“באופן טבעי, מתוך הרגל שבא מתוך למידה ארוכת שנים, ספר שעל חזיתו הכרזה כי הוא משתתף ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס, לא נלקח לקריאה. לספר הזה נוספה אזהרה נוספת בדמות מועמדות לפרס בוקר הכושל. אזהרה כפולה מצדיקה התייחסות במובן של מינוס כפול מינוס יוליד פלוס. פה ושם נאמר על זכיה בפרס פוליצר, שדווקא הניב כמה יצירות נכבדות. התחלתי לקרוא כששוב ושוב היה צריך לקמט את המצח לנוכח התפתלויות לשוניות מוזרות”

“ילדי חצות, שארית היום, המתנקש העיוור, חיי פאי, הטיגריס הלבן, וולף הול. המשותף לכותרים האלה: ספרים זוכי פרס בוקר שקראתי. כן, זה לא הרבה, אבל אני חושבת שזה מספיק כדי לחוות דעה על הפרס: חלק מהספרים טובים, חלק לא. אולי כמו כל קבוצת ספרים אקראית אחרת. מאוד אהבתי את שארית היום ואת חיי פאי, הצלחתחי לקרוא את ילדי חצות, את וולף הול ואת המתנקש העיוור, לא אהבתי את הטיגריס הלבן. ויקיפדיה מספרת לי שפרס בוקר”

“כנאמר בשירה של מרים ילן שטקליס: חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי ומי לא בא ומי לא בא מיכאל! ניתן לאמר כאן: חיכיתי חיכיתי, ועוד פעם חיכיתי, ומה כן בא? אי ההבנה לכל הכתרים שנקשרו לספר, ומדוע הספר נמצא כבר זמן לא מעט בראש רשימת הספרים הנמכרים. ובמילים מעטות: ספר לא מעניין במיוחד, על שושלת לא מעניינת, ויחסים משפחתיים ובין משפחתיים לא מעניינים. תחושה של בזבוז זמן והמתנה מגוחכת למשהו שאולי יפתיע,”

“גם אני סבור שהביקורות המהללות מגזימות ביותר. זה אינו ספר ״גאוני״ ובוודאי שאינו ספרות גדולה. הספר אומנם קריא מאוד, ובהחלט לא משעמם - אבל גם איננו מענין במיוחד. הרכבת הספר מארבעה חלקים שונים זה מזה בסגנונם אומנם אינה שגרתית, אבל עובדה זו לבדה אינה מצדיקה את הכתרים שנקשרו לספר. חשוב יותר שהדמויות סטריאוטיפיות (בכל ארבע הגרסאות), והעלילות אינן משכנעות (בלשון המעטה). גם ה״הפתעה״ היא מאוד לא אמינה”

“באופן טבעי, מתוך הרגל שבא מתוך למידה ארוכת שנים, ספר שעל חזיתו הכרזה כי הוא משתתף ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס, לא נלקח לקריאה. לספר הזה נוספה אזהרה נוספת בדמות מועמדות לפרס בוקר הכושל. אזהרה כפולה מצדיקה התייחסות במובן של מינוס כפול מינוס יוליד פלוס. פה ושם נאמר על זכיה בפרס פוליצר, שדווקא הניב כמה יצירות נכבדות. התחלתי לקרוא כששוב ושוב היה צריך לקמט את המצח לנוכח התפתלויות לשוניות מוזרות”

“ילדי חצות, שארית היום, המתנקש העיוור, חיי פאי, הטיגריס הלבן, וולף הול. המשותף לכותרים האלה: ספרים זוכי פרס בוקר שקראתי. כן, זה לא הרבה, אבל אני חושבת שזה מספיק כדי לחוות דעה על הפרס: חלק מהספרים טובים, חלק לא. אולי כמו כל קבוצת ספרים אקראית אחרת. מאוד אהבתי את שארית היום ואת חיי פאי, הצלחתחי לקרוא את ילדי חצות, את וולף הול ואת המתנקש העיוור, לא אהבתי את הטיגריס הלבן. ויקיפדיה מספרת לי שפרס בוקר”

“כנאמר בשירה של מרים ילן שטקליס: חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי ומי לא בא ומי לא בא מיכאל! ניתן לאמר כאן: חיכיתי חיכיתי, ועוד פעם חיכיתי, ומה כן בא? אי ההבנה לכל הכתרים שנקשרו לספר, ומדוע הספר נמצא כבר זמן לא מעט בראש רשימת הספרים הנמכרים. ובמילים מעטות: ספר לא מעניין במיוחד, על שושלת לא מעניינת, ויחסים משפחתיים ובין משפחתיים לא מעניינים. תחושה של בזבוז זמן והמתנה מגוחכת למשהו שאולי יפתיע,”

“גם אני סבור שהביקורות המהללות מגזימות ביותר. זה אינו ספר ״גאוני״ ובוודאי שאינו ספרות גדולה. הספר אומנם קריא מאוד, ובהחלט לא משעמם - אבל גם איננו מענין במיוחד. הרכבת הספר מארבעה חלקים שונים זה מזה בסגנונם אומנם אינה שגרתית, אבל עובדה זו לבדה אינה מצדיקה את הכתרים שנקשרו לספר. חשוב יותר שהדמויות סטריאוטיפיות (בכל ארבע הגרסאות), והעלילות אינן משכנעות (בלשון המעטה). גם ה״הפתעה״ היא מאוד לא אמינה”