#
רוב הספרות העברית – שאני קוראת מעט ממנה – נראית לי כמו ספרים ששובטו מאותו מקור גנטי. סיפורים על משפחות לא מתפקדות, על נערים מוזנחים, להט"בים (בארון, אומללים, יוצאים מהארון, אומללים). חיבוטי-נפש מוסריים (אומללים...) הטיות משונות של השפה שנועדו להדגים מהורהרוּת ופיוטיוּת, שימוש בשפה בוטה כדי להדגים אומץ ויציאה מהקווים. והמון הגיגים. במקום סיפור, יחד עם הסיפור. [מסכימה איתכם. הבורות שלי ניכרת. אולי קריאה של יותר מהספרות הזו היתה משנה את דעתי]
בספר הזה, לשם שינוי, הרגשתי שהסופר אינו מתאמץ. שהשנינות שלו באה לו באופן טבעי וספונטני. ההומור טבעי, הכתיבה רהוטה, בשפה שאנשים מדברים בה. [אם כי יש פה חריג אחד: במקומות שהיה צריך להיות "תחת" יש "עכוז". וחביבה אומרת "תגיד לו שיתחב את ה... לעכוזו". וואו...]
הסיפור משעשע וקולח. לא סיפור גדול. אבל בהחלט אמין, חביב ומאד משעשע. מעשה בשחקנית שמימיה הראשונים על הבמה ידעה שהיא האחת והיחידה. בכוח רצונה, הפחדתה ונחישותה היא מתעלמת מגילה וונאבקת – בעשורה השמיני – על תפקיד של צעירה בת 23... כל זה טוב ויפה עד שהיא נתקלת בשחקנית צעירה, לא פחות נחושה ממנה, שמוכנה לעשות ה-כל כדי להשיג את התפקיד הזה.
יש בספר איפיון נהדר לסוג מסויים של אנשים שבעיתונות קוראים להם "דיווה". אנשים שהם גדולים מהחיים. חסרי מודעות-עצמית באופן סופני, הרואים את העולם כמשהו שסובב סביבם ונדהמים לדעת ששום אסטרונום טרם גילה את הכוכב שהוא הם. יכול להיות ששחקנים (וחלק מהסלב'ס) הם מהסוג הזה. אני לא יכולה לומר. הידע שלי בתיאטרון לוקה מאד בחסר וכך גם ההיכרות שלי את הסלב'סים החיים בינינו. אבל הידע של פריד נראה אותנטי ומקיף, והוא משתמש בהמון דוגמאות בסיפור שלו.
פריד נתן אף מקום לטרנד לשוני של גברים (בדרך כלל גיי אך לא רק) המדברים בלשון נקבה ופונים אל גברים אחרים בלשון נקבה. הוא נותן מקום של כבוד לסלנג ומאפיין את הדמויות (הרבות!) המשתתפות בסיפורו בעזרת השפה השונה שהוא כותב אותן וגם באמצעות השמות שהוא נותן להן. פריד משתמש בהמון אנלוגיות, ומאזכר אירועים, מוסיקה ואנשים מההוה והעבר, המופיעים בסיפור באופן אמין, לא name-dropping הנחות, המופיע כדי לחזק את המסר בספרים מסויימים.
לירון פריד יש דף בוויקיפידיה. ממנו עולה שהוא די איש אשכולות: סופר ומתרגם, עיתונאי ומבקר, שחקן ואיש תיאטרון. הוא זכה בפרסים על עבודותיו, הספר הזה הוא ספרו השלישי. וניכר שהוא מספר על עולם אותו הוא מכיר מקרוב. הביקורת של דוידי כיוונה אותי לספר (תודה רבה!)
יש איזה קטע בין קוראי ספרים מסויימים, המרימים את אפם באנינות מול ספר שכל תכליתו היא הנאה ובידור. דוסטוייבסקי, פרוסט, קנאוסגורד, ג'ויס הם In. ספרות מתח? קלילונים? לגמרי Out. מבחינתי ברגע שקריאת ספרים תהפוך עבורי מהנאה למסע התגברות על מכשולים, אתלה את המשקפיים ואעבור לפורטנייט. הספר הזה רובו הנאה, למרות העכוז.


















