• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הכל אודות חביבה

הכל אודות חביבה

מאת ירון פריד

הביקורת של yaelhar

תמונה של yaelhar
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
הכל אודות חביבה

הכל אודות חביבה

מאת ירון פריד

הביקורת של yaelhar

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של yaelhar
הוצאה לאור:סלע ספרים
שנת הוצאה:2018
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
שונרא החתול
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 7 שנים

“סליחה ומחילה. סליחה ממי שהגיב ועכשיו התגובות שלו תלויות באוויר, וסליחה בעיקר מהסופר, ירון פריד, ש”

2/11
ביקורות על הכל אודות חביבה
הבאה
רץ
לפני 7 שנים

“הבמה כחיים בר ביתי הצעירה החליטה לפתע להיות שחקנית תיאטרון (לכן אתם לא שומעים ממנה יותר בסימניה,”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 4 שנים•3 דקות קריאה

#
רוב הספרות העברית – שאני קוראת מעט ממנה – נראית לי כמו ספרים ששובטו מאותו מקור גנטי. סיפורים על משפחות לא מתפקדות, על נערים מוזנחים, להט"בים (בארון, אומללים, יוצאים מהארון, אומללים). חיבוטי-נפש מוסריים (אומללים...) הטיות משונות של השפה שנועדו להדגים מהורהרוּת ופיוטיוּת, שימוש בשפה בוטה כדי להדגים אומץ ויציאה מהקווים. והמון הגיגים. במקום סיפור, יחד עם הסיפור. [מסכימה איתכם. הבורות שלי ניכרת. אולי קריאה של יותר מהספרות הזו היתה משנה את דעתי]

בספר הזה, לשם שינוי, הרגשתי שהסופר אינו מתאמץ. שהשנינות שלו באה לו באופן טבעי וספונטני. ההומור טבעי, הכתיבה רהוטה, בשפה שאנשים מדברים בה. [אם כי יש פה חריג אחד: במקומות שהיה צריך להיות "תחת" יש "עכוז". וחביבה אומרת "תגיד לו שיתחב את ה... לעכוזו". וואו...]
הסיפור משעשע וקולח. לא סיפור גדול. אבל בהחלט אמין, חביב ומאד משעשע. מעשה בשחקנית שמימיה הראשונים על הבמה ידעה שהיא האחת והיחידה. בכוח רצונה, הפחדתה ונחישותה היא מתעלמת מגילה וונאבקת – בעשורה השמיני – על תפקיד של צעירה בת 23... כל זה טוב ויפה עד שהיא נתקלת בשחקנית צעירה, לא פחות נחושה ממנה, שמוכנה לעשות ה-כל כדי להשיג את התפקיד הזה.

יש בספר איפיון נהדר לסוג מסויים של אנשים שבעיתונות קוראים להם "דיווה". אנשים שהם גדולים מהחיים. חסרי מודעות-עצמית באופן סופני, הרואים את העולם כמשהו שסובב סביבם ונדהמים לדעת ששום אסטרונום טרם גילה את הכוכב שהוא הם. יכול להיות ששחקנים (וחלק מהסלב'ס) הם מהסוג הזה. אני לא יכולה לומר. הידע שלי בתיאטרון לוקה מאד בחסר וכך גם ההיכרות שלי את הסלב'סים החיים בינינו. אבל הידע של פריד נראה אותנטי ומקיף, והוא משתמש בהמון דוגמאות בסיפור שלו.
פריד נתן אף מקום לטרנד לשוני של גברים (בדרך כלל גיי אך לא רק) המדברים בלשון נקבה ופונים אל גברים אחרים בלשון נקבה. הוא נותן מקום של כבוד לסלנג ומאפיין את הדמויות (הרבות!) המשתתפות בסיפורו בעזרת השפה השונה שהוא כותב אותן וגם באמצעות השמות שהוא נותן להן. פריד משתמש בהמון אנלוגיות, ומאזכר אירועים, מוסיקה ואנשים מההוה והעבר, המופיעים בסיפור באופן אמין, לא name-dropping הנחות, המופיע כדי לחזק את המסר בספרים מסויימים.

לירון פריד יש דף בוויקיפידיה. ממנו עולה שהוא די איש אשכולות: סופר ומתרגם, עיתונאי ומבקר, שחקן ואיש תיאטרון. הוא זכה בפרסים על עבודותיו, הספר הזה הוא ספרו השלישי. וניכר שהוא מספר על עולם אותו הוא מכיר מקרוב. הביקורת של דוידי כיוונה אותי לספר (תודה רבה!)

יש איזה קטע בין קוראי ספרים מסויימים, המרימים את אפם באנינות מול ספר שכל תכליתו היא הנאה ובידור. דוסטוייבסקי, פרוסט, קנאוסגורד, ג'ויס הם In. ספרות מתח? קלילונים? לגמרי Out. מבחינתי ברגע שקריאת ספרים תהפוך עבורי מהנאה למסע התגברות על מכשולים, אתלה את המשקפיים ואעבור לפורטנייט. הספר הזה רובו הנאה, למרות העכוז.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של michal_84
michal_84
תמונה של Mira
Mira
תמונה של נצחיה
נצחיה
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של נתי
נתי
תמונה של מיכל
מיכל
תמונה של קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול
תמונה של אַסְיָה
אַסְיָה
37קוראים|גיל ממוצע55|51%נשים

על המבקרת

תמונה של yaelhar

yaelhar

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
1,528 ביקורות•87 נבחרות•41,621 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של yaelhar
yaelhar
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות1,528
ביקורות נבחרות87
לייקים שקיבלה41,621
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת805מתח ריגול והרפתקאות260מדע בדיוני ופנטזיה150

דיון על הביקורת

41 תגובות
כרמל
כרמל •לפני 4 שנים
טלויזיה היא בסך הכל מדיום, בדיוק כמו ספרים או עיתונות. בכל מדיום יש איכותי יותר ואיכותי פחות ואני לא מאמינה בבחירו קיצוניות של למנוע מעצמך לחלוטין את המדיום כולו, או לא להיחשף לדברים חדשים. לצורך הענין זה כמו ילד שנתנו לו לקרוא את "חצוצרה בואדי" בתיכון ואז הוא החליט שקריאה זה לא בשבילו כי זה הספר המשעמם ביקום. זו החלטה לגיטימית, אבל לא מושכלת. בכל מקרה מסכימה מאוד עם הפסקה האחרונה שלך, סנובים יהיו בכל מקום ובכל מדיום. זה מעיד יותר עליהם, מאשר על מי שקורא בעיניהם את מה ש"רדוד".
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

חן חן, קורא כמעט הכל (-:

קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול•לפני 4 שנים

אתלה את המשקפיים ואעבור לפורטנייט...(יעל, 2021)

yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

מורי - מזמן נטשתי אותה. סדרות אני רואה דרך המחשב. אף פעם לא ראיתי האח הגדול...

מורי
מורי•לפני 4 שנים

יעל, אני ויתרתי על טלויזיה לגמרי. צופה רק בסוכן תרבות ובסדרות רבות שלא דרך הטלויזיה.

עבר לא מעניין אותי לצפות ברשימת ההרוגים האינסופית בחדשות. לא מעוניין בפרסומות ולא באח הגדול.
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

אכן, גלית, רבים מנסים להקנות השכלה להמונים.

ואם לא אהבת מה שמוסכם על כולם כ"ספרות איכותית" אין לך מה לעשות בין הנאורים. קישטה, למטבח.
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

Pulp_Fiction

יכול להיות שהטלוויזיה היא לא מה שהיתה פעם. בכל מקרה מי שמוותר עליה מוותר על המון אינפורמצייה חשובה: מי? מתי? איפה? למה? הרבה פעמים אני מרגישה כמי שנתקעה מחוץ לזמן.
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

תודה רבה, פרפ"צ

השנינות מתאימה לך.
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי•לפני 4 שנים

יעל,

נראה לי שהקשר בין סיפורת, שהיא מעשה ידי אדם ונועדה לקוראים אנושיים (למרות כמה שאנושיותם מוטלת בספק), ובין התכנים שהיא נוגעת בהם, הוא די מתבקש בהתחשב בזה שאנשים מתעניינים בעיקר ב... עצמם. ומדו"חות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה קראתי מספיק כדי לומר שזו אינה סיפורת.
גלית
גלית•לפני 4 שנים

או , אל דאגה yaelhar

כבר זכיתי בשלל תארים וברכות לאורך השנים מכל מיני "חכמים" ו"משכילים" מטעם עצמם שהקפידו להודיע לי טיפשותי ובורותי אם העזתי לא לאהוב מה שלדעתם צריך ( דוסטויבסקי, התפסן בשדה השיפון, בעל זבוב, מסע תענוגות בארץ הקודש - ככה בשלוף) ואם כי ספריו של קנאוסגורד אכן מוכרים לי מעולם לא תקף אותי היצר לנסות אותם . אולי אם הייתי יודעת שהוא ה"סופר הטוב ביותר שחי כיום"...( המממ... גם אז לא)
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 4 שנים

יעל העניין עם הטלוויזיה:

שהיא כבר לגמרי לא מה שהייתה. גם אני רואה אותה מעט יחסית. יש הרבה "סלבס" שלא הייתי יודע ולא רוצה לדעת על קיומם(ואגם החמודה לא ביניהם) אם לא היו מפמפמים אותם דרך כל סוגי מדיה אפשריים אחרים.
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 4 שנים

הדיון הזה הגיע אל עברי פי-תחת D-:

yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

תודה רבה, חני.

כמעט כל ספר הוא מסע אחר. ואלה שדומים לאחרים ראוי לנטוש אותם.
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

תודה רבה אַבְרָשׁ אֲמִירִי

אם תקלף את השכבות של הספרים שקראת תמצא שכולם נוגעים לבני-אדם, לנפשם ולבני משפחותיהם. הספרות העברית (המעטה שקראתי) עוסקת בתכנים האלה ומוסיפה הגיגים פיוטיים, באופן דומה ומצאתי שלא מקורי. מעניינת המלצתך על דו"חות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. קראת?
חני
חני •לפני 4 שנים

תודה יעל.

לא חשובה לי הסוגה כמו התוכן, השפה. מעדיפה שפה ציורית כמו רומן גרי, יהודית קציר או פיוטית כמו שלו וגוגול . הרי גם מורקמי וולגרי מאוד בתאוריו או אוסטר שלעיתים המילה "תחת" היא רק קצה הקרחון לבוטות בשפה שלו אבל אוהבת אותם עד מאוד. מסכימה שכל ספר לגופו! מה שבטוח הוא שכל ספר הוא מסע אחר.
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי•לפני 4 שנים

סקירה מעניינת וגם הדיון שנלווה לה.

לא מוצא שום גנאי בקריאה שתכליתה הנאה בעיקר, ובעצם, לפחות עבורי, היא תנאי הכרחי אבל לא מספיק למה שאני מתייחס אליו כאל ספרות איכותית. בעיניי, ספרות שכזו היא בראש ובראשונה אותנטית, דהיינו, שהיא משקפת נאמנה את עולמו של המחבר או שבה מתקיימים יחסים הרמוניים בין מרכיביה השונים, בין צורה ותוכן. נראה לי שהנושא כבר עלה בדיונים קודמים ולכן לא ארחיב על כך. על פניו נראה שאותה "אמת כזו" כפי שכתבת לבלו-בלו, היא מה שגם אני מחפש, ומצד שני די ברור שה"אמיתות" שלנו, אפעס, שונות זו מזו. את הספר לא קראתי, ולכן אני לא יכול להתייחס להקשר בו נאמרו הדברים, אבל הציטוט שהבאת מדגים את הנקודה יפה, משום שברור לי כשמש שאל ה"תחת" ראוי שיהיו דוחפים ואל ה"עכוז" – תוחבים ולכן משפט כזה הוא הרמוני ללא רבב ומכאן אותנטי לפי ראות עיניי. ייתכן מאד גם שלשינוי המשלב היה תפקיד כלשהו במסגרת העלילה או אפיון הדמויות, אבל קשה לי לומר בוודאות בהתחשב בנסיבות. אגב, אל ה"שת", להבדיל, אני די משוכנע שלא ניתן לדחוף או לתחוב דבר בקלות. ה"שפה שאנשים מדברים בה" עשויה להשתנות לאין-שיעור בין הדוברים, להפליא כמעט, כך שגם לצירופים פחות משומשים יש היתכנות במציאות. יעל, אני לא בטוח אם אני קורא מספיק ספרות מקור, אבל נדמה לי שאם פסולים בעינייך סיפורים שנוגעים לבני אדם, לנפשם או לבני משפחותיהם, הרהורים או לבטים מוסריים, שפה פיוטית או שפה בוטה, מתוך הנחה שהיא נועדה להפגין תעוזה או אומץ, כמובן, אולי תעדיפי לקרוא את דו"חות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה... באלה, היי בטוחה שלא תימצא לך אף לא אחת מהטריפות האלה. (:
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

תודה רבה, גלית.

אם לא תיזהרי ממש תוכתרי כבורה בענייני ספרות, שאינה יודעת מי הוא "הסופר הטוב ביותר בעולם היום" (לצערי שכחתי מי המבקר הנכבד שקבע את הקביעה) קראתי את "מוות במשפחה", הראשון בסידרה, וידעתי שמבחינתי לא אקרא את המשכיו. לא רק כי אני לא אוהבת ספרי המשך אלא כי הוא המית מבחינתי את חדוות הקריאה שזה מה שחשוב לי.
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

Pulp_Fiction לרגע התבלבלתי כשהזכרת את "מכאן אני ממשיך".

תודה לסימניה שזוכרת הכל. קראתי, מאסתי ואפילו כתבתי את דחייתי ממנו... לא קראתי את "חזקים ברוסיה" אז אין לי מה לומר. לא קראתי את "חיים קטנים" אז כנ"ל. קראתי את "החוחית" שהוא כבדון שמתחזה לבעל עומק. כנ"ל "פרקים בפיזיקה של אסונות" בן דודו. גם "ההיסטוריה הסודית" שייכת בעיני לאותם כבדונים המזלזלים באינטליגנציה של הקורא. אגב - יש מחיר להחלטה לא לצפות בטלוויזייה. החלטה כזאת מנתקת אותך ממקור ידע חשוב וכך לא תדע מי זאת אגם רודברג, נניח.
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

תודה רבה, בלו-בלו

מה שהכרחי בעיני כדי להנות מספר הוא הרגשה של אמינות. הרגשה שהסופר אינו מתאמץ להיות מה שהוא לא, מין אמת כזאת. זה כמובן לא מספיק - אני צריכה גם סיפור וכתיבה טובה ועוד. אבל בלי האמת הזה - האחרים לא שווים. ואת ההרגשה הזאת היה לי (להפתעתי) כשקראתי את הספר הזה.
גלית
גלית•לפני 4 שנים

המממ....

מי זה קנאוסגורד? (8
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 4 שנים

יעל, כלל לא התייחסתי

לז'אנר מסוים. דיברתי על "קלילונים" בכלל. אם להיות קונקרטי, אז דוגמא אחת היא "חזקים ברוסיה" של רן דברת או "מכאן אני ממשיך" של ג'ונתן טרופר, אותם סקרתי בעבר . ספרים "כבדים" נדיר שנופלים לטמטום ממש, יש להם לרוב בעיות אחרות. מכבדים מטופשים עולה לי כרגע "חיים קטנים" שהוא ספר סתמי לחלוטין. אגב, חשבתי שאני לגמרי Out,אבל אם את לא יודעת מי זו אגם רודברג אז כנראה את חיה בפלנטה אחרת כבר שנים ארוכות ;-))
בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 4 שנים

מה שאלון...

הפתיע אותי שאהבת את הספר. מה שבטוח, הביקורת משעשעת יותר מהספר לדעתי.
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

תודה רבה, Pulp_Fiction

לא מכירה את "אני נינה" ואת השם אגם רודברג שמעתי, אך הוא לא מתחבר לי לפרצוף (-: לדעתי "ספרות נחותה" יש בכל הז'אנרים, כולל זלזול באינטליגנציה של הקורא. לפעמים קלילון הוא טומטומון (לפעמים גם כבדון הוא כזה) הסוד, נראה לי, הוא לנסות לשפוט כל ספר לגופו ולהימנע מדחייה שלו עקב השתייכותו לז'אנר נחות, כביכול.
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

שוער הלילה, כל מה שעוזר להעביר שעות מתות מבורך, נראה לי.

yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

חן חן, מַעֲיָן

לא מכירה, לצערי, את הסרט שהזכרת.
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

זאבי קציר אני חושבת שמאיר שלו

לעולם לא היה "מתרגם" בטוי של סלנג לשפה תקנית יותר. גם לסלנג מגיע כבוד ואין מי שמודע לזה יותר משלו, נראה לי.
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 4 שנים

כשסיפרת על

השחקניות ישר דמיינתי את "אני נינה!!" של אגם רודברג;-). אישית, לא יכול ליהנות מספרות שבעיניי נחותה. אני כבר אעדיף לראות את "Space balls" ולצחוק בכיף. זה כמו האנשים שטוענים שהם רואים את 'האח הגדול' כי הם חייבים משהו קליל שלא מאמץ את המוח בסוף היום... מעניין, לא בשבילי! יותר מדי פעמים ראיתי ש"קלילון" הוא גם טמטומון המתחפש לספרות טובה, שמזלזל באינטליגנציה של הקורא, אז אני כנראה נמנה עם מעקמי האף...
שוער הלילה
שוער הלילה•לפני 4 שנים
בנוסף למשעשעת של מעין, גם חמודה ומעבירה זמן במשמרות לילה. תודה על זה. יאללה, עוד שעתיים והביתה.
מעין
מעין•לפני 4 שנים
סקירה משעשעת, היתי צריכה את זה :) תודה. נשמע קצת דומה בסיפור המסגרת לסרט "פלורנס פוסטר ג'נקינס" בכיכוב מריל סטריפ המדהימה. סרט מוזר אם אני זוכרת נכון, אבל חמוד ונוגע בדרכו.
זאבי קציר
זאבי קציר•לפני 4 שנים

תודה יעל :)

מה שלמאיר שלו מותר ונראה טבעי לא חל על סופרים אחרים? זה ספר, לא עיתון ומבחינתי אינני רואה שום פסול במילים שכבר אינן מחלק מעברית מדוברת, והכל כמובן בהקשר של תוכן הספר…
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

זאבי קציר, ברכות על היציאה לאור!

אכן, עכוז היא מילה עסיסית (ונדירה) יותר מתחת. אבל כאשר מישהו מציע לדחוף משהו לעכוז זה נשמע איכשהו מאד מלאכותי...
זאבי קציר
זאבי קציר•לפני 4 שנים

יעל, סקירה יפה תודה לך.

ותרשי לי לחלוק עלייך בגדול: עכוז היא מילה עסיסית ותחת היא... נו, תחת... :)
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

אודי - מסכימה איתך לגבי החזרתיות, הנדושות והכתיבה הרעה.

לא מסכימה עם אפיונם כקלילונים/ספרי מתח. ספרים רעים, נדושים וחוזרים על עצמם קראתי בכל הז'אנרים (שאני קוראת), כולל בספרים שמבקרים נחשבים גמרו עליהם את ההלל.
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

תודה רבה, אלון

אתה כנראה צודק (-;
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

תודה רבה, מורי.

כמו לך גם לי יש העדפות. לא לפי ז'אנר, לפי ספר.
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

תודה רבה, ראובן.

מאחלת שתהנה.
אודי
אודי•לפני 4 שנים
לא ולא. גם ספרות איכותית נועדת קודם כל להנאה. אבל שלהנאה מצטרף מאמץ או אז יוצא הקורא ושכר נאה בידו. גם "קלילונים" וספרות מתח צריך לדעת לעשות, רובם חוזרים על עצמם, נדושים וכתובים רע. בכל מקרה קראתי (לפנים שנים רבות) את "אימא שלך יודעת?" של ירון פריד. והוא זכור לטובה.
מורי
מורי•לפני 4 שנים

מסכים לגמרי לגבי הצורך לקרוא יותר ספרות מקור. גם אליך אגיע, אלון.

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 4 שנים

את צריכה לקרוא יותר ספרות עברית :-)

מורי
מורי•לפני 4 שנים

אני לא בעד קלילונים ומתח, אבל דוסטויבסקי שומר נפשו ירחק ואף מפרוסט.

אז היכן אני? אני רואה שפריד לא אמלל אותך, למרות הכל.
ראובן
ראובן•לפני 4 שנים

סקירה יפה, ממתין אצלי לתורו

41 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של yaelhar

ארץ הקוקיות השמימית

ארץ הקוקיות השמימית

אנתוני דואר

#
מספרו הקודם של דואר, "כל האור שאיננו רואים", התפעלתי מאד. גם וועדת פרס פוליצר התפעלה, בצדק. היה לי ברור שאקרא את הספר הזה, שבת-יה שיבחה בביקורתה וכתבה "אני גם לא ממש יכולה להבין מה כל כך מצא חן בעיני בספר, אבל הופתעתי לטובה." (תודה רבה! גם אני). הנושא בספר הזה שונה מאד מנושא ספרו הקודם, אם כי גם הספר הזה עוסק בהיסטוריה. בכל מיני היסטוריה, בדמויות שונות מתקופות שונות ומזמנים שונים. דואר מנסה לנסח סוג של היגיון הקשור בהיסטוריה של המין האנושי ומה שאפשר ללמוד ממנה. ניסיון נועז, שרבים נכשלו בו. גם דואר.

קשה להגדיר ולתמצת את הספר הזה. דמויות שונות מתקופות שונות לוקחות בו חלק, כולל נערה אחת החיה בעתיד הקרוב שלנו. רוב הדמויות בספר הם ילדים או נערים, אם כי חלק מהן מתבגרים במהלך הסיפור. נערה אחת חיה בקונסטנטינופול בשנת 1453 בדיוק בזמן בו העיר נופלת לידי השולטן העותומני ותושביה הנוצרים הופכים לעבדים או מתים. או גם וגם. לא רחוק משם – לפחות מבחינת המורגלים בתיירות סילונית, בהרים שהיום הם חלק מבולגריה, גר נער שנולד שסוע חיך ומשפחתו נודתה מהכפר בו חיה בגלל המפלצת שנולדה לה. הנער גוייס בכפיה, עם השוורים של המשפחה, לצבא האימפריה העות'ומנית שצר וכבש את קונסטנטינופול. שני הנערים האלה ייפגשו ויניעו את העלילה. ביבשת אחרת חי זינו – ילד שאביו הגיע לאוהיו בתחילת המאה ה 20 לעבוד (קשה) ולגדל לבדו את בנו. באותה יבשת גדל סימור, בתחילת המאה ה 21, בן לאם חד-הורית שעובדת עבודה קשה ומפרכת לפרנס את בנה. שני האחרונים ייפגשו יום אחד ויניעו את העלילה. החוט המקשר את הסיפור(?) הוא קודקס עתיק, הכולל סיפור קומי ופנטסטי, שנכתב ביון העתיקה כדי לשעשע ילדה חולה על ידי אחד, דיוגנס. הקונטרס ההרוס משנים והזנחה, מלווה איכשהו את רוב הדמויות ואת הסיפור, וגורם למי שנפגש בו להתחבר באופן לא מודע לשאר הדמוות ולהיסטוריה בכלל.

היכולת הסיפורית של דואר ממש פנומנלית. למרות הגיחה אל דמויות שונות שלא תמיד ברור איך הן קשורות לסיפור. למרות שהקורא(ת) צריכה לפענח את המוני ההקשרים הספרותיים, שדואר טומן בספרו. למרות שחלקו של הספר מתאר תקופות עתיקות והתנהגויות קשות להבנה, הספר פשוט ריתק אותי. מהערת המחבר בסוף הספר הבנתי, שדואר כיוון ל"ספר על ספרים" ושהסיפור על הקודקס העתיק שנמצא הוא שהוביל את הספר. אבל אני – חובבת סיפורים שכמוני, המתעניינת יותר באנשים מאשר בפאפירוסים עתיקים, נטלתי לעצמי חירות להבין אחרת את הספר, נשאבתי ואהבתי אותו מאד.

25.1.26

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
החיים שגנבתי

החיים שגנבתי

ניקולה סקוט

#
באמת ציפיתי לראות, איך תצליח סקוט לחלץ את הגיבורה שלה מהתסבוכת אליה היא קלעה אותה. שיטת החילוץ גרמה למידה מסויימת של חוסר אמינות, אם כי גם התסבוכת לא נראתה אמינה במיוחד.

הספר עוסק בעולם של שנות החמישים באנגליה המלקקת את פצעיה אחרי המלחמה שהשאירה הרס ומחסור. סטודנטית צעירה לרפואה מנסה להתמודד עם עולם שמרן, שרפואה בו נועדה לגברים, רצוי ממשפחות טובות, ונשים הן אחיות (או מזכירות, מורות או משרתות) ולרופאות מתייחסם בזלזול ואם יש ברירה – נמנעים מטיפולן. הסטודנטית הצעירה מנסה להשתלב בעולם הקשוח של רפואה בשנות החמישים, ואם להוסיף לקושי הכמעט בלתי נתפס של עבודה מפרכת, לימודים קשים בתנאים קשים, מה שסטודט לרפואה מכיר גם היום. סקוט תולה על כתפייה הצרות של הגיבורה שלה גם עול כבד של סוד שמקשה על חייה.

ביולי 1948 הועבר בבריטניה חוק הרפואה הציבורית. מדובר בחוק מתקדם מאד, שהחלתו אפשרה לכל אזרח, ללא קשר למצבו הכלכלי לקבל טיפול רפואי איכותי במוסדות הרפואה של הממלכה. זה יפה ומוערך, אם כי אנחנו הקדמנו את בריטניה הגדולה. קופת החולים הראשונה בישראל נוסדה ב 1911 ואחריה, עד 1940, עוד 3 קופות חולים, המרכיבות את השירות הרפואי בישראל. חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק ב 1995, ואישר פורמלית את זכותו של כל אזרח לקבל טיפול רפואי, בלי קשר להכנסתו או למקום מגוריו. מסתבר שב 2015 ישראל דורגה במקום השביעי בין כ 50 מדינות, בשירות הרפואי שמקבלים אזרחיה. סלחו לי על ההרצאה – יש כל כך מעט דברים שאפשר להתגאות בהם מתחילת 2023, שאני מתרפקת על מה שאפשר.

הספר כתוב היטב ומעניין. למרות שהוא, כנראה, שייך לסוגת "ספרי נשים" הוא מצליח להימנע לרוב מגלישה לרומנטיקה, שמאפיינת את הסוגה. החלק הרומנטי פה די בטל בשישים, ומתרכז בתיאור ההתנהגות והמנטליות באותו זמן. שמרנות שאינה נבוכה מעצמה, ניסיון להחזיר את הנשים – שמילאו בתקופת המלחמה את מקום הגברים – למקומן הראוי, כבנות זוג, אמהות שאינן מתחרות בגברים. התייחסות הצדקנית לנשים "שחטאו", נכנסו להריון (לבדן! אף אחד לא עזר להן פרט לשטן הפיתויים!) ועליהן לשלם, כמובן, את מחיר החטא. קצת שיטוט במחשבות הזכיר לי חברת כנסת חסודה, ששואפת שכל הנשים, היום, במיוחד חילוניות שיש להציל מעצמן, ישמרו נגיעה עד חתונתן. גברים מבוגרים ונשואי פנים מסרבים להתרגל למציאות החדשה... סיפור מעניין ודי רלבנטי.

30.12.25

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
אנחנו מתחילים בסוף

אנחנו מתחילים בסוף

כריס ויטאקר

#
אתם מכירים את עצי הבונזאי? אותם זוועתונים ממוזערים, שאנשים קונים לפעמים כמתנה לחג, שכל כולם תהילה ליוהרה ואכזריות האדם? אמנם במקרה הזה הוא מתאכזר לצומח, שאני מקווה שבהיעדר מערכת עצבים הוא לא כל כך סובל, אבל עדיין הוא מתערב בגידולו של עץ, מונע ממנו את מה שהוא צריך כדי לגדול כמו שהטבע התכוון, מכתיב לו תבנית שמחייבת אותו להפוך ננס והכל כי הוא יכול להפוך עץ מפואר למודל ממוזער שמקשט את השולחן בסלון.

הספר הזה עוסק אמנם באנשים אבל דן במקרה בו תבנית לתוכה נוצקה הילדה שהיא גיבורת הסיפור, מחייבת אותה להתנהגות מסויימת, למבנה אישיות מסויים ולהבנה מסויימת. אין פה ניסיון זדוני, אלא נסיבות. הילדה הזו – בת 13 בזמן הסיפור – מטפלת באחיה הקטן, כי אמא שלה ויתרה על התפקיד. היא רואה את עצמה בתפקיד מסויים, מדגימה במעשיה למה עץ, שימנעו ממנו מים ואור שמש יגדל עקום. הסביבה בה מדובר היא עיירה די נידחת בקליפורניה, שמסיבות גיאוגרפיות וטופוגרפיות, שלא להזכיר אופנה, יש לה פוטנציאל להפוך לזהב. ההשקעה הנדרשת אינה דווקא לעבד את האדמה, להיפך.

אסון ותיק מניע התנהגויות בהווה, ואפשר לכתוב ספר על מה שהדמויות לא מבינות. וויטאקר כתב את הספר, על התנהגויות אנושיות בעת מצוקה, בצורה שהיטיבה מאד עם כשרון הכתיבה הנהדר שלו. הספר מוגדר ספר מתח, בגלל תעלומה בבסיסו ותוצאה של התנהגות אלימה. אבל יכול היה להיות מוגדר רומן על אנשים שהלכו לאיבוד בגלל אשמה, בושה, והשקפת עולם אמריקאית, הגורסת שגם קטין צריך לשלם על עבירה, אפילו אם היא בעצם תאונה. הספר מפצל את המציאות לפצלים וגורם לקורא(ת) להבין אנשים שרחוקים מעולמה יותר מהאיש הירוק בירח. את זה עושה וויטאקר באמצעות כתיבה, שמאפשרת לקורא להבין לבד דבר או שניים, שמאפשרת גם להזדהות עם הדמויות ולחמול עליהן.

הישגתי את הספר בזכות הביקורת של אפרתי ואני מודה לה מאד על חוויית הקריאה שזכיתי לה, בזכותה. ועכשיו יש לי דילמה: ספר נוסף של הסופר תורגם. האם 1) לקנות אותו ולקרוא אותו מיד או 2) לקנות אותו ולהמתין זמן מה או 3) לא לקנות ולחכות שיזדמן לי. כי מה הסיכוי שספרו השני של הסופר יתמודד בהצלחה עם הנעליים הגדולות של הראשון?

13.1.26

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
שלי ורק שלי

שלי ורק שלי

גבריאל טאלנט

#
קחו את "משכילה" והפחיתו ממנה את הכמיהה ללמוד. קחו את "שירת סרטני הנהג" והוסיפו אב נוכח. קחו את "הלבד הגדול" והפחיתו את האמא. הספר הזה כתוב טוב יותר משלושת הספרים שהזכרתי וגם הרבה יותר מחריד. יש כמובן עוד המון ספרים שקראתם ומהדהדים את הסיפור של אבא ובת החיים באופן שונה מהמקובל. לפעמים זה סיפור אופטימי, לפעמים לא. הסיפור הזה רחוק מלהיות אופטימי או לנסח כללים חדשים וטובים לאבהות.

נושא הספר הזה אינו הזנחת ילדים, לא בדיוק. גם לא הקושי של אב יחידני לגדל ילדה, לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר תמהוני לברוא לעצמו משק אוטרקי, המקיים את עצמו. לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר להמציא לעצמו עולם בו התנהגותו והדאגה לצרכיו קודם כל, תהיה מקובלת. לא בדיוק. כל הסיפור מסופר מעיניה של בת 14 שרחוקה מלהיות ילדה ואפילו רחוקה מלהיות בת. היא גודלה בלי הסברים, עם מעט מאד מלים, עם כללים חמורים שהעיקרי שבהם הוא לעולם לא לשתף אחרים בחייך. המלים השגורות בפיה הן מילות עלבון לעצמה. ככה היא מדרבנת את עצמה לעשות דברים שאף אחד לא מעלה בדעתו שילדה יכולה לעשות. להסתובב ביער, לקלוע למטרה, לטפל באקחים או ברובים. להתמודד עם ילדים בבית ספר – היא חייבת להגיע לבית ספר, החוק הזה אפילו חזק מאביה – ולעולם לא להתחבר עם אחרים, לא להחליף מילה עם איש. לנסוע לבית ספר בהסעה ולחזור, לדאוג לעצמה, לחיות בבית שאין בו תנאים מינימליים. ואבא שלה, כמובן.

הערעור היחיד לאמינותו הרבה של הסיפור, שכולו לזכות כתיבתו המצויינת של טאלנט, היה העובדה שג'וליה/טרטל/קצוצית/פרח, מוקפת באנשים זרים או זרים למחצה המתעניינים בה ומציעים עזרה שהיא לעולם לא מבקשת. הפעם היחידה שהיא מבקשת עזרה מיוזמתה, לא עבור עצמה, היא נענית בשלילה. נראה לי שחוסר ההתעניינות במה שעובר על ילדה זרה, יותר מתאים למה שקורה בסיפור מאשר התעניינות והצעות עזרה של זרים, וגם יותר מתאים למה שאנחנו מכירים לגבי יחסי שכנות מרוחקים והקפדה על אי התערבות. פרט לנקודה הזו, הספר אמין מאד, למרות הסיפור החריג בכל קנה מידה שהוא מספר.

טאלנט הצליח, בכתיבה מצויינת ותיאורים מופלאים, לברוא את עולם הסיפור שלו, לתאר את הדמויות באופן מצויין, למרות מיעוט המלים והמשפטים שהן מוציאות מפיהן. המציאות שחווה הילדה הזו - הנה, גם אני קראתי לה "ילדה" למרות שפרט לגיל הכרונולוגי היא לא ילדה בכלל – אין בה כדי להסביר את האב, ואין שום צורך בכך. מניעים אינם חלק מהסיפור הזה, רק מה שקורה בפועל. חשוב לדעת – הסיפור כולל קטעים די מחרידים וקשים לקריאה ולדמיון. אנשים רגישים, או אנשים עם השקפת עולם רומנטית, עדיף להם להימנע מקריאת הספר הזה.

12.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
איש אחד

איש אחד

קייאיצ'ירו היראנו

#
יצא שקראתי לא מעט ספרות יפנית. קצת ספרות קלאסית כמו יאסונרי קוובטה ואחרים, קצת ספרות יותר מודרנית כמו אקירה יושימורו ונוספים, קצת ספרות כאילו מתח, כמו קייגו היגשינו ואחרים, קצת ספרות בנאלית עלובה ועכשווית כמו "עד שהקפה יתקרר" או "סיפורו של חתול נודד" ועוד כמה שלא זכרתי את שמם ואין לי דרך לחפש אותם היום. הסופרים היפנים מפגינים כתיבה פשוטה ורגשנות מפתיעה, שהרגשתי שאין לי כלים לפענח אותה, בעיקר כי אני קוראת ספרות יפנית בעברית, מה שנראה לי משמעותי יותר מאשר לקרוא ספרות אמריקאית/אנגלית/צרפתית בעברית. לא יתכן שעם מיוחד ושונה מכל העמים האחרים, מוציא ספרות כל כך... פשטנית. בטוח שיש משהו נוסף שלא הצלחתי לפענח.

הסיפור עוסק באדם (לא אצטט את השמות, זה גדול עלי) שנפטר. אלמנתו מגלה לבהלתה שהוא אינו האיש שהכירה בשמו, למרות סיפורי עברו התואמים לשמו, שסיפר לה בשנים שהיו נשואים באושר. עורך דין מתגייס לברר את התעלומה – לא פרו בונו אבל בשכר נמוך. וכך אנחנו קוראים על השקפתו (של עורך הדין) על החיים ועל המוות, על זוגיות ועל הורוּת, על גזענות ועל זכויות אדם. חלק מהסיפור מוקדש לקוריאנים שחיים ביפן ומעוררים שם רגשות שליליים, כמו כל מיעוט שחי עם רוב.הכתיבה פשטנית מאד. היראנו מספר סיפורים בנליים כדי לקדם(?) את הסיפור העיקרי שלו, שהוא החלפת זהויות ומחיקת עבר שנראה כאילו אנשים רבים ביפן מפנטזים על הפיתרון הזה.

עיקר ערכו של הספר בתיאור אורחות החיים ביפן העכשווית. האזנה למוזיקה מערבית, שתיית אלכוהול מערבי במועדונים ומסעדות. הם שותים קפה(!). ילדים אוכלים מזון מערבי כמו פסטה או פיצה. לא בטוח שזה באמת המצב, אבל ניכרת היקסמותו של הסופר מאלמנטים אמריקאים ומערביים. החיים שהוא מתאר יכלו להתקיים במדינות רבות במערב, לאו דווקא ביפן. אני מניחה שבהרבה ממדינות אירופה מאכילים ילדים בפסטה והמבורגר, אנשים שותים קפה או יין, השיחות גולשות לענייני מצב וזכויות אדם. לגבי עצם התעלומה – מודה שלא הצלחתי להבין את ההסבר לגבי החלפת זהויות כפולה ולמה זה טוב.

ספר שיש לו רגעים יפים ומעניינים. אם היראנו היה מצליח לקצץ באסרטיביות את רוב ההגיגים הפילוסופיים, שמטרתם להוכיח שבעליהם הוא ליברלי ונאור, למרות שהוא קוריאני. אם היה עושה אתזה, ספרו יכול היה לקבל יותר משני כוכבים מתוך החמישה האפשריים. כמו שזה הוא יצטרך להסתפק בציון פחות מבינוני.

24.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
עשרת הנעלמים

עשרת הנעלמים

אנתוני מקארטן

#
זה ספר שאספתי מספריית הבניין שלנו, לפני שנבזזה בידי אלמוני/ם. מה שגרם לי לקחת אותו היה האיזכור על הכריכה האחורית של ספרו הקודם של הסופר "שעה אפלה" שאהבתי מאד. במקרה הזה התפוח הנוכחי לא נפל רחוק מדי מהעץ. זה ספר מתח מצויין, שגורם לך לחשוב (שוב) על נושאים שלרוב לא חושבים עליהם, כי באנו להנות, לא להתמודד עם שאלות קשות.

ארגון מצליח שעוסק בתחום הסייבר, מאתגר את ה CIA ומציע להם מבחן. הם יבחרו 10 אזרחים רנדומליים. מי מהאזרחים האלה שיצליח לא להימצא במשך חודש, יזכה ב 3 מליון דולאר. החברה ש(חושבת) שתצליח לאתר בתוך חודש את כל העשרה, תזכה בחוזה חלומות עם ה-CIA, שיהפוך אותה למעשה לשותפתו ויכניס לה סכום דמיוני. לעשרת המועמדים – שהסכימו להיבחר - ניתנות שעתיים קדימות, בהן הם רשאים לעשות כמיטב יכולתם כדי להסתתר ולברוח מצוות החיפוש.

מפעם לפעם עולה לדיון אובדן הפרטיות המובנה בחוזקה לתוך חיינו. הערים מרושתות במצלמות העוקבות אחרי האזרחים. טכנולוגיית זיהוי פנים משולבת במכשירים החיוניים לשגשוגינו. הטלפון החכם שלנו – הוא חכם מאיתנו ויש לו יותר סודות מאשר לנו – מצביע גם כשהוא לא בשימוש איפה אנחנו נמצאים ועם מי אנחנו מדברים. רחפנים למיניהם סורקים אותנו מלמעלה, שלא להזכיר לוויינים ומטוסי ריגול. מכשירים תמימים יכולים להפוך למרגלים אחרינו בבית בעזרת בינה מלאכותית וזה רק קצה קצהו של הקרחון, של המעט שידוע לי.

חלקו השני של הספר נהפך על פיו. הוא עדיין מותח מאד אבל "המנוע" שלו אחר ופחות מקורי. פה כבר צצים גורמי ממשל, שמסרבים לעשות מה שנכון וצריך (רמז – לדאוג לאזרחים שנפלו בשבי אוייב) בגלל סיבות שאינן הגנה על אזרחים, אלא הגנה על אינטרסים פרטיים. זה יכול, אולי, להפתיע את מי שלא היה פה בשנתיים ויותר שחלפו מאז 7.10 הארור.

ספר מתח מותח, נקודות למחשבה. כוכב חמישי לא ניתן לו, בגלל התפנית העלילתית שהפכה אותו לפחות מקורי ויותר מופרך, אם כי מתאר מציאות שאנחנו, לדאבון הלב, מכירים באופן אישי.

27.11.25

0

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מפעל הבובות

מפעל הבובות

אליזבת מקניל

#
בגלל הכריכה דחיתי את קריאתו של הספר הזה. לרוב אני לא מתייחסת לכריכה, אבל היא נראתה לי מתאימה לאיזה ספר נוער אידילי... טעות, כמובן. הכריכה מספרת את הסיפור אבל זה סיפור רחוק מלהיות אידילי. זה סיפור על עוני ורפש, על שרידות של חזקים, על חלומות שכנראה לא יתגשמו אם אתה עני ובור. כל זה במעטפת של סיפור אימה, של רכושנות והכנעה.

בלונדון 1850 אורגנה תערוכה עולמית של הכל. מסיפורים של סופרים בני התקופה אפשר להבין שהוצגו בה מהמצאות חדשות בתחום התעשייה ועד... כל דבר. הסיפור הזה מתרכז באמנות – ציורים ופסלים וכל מה שציירים זקוקים לו. כמו כל דבר באותה תקופה "מודרנית" (בעיני עצמה) האמנים נחלקו לשבטים שכל אחד מהם מאמין בסיגנון מסויים. נשים, כמובן היו מחוץ למודרנה. הן הוחזקו בבידוד אם היו בנות משפחה אמידה. ועבדו קשה אם היו עניות. אם לא רצו או לא יכלו לעבוד במפעל – היתה שמורה להן הזכות לסחור בגופן. זונות, או מודלים לציירים שנחשבו כזונות. לא היתה מגבלת גיל. אם את ילדה ענייה את יכולה להיות זונה, אם אבא שלך מכר אותך. היכולת לפדות את עצמך רחוקה מאד מיכולותיך להשתכר.

הסיפור מעביר את התקופה בדרך מאד אמינה. כמעט אפשר להריח (איכס...) את צחנת הרחוב, לשמוע את רעשי הרחוב באותה תקופה ולנסות לאבחן את המרחק שעברנ(?) מאז. סיפור כתוב היטב, מרתק מאד, מותח לפעמים. אהבתי מאד את הדרך המקורית בה תיארה מקניל "מה קרה אחר כך" שהוא אבן נגף לסופרים רבים, שמנסים לסגור קצוות.

מקניל, קדרית ואמנית שחיה בלונדון, כתבה ספר ביכורים טוב והצליחה להימנע מפחים טריוויאליים, האורבים לסופרים שבוחרים את ההיסטוריה כרקע הולם לסיפורם.

• 7.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מזל של מתחילים

מזל של מתחילים

רעות וייס

אסטרולוגיה תמיד מתממשת. במיוחד הפרקים הקטנים שיש בחלק מהעיתונים או ברשתות חברתיות. תראו דוגמה: "זה שבוע שמחזיר אתכם לקרקע ומחייב התבוננות מפוכחת קדימה. נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות דורשים מכם חשיבה ארוכת טווח ולא פתרונות של כאן ועכשיו." לא משנה לאיזה מזל זה נכתב, מה כאן לא יתממש? יש שבוע שלא מחזיר אתכם מתישהו לקרקע? נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות לא דורשים חשיבה? ככה שאני מאמינה בכל לבי לאסטרולוגייה, כי היא תמיד מתממשת.

וייס כתבה פה ספר קטן – לא מבחינת העמודים, מבחינת הסיפור שהיא מספרת – וחמוד, שנקרא כחטיף. הוא מתאר דמות אמינה של איזו שרונה, עוד רגע בת 30, שחיה רוב חייה בכפר לא כל כך קטן, בו כולם מכירים את כולם. היא מורה, שרונה, ואתם הייתם מתים שתהיה לילדים שלכם מורה כזאת. או שילמדו בבי"ס כמו בית הספר (הדמוקרטי) בו היא מלמדת. טוב, אולי בלי ה"דמוקרטי" בשם שלו, מילה שנחשבת היום פרובוקטיבית. שרונה זו היא מורה כל כך מוצלחת כי כשהיתה בכתה יב' חוותה בגידה והשפלה כל כך מזעזעת, ש"דיכאון" הוא "חיים תותים" בהשוואה למה שחוותה. עד היום היא נבוכה וביישנית, נרתעת מהתמודדות ובורחת מעימותים וכל זה. ובכן שרונה מגיעה דרך מקרה לכתוב באופן אנונימי טור אסטרולוגיה במקומון שקוראים לו "ביש" והפתעה! הטורים נכתבים לא רק בכישרון ושנינות, מסתבר שהם גם מתממשים לקוראיהם.

לוייס יש כישרון כתיבה וכישרון לספר סיפור גם אם אין בו פסגות מרהיבות וטוויסטים מדהימים. היא משתמשת נפלא בשפה, ממציאה שמות נהדרים כמו "נֶמֶש" למשתלה, "שָחֶמֶת" לפאב, או "ינשוף" לבית הספר. משתמשת בשפה מדוברת, שאני אוהבת לקרוא בה, אם כי עושה שימוש מופרז ב"בן זונה" הקשיש, שנראה לי שקרנו ירדה כבר מזמן. מצד שני וייס כותבת שהתחילה לכתוב את הספר הזה ב 2002 ואולי אז הביטוי היה עוד בשיאו. היום אין "זונה" יש "אישה בזנות" והבן שלה מן הסתם יהיה "הבן של אישה בזנות" וזה קצת ארוך לקללה.

חיבבתי מאד. סופרת ישראלית שעושה צחוק מהאמון הבסיסי שלנו, שיש עתיד קבוע, ואם רק נתפלל או נפנה למי שיודע(ת), נגלה מהו ונהפוך מאושרים ועשירים. סופרת ישראלית שלמעט כמה סצינות קומיות לא מתעסקת בבעיות משפחתיות ועל אחת כמה וכמה גורמת לך לגחך על חלקן. סופרת ישראלית שבאומץ מאפשרת לאחת מדמויותיה "לגלות" לקוראים את חוקי הז'אנר! אם נמשיך ככה לא רק סדרות טלוויזייה ישראליות יימכרו היטב לעולם הגדול, לצופים רעבי תוכן, אולי אפילו ספרים אם נותרו כמה קוראים של מלים ומשפטים.

3.1.26

1/2

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
יש אלוהים בקהל

יש אלוהים בקהל

טל קינן

טל קינן מסתכל על העולם מזווית ייחודית. הוא נולד בארה"ב, בן שלישי לאביו, שהיה מתחתן סידרתי. מכתה ו', בערך, גדל בפנימיות בזמן שהוריו היו עסוקים בגירושים ובנושאים נוספים שלילדים אין כניסה אליהם. אביו היה שייך לדור בו כישרונות ויכולת לא היקנו ליהודי כרטיס כניסה לחברה האמריקאית הנחשבת. טל התקבל, לשמחת אביו, לפנימייה תיכונית נחשבת במיוחד. בגיל 20 הוא עלה לארץ – תחילה בתוכנית חילופי סטודנטים ואחר כך התגייס, יצא לקורס טיס וסיים כטייס קרב ישראלי למופת, ללא מבטא זר וכנראה ללא יכולת לחזור ולהיטמע בקהילה היהודית-אמריקאית בה גדל.

כל הוגי הדעות שנחשפתי להגותם, כותבים על החלק של הפיל אליו הם נחשפים. חלקם רואים חלק גדול מהפיל מאחרים, חלקם מנסחים אמיתות שהופכות אכסיומה לרובנו, אבל אף אחד מהם לא מצליח לראות פ י ל. טל משקיף על ההווייה הישראלית-יהודית דרך נסיונו הנדיר, להיות חלק מאלה גם מאלה, להיות האליתה המוסכמת על רוב הישראלים (לפחות עד 7.10) טייס קרב, כמו שהיה קודם אליתא אמריקאית-יהודית בקהילה שדרשה התנהגות עם קודים ברורים ונתנה השתייכות. ועדיין הוא מסתכל, להבנתי, על המציאות דרך הפריזמה של נסיונו ואינו מצליח להשתחרר מהתמונה שהיא תוצאת הניסיון שלו.

קינן מחלק את החברה הישראלית לארבע קבוצות: חילוניסטים – קבוצה המורכבת מחילונים ודתיים, אנשים שעובדים, מתגייסים לצבא, משלמים מסים, מכירים את העולם ומהווים את "פניה היפים" של ישראל עבורו. טריטוריאליסטים. קבוצה המורכבת מאנשים המקדשים את הקרקע. לא כולם מתגוררים בשטחים. הם לרוב עובדים ומתגייסים לצבא, אבל לא מתעניינים בעולם ולא מכירים אותו או בו. תיאוקרטים שהיא קבוצה של אנשים שכולם דתיים, הם לא עובדים או לפחות לא משלמים מסים, לא מתגייסים לצבא, לא מתעניינים בעולם ולא מתעניינים בישראל. הקבוצה האחרונה היא ישראל הרביעית. חיים בפריפרייה, מקבלים פחות, עובדים ומתגייסים לצבא אבל שקועים בהישרדות. החלוקה שעשה קינן היא פחות או יותר זו המקובלת עלינו, אם כי אנחנו משתמשים בשמות שונים לקבוצות. הקבוצות האלה מתנגשות זו בזו, יש מתח רב וטינה בין כל אחת מהן לבין שאר הקבוצות. המבנה שנקבע בישראל בו קבוצה אחת, החילוניסטים, נושאת על כתפיה את שאר הקבוצות, הוא מבנה שעתיד, לדעת קינן לקרוס. החילוניסטים יעזבו טיפין טיפין וישאירו את האחרים להתמודד לבד ולשקוע למה שמקובל במדינות המזרח התיכון – עוני, בערות וחיסול על ידי בריונים.

יהדות היא נושא שלרוב אינו מעניין אותי. אני מתייחסת להשתייכותי הלאומית כמו שאני מתייחסת לצבע העיניים שלי או לשתי הידים השמאליות שקיבלתי בחלוקה הלא הוגנת. כלומר – כעובדה ביולוגית שאינה מחייבת עיון. כחילונית אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להצדיק את יהדותי או להתנצל עליה.

קינן חושש שהיהודים ייעלמו מהעולם. החזקים והעשירים ייטמעו בקרב קבוצות דומות להם בעולם הכללי, העניים והחלשים יהפכו מיעוט בקרב השכנים הרבים מהם. הפיתרון שלו הוא יהדות מעודכנת ומתקדמת, שתקרוץ גם לחזקים ולא תהיה מבוססת על מה שנקבע לפני אלפי שנים בעבר. הספר הזה מעניין, לדעתי, בגלל זווית הראייה הייחודית של הסופר. לא יודעת אם הפיתרון שהוא מציע (למה שאינו נראה בעיני כבעייה הדורשת פיתרון) הוא בר תוקף, אבל מעניין מאד לקרוא את דעתו של מי שבחירותיו הביאו אותו הנה, ונבנו על מנטליות שונה משאנו מכירים ומאתרים סכנה שאם היא קיימת אנחנו עיוורים אליה.

לפני 7 חודשים•yaelhar

ביקורות נוספות על "הכל אודות חביבה"

הכל אודות חביבה

הכל אודות חביבה

ירון פריד

סליחה ומחילה.
סליחה ממי שהגיב ועכשיו התגובות שלו תלויות באוויר,
וסליחה בעיקר מהסופר, ירון פריד, שבסך הכל כתב ספר חמוד ונחמד שנהניתי לקרוא.
נתתי לספר ציון טוב אבל הביקורת הייתה מלגלגת מרושעת. זה הכביד עליי ולכן החלטתי לגנוז אותה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
הכל אודות חביבה

הכל אודות חביבה

ירון פריד

הבמה כחיים

בר ביתי הצעירה החליטה לפתע להיות שחקנית תיאטרון (לכן אתם לא שומעים ממנה יותר בסימניה, כי סדר היום שלה, אינטנסיבי להחריד, משמונה בבוקר עד עשר בלילה אצל יורם לוונשטיין).

מה מיוחד בבר, בחורה צעירה ושאפתנית המבקשת להגשים חלום באמצעות בימת התיאטרון?

בר הגשימה חלום ילדות, להיות רקדנית כשהפכה לרקדנית מקצועית, בלהקת מחול מודרני. במקביל לריקוד, בר עבדה להשלמת הכנסה, כסדרנית בתיאטרון הבימה, שם היא נחשפה לדיוות הגדולות של התיאטרון ולאחת מההצגות המרגשות שעלו אי פעם מעל בימות התיאטרון, אישה בורחת מבשורה, המבוססת על סיפרו של דוד גרוסמן. הצגה שגרמה לבר חוויה מטלטלת, באופן בו היא הבינה כי תיאטרון הוא מדיום משמעותי ונוגע, הכרה שגרמה לה לשנות את יעודה בחיים לשחקנית.

הבחירה של בר בדרך הקשה והמאתגרת, גרמה לי לחפש ספר העוסק בעולמם של שחקנים, ובאמצעותו לבטא הזדהות וגאווה בבר ההולכת עם האמת שלה לדרך חדשה, קשה ולא ידועה.

באיזה ספר בוחרים? בחירה קשה שנמשכה מספר חודשים.

לבסוף חשבתי, שנכון לבחור בספר ישראלי עכשווי, תל אביבי בשפתו ובהווייתו, המבוסס על שחקנים שלבטח את חלקם נוכל לזהות, המציג אותם כבני אדם בשר ודם על הבמה ומאחורי הקלעים.

שמחתי כשראיתי את ספרו של ירון פריד, הכל אודות חביבה על מדפי הספרים, שבאיור הכריכה שלו מזכיר יצירה של רוי ליכטנשטיין, אמן פופ ארט, שהושפע מגיבורי הקומיקס, אחדים מהם גיבורי על, מה שלבטח מעלה שאלה רלוונטית לספר, האם שחקני תיאטרון הם עדיין גיבורי התרבות שלנו?

גבירותי ורבותי, כעת ההצגה עומדת להתחיל, אל תשכחו להשאיר את הניידים על מצב שקט.

לבמה נכנסת במלכותיות חביבה רוז (נוכחותה המרשימה יוצרת דממה), שחקנית בשנות השבעים לחייה, שייכת לדור אחר, המאמין בטוטאליות התיאטרון כאמנות וכדרך חיים. היא לא תעסוק בחלטורות, כמו להיות פרזנטורית של בית אבות, ולא מכירה אינטרנט, או אינסטגרם, מבחינתה מדובר בזיהום האמנות. כל עולמה ממוקד לבמה. ברגע שהיא תפסיק לשחק, ירד המסך על חייה.

הצופים מבינים שהעולם כעת שונה, אך חביבה בשלה, מתעקשת בצורה פאתטית, לשחק תפקיד של צעירה בשנות העשרים לחייה. גם כשמקורביה רומזים לה שזה לא לעניין, ולצופים של היום אין דמיון, חביבה בשלה, מאמינה שעדיין היא קובעת את סדר היום של התיאטרון ואת טעמם של הצופים.

המנהל האמנותי הוותיק של התיאטרון, נכנס לבמה (הסקרנות גואה). הוא רוחש לחביבה חסד נעורים וכבוד השמור לוותיקים. כעת הוא מוחלף במנהל חדש, שלא סופר ממטר את הוותיקים, ורואה בהם מוצגים ארכיאולוגים מיותרים, מבחינתו התיאטרון צריך להיות צעיר, רלוונטי ובועט, אפילו אם הקהל בורח, העיקר שהתיאטרון יהיה אקספרימנטאלי ונועז. אם הקהל לא מבין, זאת הבעיה שלו.

הדילמה מונחת לפתחם של הצופים, בדמות שתי תפיסות עולם שונות ומוקצנות, בדרך שהופכת את גיבורי הדרמה לקריקטורה, אפילו בשמותיהם. חביבה, ממש לא חביבה, היא נרקיסיסטית, אובססיבית ובלתי נסבלת שאפילו את משפחתה הצליחה לפרק, וכעת היא לבדה ונרגנת.

לבמה פורצת בסערה גיבורה חדשה (מוזיקה קצבית וכפיים), קארין מזור, צעירה ויפה, מוכשרת הבטוחה שהתפקיד הראשי מגיע לה. היא שייכת לעולם אחר, של חלטורות, פסטיגלים, ואוי ווי זמיר, סטנד אפ, בו עומדים יחידים מול קהל ומנסים להצחיק, ולא פעם בבדיחות וולגריות סרות טעם. היא כמובן תעשה הכל בכדי שהתפקיד הראשי ייפול לידיה, ולא מעניין אותה על מי היא תדרוך בדרכה.

השתיים מתייצבות לדו קרב מכריע (מוזיקת מערבון נשמעת). מי מבין השתיים תישאר עומדת על רגליה, בתום חילופי המהלומות, אולי לפתע, ישרור שלום בין השתיים, על במה מפויסת וחומלת?

נשמע לכם מבטיח, אך יש רק בעיה אחת גדולה, הספר הזה כתוב בעברית רזה, המזכירה הודעות טקסט בנייד, ולא ספרות הכתובה היטב, שהיא תשתית לתיאטרון במיטבו, כמו הטקסטים המופלאים של גרוסמן שבאו לביטוי באישה בורחת מבשורה. הספר הזה הוא ללא תשתיות תרבותיות, למרות שמוזכרים בו הצגות ויוצרים, זהו אזכור כלאחר יד. הטקסט שאמור להיות מצחיק, אותי הוא לחלוטין לא הצחיק. לעתים הרגשתי שמדובר בשפה וולגרית שהשימוש בה לא אמין. אחרי יותר מחצית הספר נאלצתי לנטוש. אין לי טענות לפריד, שמאוד השתדל לעדכן אותי תרבותית וספרותית. אני רק יכול להגיד לפריד שאני כמו חביבה שלו, גיבורת העלילה, לא תמיד מצליח להתחבר לסגנון עכשווי.

לקרוא, או לא לקרוא, זאת השאלה, את ההחלטה אני מותיר לכם.

לפני 7 שנים•רץ
הכל אודות חביבה

הכל אודות חביבה

ירון פריד

כשניגשתי אל הספר בהתחלה הייתי בטוח שאני הולך לקרוא ספר טיסה קליל ומצחיק ושאולי אני לא אתחבר בגלל שהוא יהיה "זול מדי". הייתי צריך משהו קליל ומצחיק כי עבר עלי סופ"ש מתסכל שהתחיל בחופשה והסתיים ברכב שנגרר אל המוסך ואני עם מספר תיקים ומזדוות שהייתי צריך לחזור בתחבורה ציבורית בשבת חזרה הביתה.

הספר מתחיל בהצגתה של חביבה רוזן "האמא" של התאטרון הישראלי הציבורי שגם בגיל 78 עדין לא יודעת שובע ורק רוצה לכבוש עוד במות ותפקידים שלאו דווקא מתאימים לגילה. חביבה קצת מנותקת מהמציאות, היא בטוחה שהיא שחקנית התאטרון היחידה בארץ שיכולה לעשות תפקידים מורכבים ושאין עוד שחקנית ברמתה. במקביל אנחנו נחשפים לדמותה של קרין שמתגלה ככשרון נדיר בעיני מבקר תאטרון נחשב ונדחפת לשחק בהפקה שגם חביבה מלוהקת אליה, מהר מאוד הן יגלו ששתיהן מתמודדות על תפקיד ראשי בהפקה ששתיהן חולמות לשחק בה את התפקיד הראשי ומשם הקרב ביניהן הולך ונהיה מכוער.

בתור סטודנט לתואר שני בתאטרון בהתחלה בזתי לדמותה של חביבה, היא ייצגה בעייניי את כל מה שרע בעולם התאטרון היום: את המיאוס של הצעירים בתאטרון ישן, את ההתתקעות בתאטרון האירופאי הקלאסי ובשיטות המשחק לא מעודכנות, ההיאחזות בכסא ואי היכולת לפנות את הדרך אל הצעירים. אבל ככל שהספר הלך והתקדם התחילה להתגלות מורכבות בין הצורך לחדש ולתת לתרבות להתקדם ולהתפתח לבין הכבוד למסורת והכבוד לחלוצי התאטרון כמו דמותה של חביבה שעבדו בתאטרון כל החיים ואין להם שום דבר אחר, האם הדבר הנכון הוא פשוט להיפטר מהם? הקונפליקט שנוצר היה כל-כך מעניין והכתיבה התפתחה למקומות מעוררי מחשבה. ועם זאת הספר הוא רק 208 עמודים, היו חסרים לפחות עוד חמישים עמודים כדי להתעמק בנושאים שצפו ולא לפתור הכל כלאחר יד. בפרק האחרון מתקיימות כל-כך הרבה התרחשויות משמעותיות שנדחסו ל20 עמודים בלי שום סיבה. הייתי רוצה לקבל עוד קצת זרמי תודעה של הדמויות, הרחבה של כל אחת מההחלטות שלהן והתוצאות ובכללי קצת יותר שהייה.

ועם זאת זה ספר מאוד מפתיע בין הכריכה והתקציר לבין העומק שנגלה בין השורות.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•On The Road
הכל אודות חביבה

הכל אודות חביבה

ירון פריד

חביבה רוז היא שחקנית ענק, יחידה בדורה, דיווה מלכותית, כוכבת על גם בגילה המופלג. על הבמה היא לא משחקת את הדמות אלא ממש נכנסת לתוכה. היא-היא הדמות עצמה. הזדהות מוחלטת, שחקנית טוטאלית.
אבל במובנים רבים היא גם, איך לומר, בנאדם די חרא.
נערצת אבל גם עוקצנית, צינית, מביטה על העולם מלמעלה. חסרת בושה ולא עושה חשבון. היא הכוכבת רבת הזכויות ומי אתם בכלל. משבשת (בכוונה או שלא) שמות של מכריה כך שקארין הופכת ל'דורין', יואש ל'בואש' ודליה ל'דניה'. מלגלגת על שמה של עופר אילן- 'בת עם שני שמות של בנים'. היא לא תופיע באולם תיאטרון שאינו מצוחצח כמו לקראת מסדר המפקד או אינו לטעמה (לא אכנס לבור תחתית אפל זה). מתעבת את הצופים המעזים לגעת בנייד שלהם ובהזדמנות אחת חוטפת מידו של אחד את המכשיר.
שפתה משולחת רסן לא אחת. הפרס ש'אפשר לדחוף ל...'; זה תיאטרון ולא בית זונות, אני שחקנית ולא צנצנת עמבה. לושקה אישון שנישאה לבעלה לשעבר היא רומניה קטנה ופאתטית.
אחד הביטויים האהובים עליה הוא "תתעורר ותריח את הקפוצ'ינו" על משקל wake up and smell the coffee . 'תודה, מעריכה מאד' הוא קוד ל'יופי, שמעתי. עכשיו תתחפף לי מהעיניים'.
יש לה חברת אמת אחת המלווה אותה חמישים שנה, רביבה קרקוביאק שגם מנהלת את ענייניה הכספיים. צילי וגילי, תאומות הפרא, יתומות הסערה. מצד שני היא מקוממת עליה לא מעט. קולגות, מנהלים ואת בנה היחיד, צביקה שלמעשה היתה נוכחת- נפקדת בחייו, יותר נפקדת.
ההצגה 'שריפה בפרדס' שאמורה להיות השיא עבורה בו תשחק בת 28 מקוממת נגדה את מי שרואים בה שחקנית ותיקה ועבשה שאמורה להיות שמורה בנפטלין . די כבר, חאלאס, יש גבול. עשית את שלך, קישטה. המתחרה על התפקיד היא צעירה כשרונית, קארין מזור. נמסיס- מעריצה.
-והפיצוץ, כשמגיע, הוא עד הסוף. דו-קרב באוקיי קוראל. היא גארי קופר נגד הרעים בגירסת התיאטרון של 'בצהרי היום'. לא לוקחים שבויים.
-סגנונו של הספר הבנוי משמונה מערכות מושחז ומהנה. הוא מעניק הצצה אל מאחורי הקלעים של העולם הזוהר כלפי חוץ. תככים, קנאה,אגו ואינטריגות סביב זכויות וכסף. שמות מלגלגים כמו יוכי וכוכי, מאיה וגאיה, צפריר מנוחות. רמי קיק הגיי, ההופך ל'קיקה' ומדבר על עצמו ולזולתו בלשון נקבה.
המחבר שאב השראה משחקניות כמו זהרירה חריפאי, חנה מרון וחנה רובינא והעניק את השם חנה בספר לכוכבת עבר השרויה בזקנה עלובה.
'כולם אוהבים את חביבה רוז. אמא שלי הרוסה עליה, אבא שלי מאוהב בה עד היום. ויותר מכולם, חביבה רוז אוהבת את חביבה רוז'. צפריר מנוחות, המנהל האמנותי הצעיר והחדש שלא נמנה על חוג מעריציה של הפרימדונה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•ראובן
הכל אודות חביבה

הכל אודות חביבה

ירון פריד

אני קורא לא מעט, אבל כותב מעט ביקורות, ראשית, כי אין לי זמן. שנית כי אין לי משהו חשוב או מעניין להגיד אפילו לעצמי שלא לדבר על מישהו אחר, שלישית כי יעל הר כבר כתבה על הספר, משהו הרבה יותר חכם, מעמיק ומשובב את הנפש, אבל כל כך נהניתי מהספר הקליל והמשעשע הזה, (לטעמי האישי אנשים לא מבינים כמה קשה לכתוב ספר קליל ומשעשע, הרבה יותר קל לכתוב ספרים "רציניים") ויעל עוד לא כתבה עליו אז יאללה החלטתי לכתוב.

יש כל מיני סוגים של ממתקים, יש ממתקים שאתה אוכל ומייד אחר כך מצטער שאכלת אותם כי אתה גם הולך להשמין במאה חמישים ושמונה קילו וגם להראות כמו היפופוטמית עם שישיה וזה אפילו לא היה טעים, יש ממתקים שאתה אוכל ומרגיש כאילו נפלת לתוך כוס תה עם שבע מאות כפיות סוכר ואתה עוד שניה טובע, ויש ממתקים שפשוט משובבים את נפשך וגורמים לך לזכור שאתה בעצם קצת קצת ילד, למרות שאתה בן תשעים ושמונה, שלא זוכר איך קוראים לו ושערות צומחות לו רק באוזניים.
יש גם כל מיני סוגים של סופרים, יש את הרוב המוחלט משוכנע שהוא שילוב של דוסטויבסקי, ווירג'יניה וולף ורם אורן בגוף אחד והעובדה שהם עדיין לא זכו בפרס נובל היא שערוריית המאה, יש סופרים שעסוקים בלעקוב אחרי סופרים אחרים ולקנא עד מוות בפרסים רשימת רבי מכר ושאר ירקות, יש סופרים שחושבים שהם עצמאיים בגלל שאף הוצאה רצינית לא הסכימה לקבל אותם, ויש סופרים נחמדים, את האמת מהזן הזה פגשתי רק אחד עד עכשיו- ירון פריד האיש והאגדה. אני יודע שאתם מעקמים את האף, מה הבעיה להיות נחמד? נו, נראה אתכם מנסים להיות סופרים ובנוסף עוד נחמדים בארץ הצפופה והלחה הזאת יותר מחמש דקות ברציפות, ירון פשוט עושה את זה באופן טבעי.
וכל ההקדמה הארוכה הזאת היא פשוט כדי להגיד ש"הכל אודות חביבה" ספרו החדש של ירון פריד הנחמד הוא פשוט ממתק מהסוג המוצלח ביותר.
הספר הוא ווריאציה ל "הכל אודות חווה.", סרטו המומלץ של ג'וזף מנקביץ שמבוסס אף הוא בתורו על סיפור קצר- "חכמת איב" שכתבה מרי מור. במרכז הסיפור מאבק איתנים לחיים ולמוות, בפינה אחת יושבת נמרה מנוסה, חביבה רוז בת השבעים ושמונה, היא משוכנעת שהיא עדיין יכולה לשחק בקלילות את התפקיד הראשי של נערה בת עשרים ושמונה בהצגה "שריפה בפרדס" ואיש לא ישים לב שהיא מבוגרת בעשר שנים מהתפקיד בפינה השניה הדור החדש כוכבת הריאליטי קרין מזור, יפה, מפורסמת ומשוכנעת שהתפקיד של "שריפה בפרדס" הוא תפקיד חייה, והיא תעשה פחות או יותר הכל כולל הכל כדי להשיג אותו, מי מהן תשיג את התפקיד?
הספר הוא שיר הלל לתיאטרון הישראלי, על עליבותו וגדולתו, על מה שאנחנו הצופים רואים ועל כל כל הדברים המעניינים שמתרחשים מאחורי הקלעים. סיפור על האשליה הזאת שנקראת חיים שתמיד מבוימת לא משהו והתסריט מגומגם די עלוב, זאת לעומת המציאות שמתחילה ברגע שהמסך עולה וההצגה מתחילה והכל כל כך אמיתי, מדוייק ושנון.
אז זה לא דוסטויבסקי, גם לא טולסטוי, אבל מי רוצה לקרא טולסטוי בחום הזה? זה פשוט הספר המושלם לקיץ הזה, קליל, מרושע, מבדר, קצר וקולע.
בקיצור ולעניין ספר כיפי ומומלץ, הספר של הקיץ שלי.
להשיג בחנויות הספרים. (נשבע שאני לא מקבל אחוזים...)

לפני 8 שנים•דוידי
הכל אודות חביבה

הכל אודות חביבה

ירון פריד

אם אקח בהשאלה משפט מתוך הספר - "פעם בדור, אם לדור הזה יש מזל, מפציע כישרון כמו של חביבה רוז - אוכל לומר שפעם בדור, אם לדור הזה יש מזל, מפציע כישרון כתיבה כמו של ירון פריד. בתוך שלוש שעות גמעתי בהנאה גדולה את עלילותיה של חביבה רוז בעולם התיאטרון. היא שחקנית מבוגרת נטולת גיל, שאף אוסרת על בנה שאת שמו לעולם אינה זוכרת, להזכיר שהוא חוגג ארבעים, כדי שלא יוכלו להעריך בת כמה היא (עד שהוא מתרצה ואומר, בסדר אמא, את בת 28 ואני בן 7 וחצי). היא שיחקה בכל התפקידים הגדולים וכדי להבטיח שגם תשחק בגרסה הישראלית של ההצגה הכי מדוברת בעולם, היא רוכשת את הזכויות עליה. זה שהגיבורה בת 28 לא באמת מפריע לה, או כמו שהיא אומרת לעוזרת האישית שלה, אם ההצגה תעלה באולם הגדול, הקהל שיושב רחוק יאמין שאני בת 28.
רק שנגד חביבה עומדים מנכל התיאטרון החדש שלא רוצה אותה יותר, מבקר תיאטרון שמחפש ריגושים חדשים ושחקנית עולה וצעירה שאין לה מעצורים. כולם יחד מתאגדים להדיח את מלכת התיאטרון מכסאה וזו הופכת להצגה הכי טובה בעיר.
ועכשיו אחזור למשפט שפתחתי איתו. היכרותי עם ירון פריד מסתמכת על הפוסטים הנהדרים שהוא מפרסם בפייסבוק על תיאטרון וקולנוע ובעיקר שחקניות תיאטרון וקולנוע. כל פוסט שלו מצחיק ועצוב במידה שווה. הוא חד ושנון והוא מסוגל לגרום לך לצחוק ולבכות באותו משפט ולא רק לבכות מרוב צחוק או לצחוק מרוב בכי. מאחורי הסיפור של חביבה רוז - דמות באמת גדולה מהחיים - מסתתר הרבה כאב על אדם ששוכח לחיות ומחוץ לבמה אין לו באמת אף אחד, מה שמוביל לסוף סוחף ומהפנט ומעורר מחשבות.
ירון פריד הוא כותב בחסד עליון. מעבר להברקות לשוניות ומשפטים שיהפכו לקאלט, הוא מצליח בספר הזה להצחיק ולרגש ובעיקר ליצור דמויות נהדרות שפשוט בא לך לחבק. נהניתי מכל רגע.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•קורא בסופש
הכל אודות חביבה

הכל אודות חביבה

ירון פריד

בקצרה מאוד:
נהדר.
נהניתי מכל רגע בקריאת הספר !!
צחקתי, אפילו בקול.
הומור נהדר.

מסרב לקבל את ההגדרות למטה: "קליל בימי החום".
הוא ספר לכל שעה ולכל עונה לכל מצב.
ובעיקר לבעלי חוש הומור.

לפני 7 שנים•יוסי נינוה
הכל אודות חביבה

הכל אודות חביבה

ירון פריד

״פעם בדור, אם לדור הזה יש מזל, מפציע כישרון כשל חביבה רוז בעולם התיאטרון״. משפט קלאסי מהספר שחביבה רוז (שתנהלו איתה הרבה יחסי שנאה-אהבה-שנאה) יכולה לומר על עצמה. העלילה מתמקדת בעולם התיאטרון על כל חלקיו ואנשיו ובמיוחד בשחקנית הגדולה חביבה, שזוכרת טקסט שלם בקלות אבל מתקשה לזכור לאורך יותר מעשרה עמודים איך קוראים לבן שלה. השגת המטרה הבאה שלה עלולה להתקל במספר קשיים, כאשר אחד מהם מגיע בדמות של שחקנית צעירה וחדשה. סכנת התוכניות העתידיות של חביבה רוז יחד עם האופי המיוחד שלה, גורמים לך לרצות לכסות קצת את העיניים לפני ההתנגשות הקרבה.

אם חשבתם לרגע שתיאטרון הוא לא מקום תוסס במיוחד, אז תוכלו לגלות שכמות הדרמה האמיתית בו, המתחים והפוליטיקה לא יביישו אף מקום עבודה אחר. הספר כתוב בצורה קלילה (אך גם נוגעת בכמה נקודות רגישות), מסקרנת ובשפה מאוד עכשווית (יש שיאהבו, יש שפחות אבל ללא ספק תמצאו אוסף מגניב של ביטויים ומילים).
״שיחקתי כבר הכל… הייתי מרי סטיוארט, הייתי הדה גבלר, אנטיגונה, אנה קארנינה, אנה פרנק, אנא עארף. מה לא הייתי?״
תגלו בספר

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אל
הכל אודות חביבה

הכל אודות חביבה

ירון פריד

ספר קליל, מצחיק ושנון על מאחורי הקלעים של התיאטרון הציבורי. הוא בנוי בעצמו כמו הצגה עם שמונה מערכות (פרקים). אם בא לכם ספר חמוד להעביר איתו שעתיים של כיף, זה הספר בשבילכם!
חביבה רוז היא הגברת הראשונה של התיאטרון הציבורי, היא מתנהגת כמו מלכה. היא חתיכת טיפוס, אחת בדורה. היא שחקנית מוכשרת, יפה וזוהרת שהתיאטרון הוא כל עולמה. היא מרוכזת רק בעצמה ולא רואה אף אחד ממטר. הכל צריך להיעשות רק בדרך שלה, בלי שום פשרות. יש לה שיגעונות ודרישות מפה ועד להודעה חדשה.
מרוב שהיא עסוקה בעצמה, היא לא זוכרת שמות של קולגות, כולל את שמו של בנה היחיד.
חביבה גרושה. הייתה נשואה לשחקן שעכשיו נשוי בשנית גם לשחקנית. היא לא מקדישה זמן לבן שלה שגדל אצל אביו ואשתו החדשה. כל כולה מסורה לבמה.
רביבה היא חברתה הטובה ביותר והמנהלת שלה כלומר "המשרתת שלה". היא עושה בשבילה הכל כולל בישול וקניית מתנות יום הולדת לבנה.
חביבה ורביבה הן כמו "צילי וגילי, אנה ואלזה, צ'יקו ודיקו של עולם התיאטרון הציבורי".
חביבה מתכננת להישאר בתיאטרון לנצח אבל מסתבר שהעולם שייך לצעירים ורוצים להחליפה בשחקנית צעירה שלא בוחלת בשום אמצעי בכדי לרשת את מקומה.
המלחמה בין השתיים היא כמו הצגה בפני עצמה. אף אחת לא מוכנה לוותר. כשעולה הצגה שעומדת להפוך ללהיט, חביבה מתעקשת לגלם דמות בת 28 למרות גילה המופלג, מה שמצטייר כמגוחך. המלחמה בין השתיים היא כמו הצגה בפני עצמה. אף אחת לא מוכנה לוותר. תוך כדי המאבק ביניהן, אנו עדים למאחורי הקלעים של עולם התיאטרון, כולל התככים, התחרות והקנאה.חייכתי.
הספר כתוב בהומור, מלא שמות וביטויים מצחיקים לדוגמא: מגזין "היי מינוס", "טלנוביילה", דמות בשם קיקה שהוא או היא יועצת יופי וטיפוח הוודג' למפורסמים, דמות בשם צפריר מנוחות ועוד ...
חביבה נתפסת כאגואיסטית ויהירה אבל יש לה גם צד אחר שאף אחד לא מכיר. כל יום רביעי היא הולכת למקום כלשהו ואף אחד לא יודע לאן.
לצד כל הצחוק, יש בספר התייחסות לכאב ולבדידות שמביאה איתה הזיקנה. קשה לחביבה להשלים עם זה שזמנה כבר עבר: "אדם נותן את כל חייו לקריירה ורוצה הכרה אבל בזיקנה אתה לבד".
לאן חביבה הולכת בימי רביעי? מי תנצח חביבה או השחקנית הצעירה?
הסוף מרגש מאד, מצד אחד עצוב אבל מצד שני גרם לי לחייך.
קריאה מהנה!

לפני 8 שנים•
★★★★★
•תושיק