית מפתיע, לא הצליח לרומם אותי.

בנימה זאת, יצאתי לחירות אל עבר ספר חדש. שיהיה חג שמח לכל חברי סימניה היקרים.”

“איך זה מרגיש כשהעולם שלך, העולם המוכר והידוע, זה הבטוח והמגונן קורס עליך ככה ביום בהיר אחד?

איך זה מרגיש כשזה קורה ואת רק נערה בת 12?

איך זה מרגיש, כשזה קורה, ואת, הילדה בת ה-12, מרגישה שאת חלק מתוך תסריט אימים שנכתב ע"י הגורל, ומי שלוהק לתפקיד הראשי, זה של דמות השטן המפלצתי הוא לא יותר מאשר אביך? אותו אב שהיה אב אוהב לקלואי ולאחיה הגדול ממנה בשלוש שנים, קופ. אבא שאהב, אבא שדאג, שהיה מחכה לה בפתח הבית עם ידיים מושטות ופתוחות לרווחה, ידיים המוכנות לקלוט אותה לתוכן, ולעטוף בחיבוק אוהב ומגונן, כאילו הידיים הן חומה הנועדה להגן עליה מכל פגע, לשמור עליה מפני הרוע המחכה מחוץ לאותו חיבוק.

בלו ברידג', עיירה שקטה בלואיזינה. חיים שלווים. עד לקיץ 1999, וזו השנה בה ישתנו חייה של קלואי ושל כל תושבי העיירה. באותו קיץ נעלמו שש נערות, כמעט בנות גילה של קלואי. כשהרוצח הסדרתי נתפס התדהמה היתה גדולה. זה לא היה מישהו שנקרה בדרכו לעיירה המנומנמת משום מקום. זה היה מישהו מתוכם. בעל משפחה נורמטיבי, החי חיים שקטים ומהוגנים. זה היה אביה של קלואי.

הזמן ממשיך בשלו, עשרים שנים עברו. אביה של קלואי בכלא. קלואי עזבה את העיירה בה גדלה, עברה למקום אחר בו יכלה לפתוח דף חדש עד כמה שאפשר. כי בכל זאת, זה לא דבר שאפשר למחוק. זה דבר שלעולם יהיו לו ספיחים אשר ימשיכו ללוות את קלואי ואחיה, וישפיעו על כל צעד שיעשו בחייהם. קלואי חייבת בסביבתה הקרובה מצבור של תרופות פסיכיאטריות המשמשות לה כמעין קביים הנועדו לעזור לה לצעוד במשעול החיים. היום היא ד"ר קלואי דייוויס, פסיכולוגית. היא מאורסת לבחור מצליח האוהב אותה, ולכאורה המשיכה בחייה.

אלא שאז, כמו בחיזיון תעתועים מצמרר, העבר מרים ראשו, ונראה כי ממשיך מהנקודה בה נגמר אז, בזמנו. כמו סרט שהקרנתו הופסקה באחת, ולפתע מתעורר, וממשיך מאותה נקודה בה הפסיק.

עולמה של קלואי מתערער בבת אחת. אם הצליחה להתחיל להרגיש איזושהיא תחושה של ביטחון וודאות, היא מגלה שהווה בו חיה מתחיל להיסדק. עוד שתי נערות נעלמות. קלואי מבינה שיש איזה מסר המופנה אליה. שיש סיפור מאחורי היעלמות שתי הנערות שקשור לעבר, אותו עבר שחשבה כי נגמר והניחה מאחוריה.

על כריכת הספר הקדמית יש כיתוב באותיות אדומות "מבריק באופן יוצא דופן", ועוד סופרלטבים. זה לא באמת דבר שיגרום לי לבחור בספר, אבל הפעם אני חייבת להסכים עם כל מילה. זה אחד מהמותחנים היותר טובים שקראתי. זו לא רק העלילה שהיא מותחת לכשעצמה, זה מבנה הסיפור והטוויסטים המצוינים.

סטייסי ווילינגהם כתבה מותחן פסיכולוגי משובח, שכל מילה במקומה, ולוקחת את הקורא אט אט לאורך הספר, כשהיא בונה את המתח בצורה חכמה וערמומית. היא מתעתעת בקורא בכישרון כמו קוסם זריז ידיים המלהטט בקלפים מול העיניים. כל פעם כשחשבתי שעליתי על משהו, והצלחתי להיכנס לתוך הראש שלה, קיבלתי את הסטירה שכמו באה לומר לי: "אה, זה באמת מה שחשבת? אז לא, ממש לא". ככה עד הסוף המפתיע. מאוד מאוד מפתיע.


לאוהבי מותחנים פסיכולוגיים, למי שאוהב לפתוח את הספר ולא להרפות ממנו, אל תפספסו את הספר הזה.”

“ספר מתח חביב... לא יודעת להגיד אם הוא ייחרט לי בראש כמשהו מיוחד יותר מידי
הוא מאוד דומה לספרי מתח אחרים בז'אנר ההעלמויות של נערות. כבר קראנו מספר ספרים בנושא והאמת כולם מתחילים להתערבב לי בראש.
אז פה מסופר על בחורה שבעברה היסטוריה של חברות שנעלמו בהיותה מתבגרת.. אחת אחרי השניה.
אבא שלה הואשם בכך והוא בכלא.
ככה די מתחיל הסיפור.
עשרים שנה אחרי כשהיא כבר בוגרת עם חיים מסודרים משל עצמה שוב מתחילות להיעלם נערות צעירות. היא נשאבת לסיפור גם בגלל ההיסטוריה וגם בגלל ההיכרות שלה עם אחת הבנות.
הבעיה עם הסיפור הזה ועם המון סיפורים דומים בז'אנר הזה הוא שאין בו הרבה דמויות.
כלומר גם עם ניחוש פרוע אתה יכול לנחש מי הרע ומי יפתיע לטובה וכו'.
אז נכון שפה במקרה טעיתי בהימור אבל זה לא שהיה הרבה אופציות. זה די הופך את הסיפור לדליל...
אבל הספר כתוב מעניין. קריא. מחולק נכון לפרקים ושומר על קצב די אחיד.
וגם בספר הזה החצי השני רץ טוב יותר מהחצי הראשון.
מומלץ מאוד לטיסה ובכלל לאוהבי הספרים הקלילים שמחזיקים אותך במתח אבל שבוע אחכ כבר לא זוכר על מה הוא היה.
עוד נקודה שלא הבנתי זה את שם הספר. לא הצלחתי להבין מה הקשר בין השם המטופש הזה לסיפור. זה רק גורם לשכוח אותו מהר יותר.”

“ספר שלקח לי יחסית הרבה זמן לסיים אותו, כ2-3 שבועות וזה אומר הרבה על עלילת הספר מבחינתי.
קשה לי להחליט מה חשבתי על הספר הזה. מצד אחד היו חלקים שהשתעממתי ומצד שני היו חלקים ובמיוחד הסוף שהפתיע אותי, הסופרת לקחה אותו למקום שונה ממה שחשבתי.
סוג של מותחן פסיכולגי, קראתי כבר יותר טובים בסגנון הנ"ל.

הדמות הראשית קלואי פסיכולגית שחוותה ילדות לא פשוטה בלשון המעטה, שילדות זו השאירה אבה צלקות ופחדים.
כל הספר סביב חייה של קלואי הבוגרת , וסביב העילמות של נערות צעירות .
שקלואי מנסה לעזור לפתור את התעלומה מתגלים גילויים חדשים מעברה.

סך הכל ספר חביב ונחמד לא מעבר.”