3/5
ספר חמוד מאוד, אבל לא ספר מדהים וגאוני כמו שעשו ממנו.
אריקסון מעביר בצורה מסודרת, זורמת ונוחה להבנה את התיאוריה שלו שמחלקת את בני האדם ל-4 טיפוסים: אדום, צהוב, ירוק וכחול. התיאוריה למעשה די פשוטה ואינטואיטיבית, וכבר במהלך קריאת הספר אפשר להתחיל לנתח על פיה את האנשים בסביבתנו. בסופו של דבר, מדובר בעוד שיטה לסווג אנשים ולנסות להתאים את ההתנהגות שלנו אליהם. מעניין, אך לא משנה תפיסה.
בספר, לכל צבע מפורטים התכונות המאפיינות אותו וכן דפוסי התנהגות - איך הוא מתנהל בצוות, מה הוא מצפה מהאנשים שעובדים איתו, ומהם הגורמים שמוציאים אותו מאיזון. לאחר מכן, מוסברות המלצות איך להעביר ביקורת על כל צבע, וכמובן עצות איך להתנהל עם כל צבע בצורה שתשרת אותך.
יש לי מספר נקודות לביקורת על התיאוריה של אריקסון:
1. בכל הנוגע לחלוקה לקטגוריות, צריך לזכור שלעולם החלוקה תהיה גסה ולא מדויקת, וגם כאן. אין אדם שהוא רק צבע אחד ומכיל בדיוק את המאפיינים של הצבע הזה. ישנם אנשים רבים עם שילוב של 3 צבעים, ואף חלק מתכונותיהם סותרות את התכונות של הצבעים האחרים שקיימים בהם.
2. ישנם אנשים שמכילים אפילו את כל 4 הצבעים ביחד. בפרט, יש אנשים שיש בהם גם ירוק וגם אדום, למרות שאריקסון טוען שהתופעה הזאת לא אפשרית.
3. תיאוריית הצבעים למעשה מגדירה כל אדם שחושב על הפרטים - כאדם כחול. זאת הגבלה מאוד בעייתית בעיניי עבור תיאוריה שמתיימרת לחלק את בני האדם ל-4 קטגוריות שונות בסך הכול.
4. לתפיסתי, אריקסון מקדש יתר על המידה את התאמת ההתנהגות לאדם שעומד מולך. צריך לשמור על הגרעין הפנימי שלנו גם כאשר אנחנו מתאימים את עצמנו למי שמולנו. לסגנון הטבעי שלנו יש ערך בפני עצמו.
כמה מהתובנות המרכזיות שעולות בספר:
1. מנקודת המבט של אחד, לפעמים כל השאר נראים הזויים ולא ברור מה מוביל אותם לקבל החלטות ולמה הם מתנהלים כמו שהם מתנהלים. אני בהחלט יכול להזדהות לעתים עם התחושה הזאת.
2. צוות טוב - מכיל את כל הצבעים.
3. בכל הקשור לתקשורת, הנמען הוא שמחליט איך להבין את המסר. כמובן שאנחנו תמיד נרצה להעביר מסר שיובן כפי שהתכוונו, אבל צריך לזכור שההחלטה הסופית ל"פירוש" דברינו נמצאת בידי השותף לשיח.
4. כל אדם הוא פסיכולוג חובב.
תובל בן עמי
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
