דבר ראשון שעלה לי לראש כשקראתי את הכותרת: "או, לא רק לי זה קורה!"
העולם מלא באידיוטים, בעיקר בכבישי ישראל אבל לא רק: רעש בלתי פוסק של אנשים שמקשקשים בארוחה על משחק הכדורגל או מסע הרכישות האחרון, בוסים חירשים שמנסים להפיל עליך מטלות, אנשי מכירות נלהבים מדי ונותני שירות שרק מנסים לברוח מאחריות.
זו דרך אחת לראות את מהלך העניינים, מה שחכמינו היו מכנים "עין צרה" ואני "מציאות". או לפחות ככה יוצא לי לחוות את הדברים לעתים קרובות, מעיין נתק ביני לבין רוב האנשים, במיוחד באירועים חברתיים.
לעומת זאת, יש אנשים שאיתם זה בכלל לא ככה, שהשיחה זורמת בטבעיות גם אם פגשת אותם בפעם הראשונה, פשוט כיף לא נורמלי. או כאלה שהם קצת יותר שקטים, אבל אתה לומד מהר שניתן לסמוך על מילה שלהם כאילו היא חקוקה בסלע.
אז למה זה קורה? זאת השאלה הבסיסית של הספר, ואחת החשובות לדעתי מבחינה קיומית. אם אפשר היה ללמוד איך להסתדר גם עם מי שפחות "בא לך בטבעי" זה היה מקל מאוד על החיים וגם הופך אותם להרבה יותר מהנים, לא?
התשובה הקצרה היא שאנשים שונים. לא קצת, בהעדפות פה ושם, אלא מבחינה מהותית. מה שרואים על פני השטח זאת ההתנהגות המותאמת, זו שמאפשרת לנו להסתדר אחד עם השני. מה שלמטה שונה בהרבה. לב המנוע הפועם הוא ייחודי, ונובע משילוב של אופי בסיסי ואמונות עמוקות.
לגבי אמונות אין הרבה מה לעשות, אבל לפי הסופר תומס אריקסון את האופי של אנשים ניתן לקטלג למספר סוגים סגור וסופי. הצלחת לזהות את האופי הבסיסי של האדם היושב מולך? עם קצת הכוונה תדע מראש באיזה אופן הכי מוצלח לגשת אליו, וכבר הרווחת 'קשר' מוצלח חדש.
עד פה למעשה אהבתי את הגישה של הספר. אמנם זה לא אריק אריקסון המפורסם, אבל תומס (מותר לקרוא לו "טומי"?) שאל שאלה מצוינת והציע כיוון לפתרון. הבעיה הבסיסית היא, כמו בכל ספר עזרה עצמית, מאיפה לי שזה יעבוד?
אז בוא נראה: אריקסון מציע לחלק את האנושות לארבעה סוגים של אופי: אדום-שתלטן, צהוב-חברותי-מדי, ירוק-פשוט וכחול-חכם (טוב, יש עוד כמה דרכים לתאר את החלוקה אבל זו האהובה עלי).
האדום יודע מה הוא רוצה ויעשה מה שצריך כדי להשיג אותו, הצהוב יודע מה הוא רוצה להרגיש ויספר את זה לכולם, הירוק רוצה שיעזבו אותו בשקט והכחול רוצה הוכחות. נשמע נחמד, אבל אחרי שקראתי את התיאור המלא בספר (שחוזר על עצמו יותר מפעם אחת), פתאום קלטתי שאני לא מכיר אף אדם שעונה באופן מלא על אחד ההגדרות. התחלתי לבחון אנשים סביבי וראיתי כל מני שילובים חלקיים של צבעים. כאשר תגיעו לחלק מתקדם של הספר (וכנראה אתם לא צהובים), תראו שטומי עצמו אומר שצבעים מובהקים הם רק 5% מהאוכלוסייה.
עכשיו – האם אתם הייתם מנסים דיאטה כאשר הרופא אומר לכם שאחוזי ההצלחה שלה הם 5%?
גם בדרכי ההתמודדות, העצה הכללית הייתה לפנות לצד השני באותו סגנון שהוא פונה אליך, רק באופן מודע ומכבד. או בקצרה: "כמים פנים אל פנים כן לב האדם לאדם". נקודה יפה, אבל איך זה מוכיח את תזת ארבעת הצבעים?
ועדיין, רק התבוננות בסופר (שהוא גם מטפל) מנסה למצוא היגיון בטבע האנושי כאשר האינטואיציה לבדה כושלת זהו תהליך מרתק. חבל רק שכמו בספר "כוחו של הרגל" שסקרתי בעבר, העולם הרוחני והניסיון של טומי לא מרשימים במיוחד.
בקיצור, כמו שאומרים אצלינו במשפחה, "אסור לסמוך על שוודים". יאללה, חוזרים לפרקי אבות.

עם שם ספר כזה מעניין, לא אקרא? לא ארכוש? כמובן שכן.
הסופר מחלק את אוכלוסיית בני האדם ל-4 סוגים, או יותר נכון 4 צבעים. אדום, צהובים, כחולים וירוקים. העניין של לחלק אנשים לסוגים הוא לא חדש. יש מלא מבחנים באינטרנט שאפשר לעשות. אבל הספר פה נותן מידע איך לגשת לאנשים הללו.
למשל אני הבנתי שהבוסית שלי היא אדומה. לא מעניין אותה לשמוע את מה שעשיתי, היא רוצה רק את התוצאה. ואולי זה מוזר שהייתי צריכה את הספר בשביל להבין את זה, אבל זה עזר לי לשנות גישה ופתאום היא אוהבת אותי. טוב, יותר נכון להגיד סובלת אותי. כי אדומים הם אנשים קשים שצריך להתנהל איתם בצורה מאוד מסויימת. כמובן שיש להם יתרונות כמו שאר הצבעים.
אני למדתי המון מהספר. מה שחבל לי שזה מדובר פה רק על יחסי עבודה. לא כתוב איך להתנהל בצורה חברית עם אנשים וזה נראה לי לא פחות חשוב.
חוץ מזה כריכה כל כך יפה, לא תקראו?

3/5
ספר חמוד מאוד, אבל לא ספר מדהים וגאוני כמו שעשו ממנו.
אריקסון מעביר בצורה מסודרת, זורמת ונוחה להבנה את התיאוריה שלו שמחלקת את בני האדם ל-4 טיפוסים: אדום, צהוב, ירוק וכחול. התיאוריה למעשה די פשוטה ואינטואיטיבית, וכבר במהלך קריאת הספר אפשר להתחיל לנתח על פיה את האנשים בסביבתנו. בסופו של דבר, מדובר בעוד שיטה לסווג אנשים ולנסות להתאים את ההתנהגות שלנו אליהם. מעניין, אך לא משנה תפיסה.

בספר, לכל צבע מפורטים התכונות המאפיינות אותו וכן דפוסי התנהגות - איך הוא מתנהל בצוות, מה הוא מצפה מהאנשים שעובדים איתו, ומהם הגורמים שמוציאים אותו מאיזון. לאחר מכן, מוסברות המלצות איך להעביר ביקורת על כל צבע, וכמובן עצות איך להתנהל עם כל צבע בצורה שתשרת אותך.

יש לי מספר נקודות לביקורת על התיאוריה של אריקסון:
1. בכל הנוגע לחלוקה לקטגוריות, צריך לזכור שלעולם החלוקה תהיה גסה ולא מדויקת, וגם כאן. אין אדם שהוא רק צבע אחד ומכיל בדיוק את המאפיינים של הצבע הזה. ישנם אנשים רבים עם שילוב של 3 צבעים, ואף חלק מתכונותיהם סותרות את התכונות של הצבעים האחרים שקיימים בהם.
2. ישנם אנשים שמכילים אפילו את כל 4 הצבעים ביחד. בפרט, יש אנשים שיש בהם גם ירוק וגם אדום, למרות שאריקסון טוען שהתופעה הזאת לא אפשרית.
3. תיאוריית הצבעים למעשה מגדירה כל אדם שחושב על הפרטים - כאדם כחול. זאת הגבלה מאוד בעייתית בעיניי עבור תיאוריה שמתיימרת לחלק את בני האדם ל-4 קטגוריות שונות בסך הכול.
4. לתפיסתי, אריקסון מקדש יתר על המידה את התאמת ההתנהגות לאדם שעומד מולך. צריך לשמור על הגרעין הפנימי שלנו גם כאשר אנחנו מתאימים את עצמנו למי שמולנו. לסגנון הטבעי שלנו יש ערך בפני עצמו.

כמה מהתובנות המרכזיות שעולות בספר:
1. מנקודת המבט של אחד, לפעמים כל השאר נראים הזויים ולא ברור מה מוביל אותם לקבל החלטות ולמה הם מתנהלים כמו שהם מתנהלים. אני בהחלט יכול להזדהות לעתים עם התחושה הזאת.
2. צוות טוב - מכיל את כל הצבעים.
3. בכל הקשור לתקשורת, הנמען הוא שמחליט איך להבין את המסר. כמובן שאנחנו תמיד נרצה להעביר מסר שיובן כפי שהתכוונו, אבל צריך לזכור שההחלטה הסופית ל"פירוש" דברינו נמצאת בידי השותף לשיח.
4. כל אדם הוא פסיכולוג חובב.

תובל בן עמי

אחד מספרי ההתפתחות הטובים שקראתי, ובכלל. המחבר ממשיך את כל התנהגויות בני האדם לארבעה סוגים של אנשים. הצלחתי די בקלות להתחבר לאחד הצבעים לאורך כל הספר ולחבר לצבעים אחרים את שסביבי. הספר נותן פרספקטיבה יפה מאוד על החיים וכלי התמודדות מול "הצבעים האחרים". מומלץ!

ספר פרקטי מאוד להבנה והתמודדות עם מגוון הטיפוסים במרחב שלנו , שימושי בעיני לכל אדם ולא משנה מה עיסוקו
(לא לקחת ללב אם אתם צהובים או ירוקים )

באמצע היום
הצבע האדום
פגש ברחוב
בצבע הצהוב

השם יותר מושך מהתמונה על הכריכה, אבל זה קשור זה זה. המחבר הותנע מאירוע אנקדוטלי בו אדם צעק בכעס "למה אני מוקף באידיוטים". ההבנה שזו תחושה אוניברסלית גרמה לו לנסות להבין למה אנשים חושבים שאנשים אחרים, או לפחות חלק מהם, הם אידיוטים. התיאוריה שלו היא שיש ארבעה סוגי בני אדם, שהוא מאפיין בעזרת ארבעה צבעים. החלוקה היא בשני צירים אחד שהוא התקדמות מול שמרנות והשני משימות מול מערכות יחסים. למשל "אדומים" הם מכווני משימה והתקדמות, והם גם העיקריים שחושבים שכל השאר אידיוטיים. צהובים אוהבים להתקדם אבל ממוקדים במערכות יחסים ולא במשימות ולכן קצת קשה לנווט אותם לעשייה בעבודה. הכחולים לעומת זאת נמצאים בקוטב השני מהצהובים. הם זהירים ואנלטיים, המשימה מעניינת אותם, אבל חשוב להם שתבוצע במלוא הזהירות והדקדקנות, מה שכמובן מטריף את כל מי שלא "כחול". ירוקים הם שמרנים ומכווני מערכות יחסים כך שהם מאוד נעימים ורוצים לרצות אחרים, אבל באופן כללי משתדלים להימנע מעבודה, בעיקר אם היא כרוכה בשינוי של סטטוס קוו. שטחי, אני יודעת.

כבר הזכרתי את המושג "קריאת הר געש", והוא הנוהל שלי להתפרץ על בעיות בעת קריאת ספר, אבל להמשיך לקרוא בכל זאת, בעוד ועוד התפרצויות. כי החלוקה הזאת לארבעה סוגים היא מאוד שטחית, ושיוך הצבע הוא טפשי מאוד. בטח בספר שמודפס בשחור לבן. מה עוד שהירוקים הם הרוב. איזו מן חלוקה לארבעה זו כשהרוב שייך לסוג אחד. בנוסף אריקסון מביא דוגמאות של מפורסמים לכל סוג, אבל מפורסמים שבדים, ועורך התרגום לא דאג מצוא חלופות שידברו יותר לקורא הישראלי.

עוד בתרגום: בתיאור האנשים הכחולים המחבר כתב את רשימת התכונות בסדר אלפא-ביתי כי זה מה שכחולים יעריכו. המתרגם כתב את זה, אבל לא שינה את סדר התכונות בהתאם לאלף-בית העברי, וזה: א. מאוד מאוד רשלני מצידו, ב. אומר שאולי אני קצת כחולה.
כו, יש אפשרות להיות קצת וקצת. אפילו בשילוב של שלושה צבעים (אבל אף פעם לא ארבעה) זה ריכך לי קצת את ההתנגדות והמשכתי הלאה למאפייני הצבעים האחרים. אז גיליתי שלפי כל הסימנים אמא שלי מאוד מאוד צהובה. מה שאומר שמאוד נעים לשוחח איתה, אבל כשהיא מספרת סיפור היא לא טורחת להתעמק בפרטים, ומספרת כל פעם סיפור קצת אחר בהתאם למה שהיא זוכרת. והיא גם לא זוכרת לעמוד בזמנים כי אלה פרטים מעצבנים. אז בסוף השתכנעתי שאולי הספר צודק. לפחות קצת. ושמאפייני הצבעים מסייעים לזכור את התזה העיקרית שלו: אדום הוא חם מזג, מעשי, ומתעצבן במהירות, צהוב הוא שמש מחממת ונעימה, כחול הוא כמובן קר ואנליטי. הירוק לא מותאם אבל הוא פשוט מה שנשאר.

אז אולי מחבר הספר לא כל כך אידיוט כמו שנראה בהתחלה. אולי.

ספר שטותי, תיאוריה שלא עומדת במבחן המציאות. מיותר.

מודה שמה שהכי התלהבתי ממנו הוא שם הספר, אבל חשבתי שזה בצחוק... משחק מילים על כך שכל אחד חושב שכולם סביבו אידיוטים אבל יודע שזה לא כך.
מסתבר שלא.. יש אנשים שבאמת ובתמים משוכנעים שמי שהוא לא הם הוא בהכרח אידיוט
אבל על כך בהמשך.
קצת רקע -
המחבר מחלק את האנושות לארבעה טיפוסים בעלי מוטיבציות שונות - כך שעל ידי הבנת המוטיבציה נוכל להבין טוב יותר איך לתקשר עם כל טיפוס.

השיטה הזו דומה לסיווגים אישיות אחרים שראיתי.
הסיווג מצד אחד מפשט את החיים, אבל הבעיה עם שיטות הסיווג האלה לדעתי - וגם לדעת אחד המשתתפים בסדנאות שהעביר המחבר, שציטוט שלו מובא בספר - היא שיש גם השלכות שליליות לסיווגים האלה, לניסיון לשים אנשים בקופסאות.
וחוץ מזה - כפי שנוכחתי לדעת במהלך הספר - אני לא מתאימה לאף אחד מטיפוסי האישיות האלה...

אבל כן יכולתי לזהות את טיפוסי האישיות (שמוגדרים כצבעים) האחרים באנשים שאני מכירה,
ולספר לכם מה אני שונאת בכל אחד מהם

נתחיל באיש הצהוב

מוטיבציה: להישמע.
האיש הצהוב זה הבחור שכל הזמן מדבר ומדבר. על מה? מה זה משנה. כל עוד זה על הדבר המעניין ביותר בחדר - הוא עצמו. הוא מעלה רעיונות ועושה את הדבר המפתיע של לדבר על הרעיונות של עצמו ולציין כמה הם טובים. הוא מדבר ומדבר ומסביר עוד ועוד.
תרומתו לחברה: הצעת רעיונות. אל תדברו איתו על יישום.
(לכן גם אין סיבה שהוא יטרח לזכור דברים שהבטיח לכם. הוא גם הבטיח עוד כל-כך הרבה דברים לאחרים, ומה זה כבר לקיים? זה בטל בשישים וחוץ מזה הוא גם לא זוכר מה הבטיח...)
ולסיכום -
עם הצהוב פשוט תצטרכו לקבל את זה ש: הוא הגיע לפגישה אתכם באיחור של שנה וטוען שעברו רק חמש דקות...

האיש הכחול

מוטיבציה: להיות צודק
(את הכחולים זה כנראה יעצבן שכתבתי בתחילת הביקורת שתי נקודות במקום שלוש נקודות.)
אנשים שאוספים עוד ועוד ידע, קפדניים בפרטים הקטנים והקטנטנים... אך בענייני רגשות - קשה עד בלתי אפשרי לדעת מה הם מרגישים. זה לא שאין להם רגשות, אבל הם פשוט לא יודו בכך שיש להם, וגם אם עובר עליהם דבר רגשי ומשהו מפריע להם - הם ינסו לטעון בתוקף שכל הבעיה זו הטעות הרציונלית של אחרים, והם פשוט רוצים להעמיד את ה"עובדות" על דיוקן.
תרומתו לחברה: להיות מסודר ובקיא בכל הנתונים - הנחוצים והלא נחוצים, ובעיקר להסתכל עליכם כ"weirdoes" אם חלילה ניסיתם לפתח אתו שיחה נעימה.
ולסיכום -
עם הכחול פשוט תצטרכו לקבל את זה ש: הוא לעולם לא יודה שהוא לא יודע משהו. מה זה אכפת לו שאת כבר 20 שנים בתחום והוא רק קרא על זה מאמר באינטרנט? הוא יודע. נקודה.

האיש האדום
מוטיבציה: להתקדם (או יותר נכון "להתקדם")
(את האיש האדום - איך אפשר שלא לשנוא? אני חושדת שמחבר הספר ניסה לתאר אדומים באופן חיובי יותר ממה שהם באמת פשוט כי הוא חשש מחבריו האדומים שמוזכרים בספר.)
אדומים הם בגדול אנשים שרומסים אחרים אם הם יכולים להשיג מזה משהו, אבל (לפי דעת מחבר הספר) זה לא אומר שהם אנשים רעים. תרומתו לחברה: להגיד לכם שאתם אפסים ולצפצף על החוק
לסיכום -
עם האדום פשוט תצטרכו לקבל את זה ש: אם אתם לא חושבים כמוהו אתם אידיוטים שמותר לבזות אותם ואף לירות(!) בהם, (זו לפחות הדוגמה הראשונה לאדום שמובאת בספר, של מנהל מפעל שהכותב פגש בעבר).

האיש הירוק
מוטיבציה: להתעצל/לרצות אחרים.
לטענת הכותב הם מהווים רוב באוכלוסייה, האנשים האלה שפשוט אדישים. יושבים בישיבה בעבודה עם כוס הקפה שלהם ובוהים. כשמישהו מציע רעיון הם מהנהנים בהסכמה ואחר-כך מרכלים מאחורי הגב על מה שנאמר ומכריזים שלדעתם הרעיון היה טיפשי מאין כמוהו.
הם לעולם לא ינקטו עמדה, גם אם יש להם כזו, כי הם כנראה מחכים שמישהו אחר יעשה את זה...
תרומתו לחברה: הוא פשוט שם. הרוב הדומם.
ולסיכום -עם הירוק פשוט תצטרכו לקבל ש: כלום לא יקרה. (ות'אמת- אני לא יודעת מי באמת יותר גרוע - האנשים האדומים שעושים עוולות - או האנשים הירוקים שמאפשרים את זה. מה אתם חושבים?)

אז הבנתי איך להבין את כל הטיפוסים - אבל השאלה היא - האם אני רוצה להבין???