הספר שהותיר אותי ללא מילים
למחרת בבוקר אחרי שקראתי בלילה מספר דפים מהיומן, סוף טוב, קמתי עם תחושה רעה – מזופתת, בלשוני הבוטה, האם זה הספר בלבד שגרם לכך, לא בהכרח, כי ישנם ימים רעים שלמחרת הם רובצים על הנשמה כמשקולת של מאה טון. אבל מעל הכל העיק עלי סופה של מורן וורנשטיין, צעירה שבקשה לשים קץ לחייה בצורה נחושה והצליחה, למה שעורך יומנה מכנה סוף טוב, שהצליח לחבוט בי בצורה ישירה ולערער אותי לחלוטין.
ולפתע כסוג של הבלחה המתרחשת בבוקר, חשבתי על מה ששנים אני מנסה לשכוח, את העובדה שגם במשפחתנו, אם כי מדובר בקרובה רחוקה, הייתה צעירה שסבלה מפגיעה מינית בילדותה, אף אחד לא ממש טיפל בה בצורה נכונה, יתכן שמלכתחילה היתה ילדה חלשה, שהשתייכה למשפחה לא מתפקדת, מה שבעצם סתם עליה את הגולל לאפשרות שתתאושש ותהייה בוגרת נורמטיבית.
כול חייה, היא סבלה מבעיות נפשיות, התייסרה ממחלות גופניות כרוניות, וחייה בשוליים בעוני מרוד, עד שלבסוף מתה בודדה ונמצאה בדירתה רק אחרי מספר ימים, מה שמעלה שאלה מייסרת האם אירוע אחד בחייו של אדם, עלול להפוך אותם לגיהינום מתמשך ללא קץ, שרק המוות הוא הגואל?
מה עושים עם ספר כזה, מנחים בצד, בטענה שלא מתאים לי כעת, אבל אני חשבתי שזאת מטרת הספר, לנסות ולחשוף אותנו באמצעות יומנה של מורן לקמצוץ מהכאב שחוותה, ואולי בכך נהפוך לאנשים מעט טובים וחומלים יותר. זהו מסוג הספרים שצריך להאמין שיש להם שליחות חברתית, בכך שהוא אומר לנו דבר בעל משמעות קשה ומטרידה, כמו הנביא בתקופה העתיקה שזעק על עוול חברתי ובקש מאתנו תיקון, או לשאת בעונש לו אנחנו ראויים, מכוון שהתעלמנו ממצוקת האחר.
למורן היה מזל רע משחר חייה, עת אביה האהוב עליה חלה במחלה ממארת ולאט ובייסורים הוא דעך אל מותו, דווקא בשעה שילדה הנמצאת על סף בגרותה זקוקה להורה תומך ואוהב. אימה די מהר מצאה תחליף, את איציק שהיה מדריך טיולי חול, גבר גרוש שהתנחל אל תוך ביתם, אך לא הסתפק בכך, הוא השתלט על אימה חסרת חוט השידרה, והחל בידיעתה לפגוע מינית במורן, ואף אנס אתה, מה שלא כל כך הובן לה בהתחלה, האם זה טבעי שהורה (במקרה זה חורג), נוגע בביתו בצורה מינית וחולנית? מורן לא התאוששה מהפגיעה שלבסוף גרמה לה למחלת נפש, לכאבי נפש וגוף אותם היא לא יכלה עוד לשאת, עד שבקשה את מותה, סוף ידוע מראש.
הספר בנוי משתי שכבות השזורות האחת בשנייה, קטעים אותנטיים של יומנה, ולצידם יומן שנכתב כתיעוד חייה, קרוב לוודאי לקראת סופם, שתי סוגות יומן, החושפות כאב מצמרר, אנטומיה של פגיעה והתפרקות, בתיאורים ישרים שעוררו בי תחושות מורכבות, עצב גדול, כעס וחוסר אונים, ותחושה של אשמה ואולי גם החמצה מהעובדה שמורן הכל כך מוכשרת והרגישה, הייתה יכולה להיות אדם מאושר, ואולי כותבת נפלאה, אבל זה לא קרה. היא ניסתה, נאבקה, לעתים לבדה, לעתים יחד עם חברים, לעתים המסגרות סייעו לרגע, ולעתים הם כשלו, כמו השוטר שחקר אותה על תלונתה ושאל האם היא נהנתה בשעה שהחבר של אימה פגע בה?!
בכדי להבין, או לחוש בעוצמה המטלטלת של התיעוד, צריך להיכנס לאתר עיתון הארץ, יש שם הקלטות מצמררות של מורן, המושמעות לצד צילומים מחייה, המראים נערה שהייתה יפה ולאט היא הפכה לדמות מיוסרת שהכאב נחרט באכזריות לתוך פניה ועיוות אותם, בפרט במבט שנשקף מעייניה.
את השנה האחרונה לחייה, היא כבר לא תיעדה, היא הייתה עסוקה בפרויקט סיום חייה, אותו כתב יוחאי מיטל, ידיד שליווה אותה באחרית ימיה, ואף ערך את יומנה, בו קיימת השלמה ונחמה.
tomorrow never happens היא יצאה מעולמנו לצלילי קולה של ג'ניס ג'פלין –
נותרתי ללא מילים
ttps://www.haaretz.co.il/st/c/prod/global/moran/7/ הקול של מורן באתר הארץ –
