ביקורת ספרותית על סוף טוב מאת מורן וורנשטיין
ספר מעולה

---

כשהייתי בת שש או שבע שברתי לסבתי כוס צרה מקריסטל.
היא הייתה מונחת על מדף גבוה ונצצה למרחקים.
הייתה זאת שעת צהריים, יום שישי ואוטוטו מוגשים לשולחן לוקשיין מיט יוך, גפילטע פיש והסלט האלוהי של סבי בתוספת פרוסות חלה עבה.
עמדתי בחדר הקטן ונעצתי מבט בזהרורים שקרנו מהגביע התמיר.
הייתי כחולמת, מהופנטת הייתי חייבת לאחוז בו ועל כן עליתי על המיטה ומתחתי את גופי הקטן ככל שאפשר על מנת להחזיק בו.
הצלחתי ללטף את הבסיס המעוגל ולהזיזו קמעה לכיווני אך אבוי, איבדתי לרגע את שיווי משקלי, נפלתי על המזרון והכוס נפלה ארצה והתנפצה למיליון רסיסים.
מוחי האינפנטילי עדיין לא קלט את הכיליון והיה בטוח שניתן היה להציל דבר מה מתוך מרק היהלומים שגלש במהירות לכל הכיוונים.
ירדתי מהמיטה, ברכי החשופות נוגעות בבלטות המבהיקות ולא חשתי שום כאב. אספתי בידיי את האבק הנוצץ, דמעות בעיניי: מה עשיתי? מה עשיתי?
סבתי, ששמעה את ההתרסקות מיהרה לחדר וכמעט התעלפה למראי: ילדונת ממושקפת עם צמות, על הרצפה, ברכיה שותתות וכפות ידיה עיסה וורודה של בדולח ודם.
״מיין גאָט, לעאָן, די מיידל!!! צרחה.
סבי ששמע חדשות בחדר הסמוך עזב הכל ורץ לעברי, אסף אותי בזרועותיו ולא הפסיק ללטף את ראשי ולשאול אם אני בסדר.
ואני הגברתי את בכיי וביקשתי שוב ושוב סליחה מקוטעת אך לא עניינה אותם מחילתי או הכוס האבודה. הם היו עסוקים בהחלמתי המהירה: הסבא מאלחש במילותיו המרגיעות והסבתא שולפת יש מאין טבלת שוקולד ״פרה אדומה״ ודוחפת לפי קובייה אחר קובייה.
חזרתי לביתי עטורת פלסטרים ומנוחמת להפליא, סוף טוב – הכל טוב.
כשקראתי את הממואר של מורן וורנשטיין ״סוף טוב״ חזרו אלי המאורעות בבת אחת. לא החיבוקים, הליטופים והמילים המפייסות אלא הנתזים מהחומר המרהיב: הם דבקו בי, חתכו את בשרי והכאיבו לנשמתי.
סיפורה של מורן הינו טרגדיה כה עוצמתית, כה בלתי נתפסת עד כי התקשיתי לנשום בעת שקראתי את המשפטים המצמררים.
״צריך לדעת לאיזו משפחה להיוולד״ אמי תמיד אומרת ואני מסכימה אִתָּהּ אם כי אין הדבר אפשרי.
מורן נולדה למשפחה שהייתה יכולה להיות נורמטיבית אלמלא נפטר האב והותיר את האם מתוסכלת, נואשת וצמאה לאהבה.
היא חברה למדריך טיולים בשם איציק שעבר לגור בביתם ותפקד כאביה החורג של מורן. אדם זה צִלֵּק לעד את גופה ונפשה של המספרת והידרדרותה מתוארת בפרוטרוט במסמך הבלתי יאמן הזה.
כאביה הפיזיים והנפשיים הולכים ומתעצמים מעמוד לעמוד, אני קוראת ומרגישה את מה שהייתי צריכה לחוש אז, אלמלא העונש על שבירת החפץ לא היה תופס 99.9% מהרציונל שלי.
חתכים עמוקים, דואבים ואמפתיה וודאית לאישה-ילדה האמיצה הזאת.
היא מתאבדת על הדפים בכתיבתה, רושמת את האמת הנוראית כדי להספיק כי אוטוטו מאוחר מדי וכבר לא יהיה לה כח לתעד.
גם כשהיא חשה כי כבר כלו כל הקיצים עומדת מטרה לפניה והיא מנסה להשיגה בכל מחיר.
לבסוף היא הצליחה. She did it with flying colors
בת חיל שכמותה, השיגה לעצמה סוף טוב.
שנתי הייתה טרופה באותו הלילה בו סיימתי לקרוא אותה.
האם היא מאושרת כעת? האם הוקל לה?
אני מאוד מקווה שכן.
אזכור את סיפורה לאורך זמן.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על סוף טוב