ביקורת ספרותית על סוף טוב מאת מורן וורנשטיין

---

הספר הזה הוא אומנם ספר לא עבה אבל אני לא יכולתי לקרוא אותו אלא במנות קטנות, מי שקורא את דבריי על הספר הזה ובמקרה קרא גם את חוות הדעת שכתבתי על הספר הקודם לבטח יאמר לעצמו: 'הבחור הזה לא מניח לעצמו וממשיך לקרוא ספרות לא קלה', בכנות אם יורשה לי טפיחה קלה על השכם, אתם באמת לא יודעים עד כמה אני לא מניח לעצמי, אולי עוד תבינו בהמשך דבריי בכל אופן אני לא יודע מה השוני בין להחזיק את הספר הזה לבין להחזיק שברי זכוכית ולחתוך בהם את היד כפי שמורן וורנשטיין מספרת בספר כעל מה שעשתה לא פעם. לא רק שהיא לא מצאה את מותה בדרך הזאת היא אפילו כתבה שצחוק הגורל שהיא לא מתה מתרופות שדווקא הורגות אחרים ביתר קלות.

לדעתי צריך להיות איזושהי אזהרה בהתחלת הספר, הגיבורה שלו כמו נופלת לפיר מעלית / ביוב והיא סוחבת אותנו אליו. בספר מובאים קטעי יומן, זו לא פעם ראשונה שאני קורא יומן אפשר לומר כמי שאוהב לקרוא ספרות ריאלית שיצא לי במשך השנים לקרוא כמה סוגים של יומנים שנכתבו מכל מיני סיבות אבל יחד עם זאת כזה יומן כואב לא פשוט לקרוא.

אני מנסה לחשוב אם זה שאני בעצמי הייתי קורבן אונס בילדותי (התוקף במקרה שלי היה אחד השכנים) יש לו מימד נוסף עבורי ואני בכנות לא יודע איך לענות על זה. גם אם במקרה שלי חיטוטים בעבר בילבלו אותי קצת והפרו תקופה מסויימת קצת את שפיותי, כמעט שגמרתי גם אני במחלקה סגורה לכן אני לא פוסל את העניין הזה. עם זאת חשוב לי לקרוא את הספר הזה ולהתוודע דרכו למישהי שעברה את החיים כ-"עונה בגיהנום" (כפי שהמשורר הצרפתי, ארתור רמבו) הגדיר בעצמו את החיים עם כל ההזיות שעבר בהם. לחבק אותה, גם אם זה כבר מאוחר.

במקרה של הספר תאלצו לסלוח לי על ספוילר שאכתוב עליו: הוא אומנם נקרא "סוף טוב" כויכול מבטיח לנו משהו אבל זה לא באמת מה שאנחנו מקבלים בסוף כשאנחנו יודעים שמורן כבר לא בין החיים. אם יש מוסר השכל לספר הזה הוא להיות יותר קשובים ומבינים לאלה שסביבנו. מה שיכול לנחם (זה להבדיל כמו שאני חוזר ומזכיר לעצמי אחרי שאבא שלי הלך לאחרונה לעולמו) זה שלהבדיל מחבלי לידה יש יסורי מיתה, אליו אנחנו סוג של עדים במה שנכתב בספר הזה, והיא נחה עכשיו. יהי זכרה ברוך !!!

» ביקורות נוספות של אהוד בן פורת
» ביקורות נוספות על סוף טוב