ביקורת ספרותית על מוקף באידיוטים - איך להבין את מי שאינם ניתנים להבנה מאת תומס אריקסון

---

באמצע היום
הצבע האדום
פגש ברחוב
בצבע הצהוב

השם יותר מושך מהתמונה על הכריכה, אבל זה קשור זה זה. המחבר הותנע מאירוע אנקדוטלי בו אדם צעק בכעס "למה אני מוקף באידיוטים". ההבנה שזו תחושה אוניברסלית גרמה לו לנסות להבין למה אנשים חושבים שאנשים אחרים, או לפחות חלק מהם, הם אידיוטים. התיאוריה שלו היא שיש ארבעה סוגי בני אדם, שהוא מאפיין בעזרת ארבעה צבעים. החלוקה היא בשני צירים אחד שהוא התקדמות מול שמרנות והשני משימות מול מערכות יחסים. למשל "אדומים" הם מכווני משימה והתקדמות, והם גם העיקריים שחושבים שכל השאר אידיוטיים. צהובים אוהבים להתקדם אבל ממוקדים במערכות יחסים ולא במשימות ולכן קצת קשה לנווט אותם לעשייה בעבודה. הכחולים לעומת זאת נמצאים בקוטב השני מהצהובים. הם זהירים ואנלטיים, המשימה מעניינת אותם, אבל חשוב להם שתבוצע במלוא הזהירות והדקדקנות, מה שכמובן מטריף את כל מי שלא "כחול". ירוקים הם שמרנים ומכווני מערכות יחסים כך שהם מאוד נעימים ורוצים לרצות אחרים, אבל באופן כללי משתדלים להימנע מעבודה, בעיקר אם היא כרוכה בשינוי של סטטוס קוו. שטחי, אני יודעת.

כבר הזכרתי את המושג "קריאת הר געש", והוא הנוהל שלי להתפרץ על בעיות בעת קריאת ספר, אבל להמשיך לקרוא בכל זאת, בעוד ועוד התפרצויות. כי החלוקה הזאת לארבעה סוגים היא מאוד שטחית, ושיוך הצבע הוא טפשי מאוד. בטח בספר שמודפס בשחור לבן. מה עוד שהירוקים הם הרוב. איזו מן חלוקה לארבעה זו כשהרוב שייך לסוג אחד. בנוסף אריקסון מביא דוגמאות של מפורסמים לכל סוג, אבל מפורסמים שבדים, ועורך התרגום לא דאג מצוא חלופות שידברו יותר לקורא הישראלי.

עוד בתרגום: בתיאור האנשים הכחולים המחבר כתב את רשימת התכונות בסדר אלפא-ביתי כי זה מה שכחולים יעריכו. המתרגם כתב את זה, אבל לא שינה את סדר התכונות בהתאם לאלף-בית העברי, וזה: א. מאוד מאוד רשלני מצידו, ב. אומר שאולי אני קצת כחולה.
כו, יש אפשרות להיות קצת וקצת. אפילו בשילוב של שלושה צבעים (אבל אף פעם לא ארבעה) זה ריכך לי קצת את ההתנגדות והמשכתי הלאה למאפייני הצבעים האחרים. אז גיליתי שלפי כל הסימנים אמא שלי מאוד מאוד צהובה. מה שאומר שמאוד נעים לשוחח איתה, אבל כשהיא מספרת סיפור היא לא טורחת להתעמק בפרטים, ומספרת כל פעם סיפור קצת אחר בהתאם למה שהיא זוכרת. והיא גם לא זוכרת לעמוד בזמנים כי אלה פרטים מעצבנים. אז בסוף השתכנעתי שאולי הספר צודק. לפחות קצת. ושמאפייני הצבעים מסייעים לזכור את התזה העיקרית שלו: אדום הוא חם מזג, מעשי, ומתעצבן במהירות, צהוב הוא שמש מחממת ונעימה, כחול הוא כמובן קר ואנליטי. הירוק לא מותאם אבל הוא פשוט מה שנשאר.

אז אולי מחבר הספר לא כל כך אידיוט כמו שנראה בהתחלה. אולי.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מוקף באידיוטים - איך להבין את מי שאינם ניתנים להבנה