#
רוב הספרות העברית – שאני קוראת מעט ממנה – נראית לי כמו ספרים ששובטו מאותו מקור גנטי. סיפורים על משפחות לא מתפקדות, על נערים מוזנחים, להט"בים (בארון, אומללים, יוצאים מהארון, אומללים). חיבוטי-נפש מוסריים (אומללים...) הטיות משונות של השפה שנועדו להדגים מהורהרוּת ופיוטיוּת, שימוש בשפה בוטה כדי להדגים אומץ ויציאה מהקווים. והמון הגיגים. במקום סיפור, יחד עם הסיפור. [מסכימה איתכם. הבורות שלי ניכרת. אולי קריאה של יותר מהספרות הזו היתה משנה את דעתי]

בספר הזה, לשם שינוי, הרגשתי שהסופר אינו מתאמץ. שהשנינות שלו באה לו באופן טבעי וספונטני. ההומור טבעי, הכתיבה רהוטה, בשפה שאנשים מדברים בה. [אם כי יש פה חריג אחד: במקומות שהיה צריך להיות "תחת" יש "עכוז". וחביבה אומרת "תגיד לו שיתחב את ה... לעכוזו". וואו...]
הסיפור משעשע וקולח. לא סיפור גדול. אבל בהחלט אמין, חביב ומאד משעשע. מעשה בשחקנית שמימיה הראשונים על הבמה ידעה שהיא האחת והיחידה. בכוח רצונה, הפחדתה ונחישותה היא מתעלמת מגילה וונאבקת – בעשורה השמיני – על תפקיד של צעירה בת 23... כל זה טוב ויפה עד שהיא נתקלת בשחקנית צעירה, לא פחות נחושה ממנה, שמוכנה לעשות ה-כל כדי להשיג את התפקיד הזה.

יש בספר איפיון נהדר לסוג מסויים של אנשים שבעיתונות קוראים להם "דיווה". אנשים שהם גדולים מהחיים. חסרי מודעות-עצמית באופן סופני, הרואים את העולם כמשהו שסובב סביבם ונדהמים לדעת ששום אסטרונום טרם גילה את הכוכב שהוא הם. יכול להיות ששחקנים (וחלק מהסלב'ס) הם מהסוג הזה. אני לא יכולה לומר. הידע שלי בתיאטרון לוקה מאד בחסר וכך גם ההיכרות שלי את הסלב'סים החיים בינינו. אבל הידע של פריד נראה אותנטי ומקיף, והוא משתמש בהמון דוגמאות בסיפור שלו.
פריד נתן אף מקום לטרנד לשוני של גברים (בדרך כלל גיי אך לא רק) המדברים בלשון נקבה ופונים אל גברים אחרים בלשון נקבה. הוא נותן מקום של כבוד לסלנג ומאפיין את הדמויות (הרבות!) המשתתפות בסיפורו בעזרת השפה השונה שהוא כותב אותן וגם באמצעות השמות שהוא נותן להן. פריד משתמש בהמון אנלוגיות, ומאזכר אירועים, מוסיקה ואנשים מההוה והעבר, המופיעים בסיפור באופן אמין, לא name-dropping הנחות, המופיע כדי לחזק את המסר בספרים מסויימים.

לירון פריד יש דף בוויקיפידיה. ממנו עולה שהוא די איש אשכולות: סופר ומתרגם, עיתונאי ומבקר, שחקן ואיש תיאטרון. הוא זכה בפרסים על עבודותיו, הספר הזה הוא ספרו השלישי. וניכר שהוא מספר על עולם אותו הוא מכיר מקרוב. הביקורת של דוידי כיוונה אותי לספר (תודה רבה!)

יש איזה קטע בין קוראי ספרים מסויימים, המרימים את אפם באנינות מול ספר שכל תכליתו היא הנאה ובידור. דוסטוייבסקי, פרוסט, קנאוסגורד, ג'ויס הם In. ספרות מתח? קלילונים? לגמרי Out. מבחינתי ברגע שקריאת ספרים תהפוך עבורי מהנאה למסע התגברות על מכשולים, אתלה את המשקפיים ואעבור לפורטנייט. הספר הזה רובו הנאה, למרות העכוז.

סליחה ומחילה.
סליחה ממי שהגיב ועכשיו התגובות שלו תלויות באוויר,
וסליחה בעיקר מהסופר, ירון פריד, שבסך הכל כתב ספר חמוד ונחמד שנהניתי לקרוא.
נתתי לספר ציון טוב אבל הביקורת הייתה מלגלגת מרושעת. זה הכביד עליי ולכן החלטתי לגנוז אותה.

הבמה כחיים

בר ביתי הצעירה החליטה לפתע להיות שחקנית תיאטרון (לכן אתם לא שומעים ממנה יותר בסימניה, כי סדר היום שלה, אינטנסיבי להחריד, משמונה בבוקר עד עשר בלילה אצל יורם לוונשטיין).

מה מיוחד בבר, בחורה צעירה ושאפתנית המבקשת להגשים חלום באמצעות בימת התיאטרון?

בר הגשימה חלום ילדות, להיות רקדנית כשהפכה לרקדנית מקצועית, בלהקת מחול מודרני. במקביל לריקוד, בר עבדה להשלמת הכנסה, כסדרנית בתיאטרון הבימה, שם היא נחשפה לדיוות הגדולות של התיאטרון ולאחת מההצגות המרגשות שעלו אי פעם מעל בימות התיאטרון, אישה בורחת מבשורה, המבוססת על סיפרו של דוד גרוסמן. הצגה שגרמה לבר חוויה מטלטלת, באופן בו היא הבינה כי תיאטרון הוא מדיום משמעותי ונוגע, הכרה שגרמה לה לשנות את יעודה בחיים לשחקנית.

הבחירה של בר בדרך הקשה והמאתגרת, גרמה לי לחפש ספר העוסק בעולמם של שחקנים, ובאמצעותו לבטא הזדהות וגאווה בבר ההולכת עם האמת שלה לדרך חדשה, קשה ולא ידועה.

באיזה ספר בוחרים? בחירה קשה שנמשכה מספר חודשים.

לבסוף חשבתי, שנכון לבחור בספר ישראלי עכשווי, תל אביבי בשפתו ובהווייתו, המבוסס על שחקנים שלבטח את חלקם נוכל לזהות, המציג אותם כבני אדם בשר ודם על הבמה ומאחורי הקלעים.

שמחתי כשראיתי את ספרו של ירון פריד, הכל אודות חביבה על מדפי הספרים, שבאיור הכריכה שלו מזכיר יצירה של רוי ליכטנשטיין, אמן פופ ארט, שהושפע מגיבורי הקומיקס, אחדים מהם גיבורי על, מה שלבטח מעלה שאלה רלוונטית לספר, האם שחקני תיאטרון הם עדיין גיבורי התרבות שלנו?

גבירותי ורבותי, כעת ההצגה עומדת להתחיל, אל תשכחו להשאיר את הניידים על מצב שקט.

לבמה נכנסת במלכותיות חביבה רוז (נוכחותה המרשימה יוצרת דממה), שחקנית בשנות השבעים לחייה, שייכת לדור אחר, המאמין בטוטאליות התיאטרון כאמנות וכדרך חיים. היא לא תעסוק בחלטורות, כמו להיות פרזנטורית של בית אבות, ולא מכירה אינטרנט, או אינסטגרם, מבחינתה מדובר בזיהום האמנות. כל עולמה ממוקד לבמה. ברגע שהיא תפסיק לשחק, ירד המסך על חייה.

הצופים מבינים שהעולם כעת שונה, אך חביבה בשלה, מתעקשת בצורה פאתטית, לשחק תפקיד של צעירה בשנות העשרים לחייה. גם כשמקורביה רומזים לה שזה לא לעניין, ולצופים של היום אין דמיון, חביבה בשלה, מאמינה שעדיין היא קובעת את סדר היום של התיאטרון ואת טעמם של הצופים.

המנהל האמנותי הוותיק של התיאטרון, נכנס לבמה (הסקרנות גואה). הוא רוחש לחביבה חסד נעורים וכבוד השמור לוותיקים. כעת הוא מוחלף במנהל חדש, שלא סופר ממטר את הוותיקים, ורואה בהם מוצגים ארכיאולוגים מיותרים, מבחינתו התיאטרון צריך להיות צעיר, רלוונטי ובועט, אפילו אם הקהל בורח, העיקר שהתיאטרון יהיה אקספרימנטאלי ונועז. אם הקהל לא מבין, זאת הבעיה שלו.

הדילמה מונחת לפתחם של הצופים, בדמות שתי תפיסות עולם שונות ומוקצנות, בדרך שהופכת את גיבורי הדרמה לקריקטורה, אפילו בשמותיהם. חביבה, ממש לא חביבה, היא נרקיסיסטית, אובססיבית ובלתי נסבלת שאפילו את משפחתה הצליחה לפרק, וכעת היא לבדה ונרגנת.

לבמה פורצת בסערה גיבורה חדשה (מוזיקה קצבית וכפיים), קארין מזור, צעירה ויפה, מוכשרת הבטוחה שהתפקיד הראשי מגיע לה. היא שייכת לעולם אחר, של חלטורות, פסטיגלים, ואוי ווי זמיר, סטנד אפ, בו עומדים יחידים מול קהל ומנסים להצחיק, ולא פעם בבדיחות וולגריות סרות טעם. היא כמובן תעשה הכל בכדי שהתפקיד הראשי ייפול לידיה, ולא מעניין אותה על מי היא תדרוך בדרכה.

השתיים מתייצבות לדו קרב מכריע (מוזיקת מערבון נשמעת). מי מבין השתיים תישאר עומדת על רגליה, בתום חילופי המהלומות, אולי לפתע, ישרור שלום בין השתיים, על במה מפויסת וחומלת?

נשמע לכם מבטיח, אך יש רק בעיה אחת גדולה, הספר הזה כתוב בעברית רזה, המזכירה הודעות טקסט בנייד, ולא ספרות הכתובה היטב, שהיא תשתית לתיאטרון במיטבו, כמו הטקסטים המופלאים של גרוסמן שבאו לביטוי באישה בורחת מבשורה. הספר הזה הוא ללא תשתיות תרבותיות, למרות שמוזכרים בו הצגות ויוצרים, זהו אזכור כלאחר יד. הטקסט שאמור להיות מצחיק, אותי הוא לחלוטין לא הצחיק. לעתים הרגשתי שמדובר בשפה וולגרית שהשימוש בה לא אמין. אחרי יותר מחצית הספר נאלצתי לנטוש. אין לי טענות לפריד, שמאוד השתדל לעדכן אותי תרבותית וספרותית. אני רק יכול להגיד לפריד שאני כמו חביבה שלו, גיבורת העלילה, לא תמיד מצליח להתחבר לסגנון עכשווי.

לקרוא, או לא לקרוא, זאת השאלה, את ההחלטה אני מותיר לכם.

כשניגשתי אל הספר בהתחלה הייתי בטוח שאני הולך לקרוא ספר טיסה קליל ומצחיק ושאולי אני לא אתחבר בגלל שהוא יהיה "זול מדי". הייתי צריך משהו קליל ומצחיק כי עבר עלי סופ"ש מתסכל שהתחיל בחופשה והסתיים ברכב שנגרר אל המוסך ואני עם מספר תיקים ומזדוות שהייתי צריך לחזור בתחבורה ציבורית בשבת חזרה הביתה.

הספר מתחיל בהצגתה של חביבה רוזן "האמא" של התאטרון הישראלי הציבורי שגם בגיל 78 עדין לא יודעת שובע ורק רוצה לכבוש עוד במות ותפקידים שלאו דווקא מתאימים לגילה. חביבה קצת מנותקת מהמציאות, היא בטוחה שהיא שחקנית התאטרון היחידה בארץ שיכולה לעשות תפקידים מורכבים ושאין עוד שחקנית ברמתה. במקביל אנחנו נחשפים לדמותה של קרין שמתגלה ככשרון נדיר בעיני מבקר תאטרון נחשב ונדחפת לשחק בהפקה שגם חביבה מלוהקת אליה, מהר מאוד הן יגלו ששתיהן מתמודדות על תפקיד ראשי בהפקה ששתיהן חולמות לשחק בה את התפקיד הראשי ומשם הקרב ביניהן הולך ונהיה מכוער.

בתור סטודנט לתואר שני בתאטרון בהתחלה בזתי לדמותה של חביבה, היא ייצגה בעייניי את כל מה שרע בעולם התאטרון היום: את המיאוס של הצעירים בתאטרון ישן, את ההתתקעות בתאטרון האירופאי הקלאסי ובשיטות המשחק לא מעודכנות, ההיאחזות בכסא ואי היכולת לפנות את הדרך אל הצעירים. אבל ככל שהספר הלך והתקדם התחילה להתגלות מורכבות בין הצורך לחדש ולתת לתרבות להתקדם ולהתפתח לבין הכבוד למסורת והכבוד לחלוצי התאטרון כמו דמותה של חביבה שעבדו בתאטרון כל החיים ואין להם שום דבר אחר, האם הדבר הנכון הוא פשוט להיפטר מהם? הקונפליקט שנוצר היה כל-כך מעניין והכתיבה התפתחה למקומות מעוררי מחשבה. ועם זאת הספר הוא רק 208 עמודים, היו חסרים לפחות עוד חמישים עמודים כדי להתעמק בנושאים שצפו ולא לפתור הכל כלאחר יד. בפרק האחרון מתקיימות כל-כך הרבה התרחשויות משמעותיות שנדחסו ל20 עמודים בלי שום סיבה. הייתי רוצה לקבל עוד קצת זרמי תודעה של הדמויות, הרחבה של כל אחת מההחלטות שלהן והתוצאות ובכללי קצת יותר שהייה.

ועם זאת זה ספר מאוד מפתיע בין הכריכה והתקציר לבין העומק שנגלה בין השורות.

חביבה רוז היא שחקנית ענק, יחידה בדורה, דיווה מלכותית, כוכבת על גם בגילה המופלג. על הבמה היא לא משחקת את הדמות אלא ממש נכנסת לתוכה. היא-היא הדמות עצמה. הזדהות מוחלטת, שחקנית טוטאלית.
אבל במובנים רבים היא גם, איך לומר, בנאדם די חרא.
נערצת אבל גם עוקצנית, צינית, מביטה על העולם מלמעלה. חסרת בושה ולא עושה חשבון. היא הכוכבת רבת הזכויות ומי אתם בכלל. משבשת (בכוונה או שלא) שמות של מכריה כך שקארין הופכת ל'דורין', יואש ל'בואש' ודליה ל'דניה'. מלגלגת על שמה של עופר אילן- 'בת עם שני שמות של בנים'. היא לא תופיע באולם תיאטרון שאינו מצוחצח כמו לקראת מסדר המפקד או אינו לטעמה (לא אכנס לבור תחתית אפל זה). מתעבת את הצופים המעזים לגעת בנייד שלהם ובהזדמנות אחת חוטפת מידו של אחד את המכשיר.
שפתה משולחת רסן לא אחת. הפרס ש'אפשר לדחוף ל...'; זה תיאטרון ולא בית זונות, אני שחקנית ולא צנצנת עמבה. לושקה אישון שנישאה לבעלה לשעבר היא רומניה קטנה ופאתטית.
אחד הביטויים האהובים עליה הוא "תתעורר ותריח את הקפוצ'ינו" על משקל wake up and smell the coffee . 'תודה, מעריכה מאד' הוא קוד ל'יופי, שמעתי. עכשיו תתחפף לי מהעיניים'.
יש לה חברת אמת אחת המלווה אותה חמישים שנה, רביבה קרקוביאק שגם מנהלת את ענייניה הכספיים. צילי וגילי, תאומות הפרא, יתומות הסערה. מצד שני היא מקוממת עליה לא מעט. קולגות, מנהלים ואת בנה היחיד, צביקה שלמעשה היתה נוכחת- נפקדת בחייו, יותר נפקדת.
ההצגה 'שריפה בפרדס' שאמורה להיות השיא עבורה בו תשחק בת 28 מקוממת נגדה את מי שרואים בה שחקנית ותיקה ועבשה שאמורה להיות שמורה בנפטלין . די כבר, חאלאס, יש גבול. עשית את שלך, קישטה. המתחרה על התפקיד היא צעירה כשרונית, קארין מזור. נמסיס- מעריצה.
-והפיצוץ, כשמגיע, הוא עד הסוף. דו-קרב באוקיי קוראל. היא גארי קופר נגד הרעים בגירסת התיאטרון של 'בצהרי היום'. לא לוקחים שבויים.
-סגנונו של הספר הבנוי משמונה מערכות מושחז ומהנה. הוא מעניק הצצה אל מאחורי הקלעים של העולם הזוהר כלפי חוץ. תככים, קנאה,אגו ואינטריגות סביב זכויות וכסף. שמות מלגלגים כמו יוכי וכוכי, מאיה וגאיה, צפריר מנוחות. רמי קיק הגיי, ההופך ל'קיקה' ומדבר על עצמו ולזולתו בלשון נקבה.
המחבר שאב השראה משחקניות כמו זהרירה חריפאי, חנה מרון וחנה רובינא והעניק את השם חנה בספר לכוכבת עבר השרויה בזקנה עלובה.
'כולם אוהבים את חביבה רוז. אמא שלי הרוסה עליה, אבא שלי מאוהב בה עד היום. ויותר מכולם, חביבה רוז אוהבת את חביבה רוז'. צפריר מנוחות, המנהל האמנותי הצעיר והחדש שלא נמנה על חוג מעריציה של הפרימדונה.

אני קורא לא מעט, אבל כותב מעט ביקורות, ראשית, כי אין לי זמן. שנית כי אין לי משהו חשוב או מעניין להגיד אפילו לעצמי שלא לדבר על מישהו אחר, שלישית כי יעל הר כבר כתבה על הספר, משהו הרבה יותר חכם, מעמיק ומשובב את הנפש, אבל כל כך נהניתי מהספר הקליל והמשעשע הזה, (לטעמי האישי אנשים לא מבינים כמה קשה לכתוב ספר קליל ומשעשע, הרבה יותר קל לכתוב ספרים "רציניים") ויעל עוד לא כתבה עליו אז יאללה החלטתי לכתוב.

יש כל מיני סוגים של ממתקים, יש ממתקים שאתה אוכל ומייד אחר כך מצטער שאכלת אותם כי אתה גם הולך להשמין במאה חמישים ושמונה קילו וגם להראות כמו היפופוטמית עם שישיה וזה אפילו לא היה טעים, יש ממתקים שאתה אוכל ומרגיש כאילו נפלת לתוך כוס תה עם שבע מאות כפיות סוכר ואתה עוד שניה טובע, ויש ממתקים שפשוט משובבים את נפשך וגורמים לך לזכור שאתה בעצם קצת קצת ילד, למרות שאתה בן תשעים ושמונה, שלא זוכר איך קוראים לו ושערות צומחות לו רק באוזניים.
יש גם כל מיני סוגים של סופרים, יש את הרוב המוחלט משוכנע שהוא שילוב של דוסטויבסקי, ווירג'יניה וולף ורם אורן בגוף אחד והעובדה שהם עדיין לא זכו בפרס נובל היא שערוריית המאה, יש סופרים שעסוקים בלעקוב אחרי סופרים אחרים ולקנא עד מוות בפרסים רשימת רבי מכר ושאר ירקות, יש סופרים שחושבים שהם עצמאיים בגלל שאף הוצאה רצינית לא הסכימה לקבל אותם, ויש סופרים נחמדים, את האמת מהזן הזה פגשתי רק אחד עד עכשיו- ירון פריד האיש והאגדה. אני יודע שאתם מעקמים את האף, מה הבעיה להיות נחמד? נו, נראה אתכם מנסים להיות סופרים ובנוסף עוד נחמדים בארץ הצפופה והלחה הזאת יותר מחמש דקות ברציפות, ירון פשוט עושה את זה באופן טבעי.
וכל ההקדמה הארוכה הזאת היא פשוט כדי להגיד ש"הכל אודות חביבה" ספרו החדש של ירון פריד הנחמד הוא פשוט ממתק מהסוג המוצלח ביותר.
הספר הוא ווריאציה ל "הכל אודות חווה.", סרטו המומלץ של ג'וזף מנקביץ שמבוסס אף הוא בתורו על סיפור קצר- "חכמת איב" שכתבה מרי מור. במרכז הסיפור מאבק איתנים לחיים ולמוות, בפינה אחת יושבת נמרה מנוסה, חביבה רוז בת השבעים ושמונה, היא משוכנעת שהיא עדיין יכולה לשחק בקלילות את התפקיד הראשי של נערה בת עשרים ושמונה בהצגה "שריפה בפרדס" ואיש לא ישים לב שהיא מבוגרת בעשר שנים מהתפקיד בפינה השניה הדור החדש כוכבת הריאליטי קרין מזור, יפה, מפורסמת ומשוכנעת שהתפקיד של "שריפה בפרדס" הוא תפקיד חייה, והיא תעשה פחות או יותר הכל כולל הכל כדי להשיג אותו, מי מהן תשיג את התפקיד?
הספר הוא שיר הלל לתיאטרון הישראלי, על עליבותו וגדולתו, על מה שאנחנו הצופים רואים ועל כל כל הדברים המעניינים שמתרחשים מאחורי הקלעים. סיפור על האשליה הזאת שנקראת חיים שתמיד מבוימת לא משהו והתסריט מגומגם די עלוב, זאת לעומת המציאות שמתחילה ברגע שהמסך עולה וההצגה מתחילה והכל כל כך אמיתי, מדוייק ושנון.
אז זה לא דוסטויבסקי, גם לא טולסטוי, אבל מי רוצה לקרא טולסטוי בחום הזה? זה פשוט הספר המושלם לקיץ הזה, קליל, מרושע, מבדר, קצר וקולע.
בקיצור ולעניין ספר כיפי ומומלץ, הספר של הקיץ שלי.
להשיג בחנויות הספרים. (נשבע שאני לא מקבל אחוזים...)

אם אקח בהשאלה משפט מתוך הספר - "פעם בדור, אם לדור הזה יש מזל, מפציע כישרון כמו של חביבה רוז - אוכל לומר שפעם בדור, אם לדור הזה יש מזל, מפציע כישרון כתיבה כמו של ירון פריד. בתוך שלוש שעות גמעתי בהנאה גדולה את עלילותיה של חביבה רוז בעולם התיאטרון. היא שחקנית מבוגרת נטולת גיל, שאף אוסרת על בנה שאת שמו לעולם אינה זוכרת, להזכיר שהוא חוגג ארבעים, כדי שלא יוכלו להעריך בת כמה היא (עד שהוא מתרצה ואומר, בסדר אמא, את בת 28 ואני בן 7 וחצי). היא שיחקה בכל התפקידים הגדולים וכדי להבטיח שגם תשחק בגרסה הישראלית של ההצגה הכי מדוברת בעולם, היא רוכשת את הזכויות עליה. זה שהגיבורה בת 28 לא באמת מפריע לה, או כמו שהיא אומרת לעוזרת האישית שלה, אם ההצגה תעלה באולם הגדול, הקהל שיושב רחוק יאמין שאני בת 28.
רק שנגד חביבה עומדים מנכל התיאטרון החדש שלא רוצה אותה יותר, מבקר תיאטרון שמחפש ריגושים חדשים ושחקנית עולה וצעירה שאין לה מעצורים. כולם יחד מתאגדים להדיח את מלכת התיאטרון מכסאה וזו הופכת להצגה הכי טובה בעיר.
ועכשיו אחזור למשפט שפתחתי איתו. היכרותי עם ירון פריד מסתמכת על הפוסטים הנהדרים שהוא מפרסם בפייסבוק על תיאטרון וקולנוע ובעיקר שחקניות תיאטרון וקולנוע. כל פוסט שלו מצחיק ועצוב במידה שווה. הוא חד ושנון והוא מסוגל לגרום לך לצחוק ולבכות באותו משפט ולא רק לבכות מרוב צחוק או לצחוק מרוב בכי. מאחורי הסיפור של חביבה רוז - דמות באמת גדולה מהחיים - מסתתר הרבה כאב על אדם ששוכח לחיות ומחוץ לבמה אין לו באמת אף אחד, מה שמוביל לסוף סוחף ומהפנט ומעורר מחשבות.
ירון פריד הוא כותב בחסד עליון. מעבר להברקות לשוניות ומשפטים שיהפכו לקאלט, הוא מצליח בספר הזה להצחיק ולרגש ובעיקר ליצור דמויות נהדרות שפשוט בא לך לחבק. נהניתי מכל רגע.

בקצרה מאוד:
נהדר.
נהניתי מכל רגע בקריאת הספר !!
צחקתי, אפילו בקול.
הומור נהדר.

מסרב לקבל את ההגדרות למטה: "קליל בימי החום".
הוא ספר לכל שעה ולכל עונה לכל מצב.
ובעיקר לבעלי חוש הומור.

״פעם בדור, אם לדור הזה יש מזל, מפציע כישרון כשל חביבה רוז בעולם התיאטרון״. משפט קלאסי מהספר שחביבה רוז (שתנהלו איתה הרבה יחסי שנאה-אהבה-שנאה) יכולה לומר על עצמה. העלילה מתמקדת בעולם התיאטרון על כל חלקיו ואנשיו ובמיוחד בשחקנית הגדולה חביבה, שזוכרת טקסט שלם בקלות אבל מתקשה לזכור לאורך יותר מעשרה עמודים איך קוראים לבן שלה. השגת המטרה הבאה שלה עלולה להתקל במספר קשיים, כאשר אחד מהם מגיע בדמות של שחקנית צעירה וחדשה. סכנת התוכניות העתידיות של חביבה רוז יחד עם האופי המיוחד שלה, גורמים לך לרצות לכסות קצת את העיניים לפני ההתנגשות הקרבה.

אם חשבתם לרגע שתיאטרון הוא לא מקום תוסס במיוחד, אז תוכלו לגלות שכמות הדרמה האמיתית בו, המתחים והפוליטיקה לא יביישו אף מקום עבודה אחר. הספר כתוב בצורה קלילה (אך גם נוגעת בכמה נקודות רגישות), מסקרנת ובשפה מאוד עכשווית (יש שיאהבו, יש שפחות אבל ללא ספק תמצאו אוסף מגניב של ביטויים ומילים).
״שיחקתי כבר הכל… הייתי מרי סטיוארט, הייתי הדה גבלר, אנטיגונה, אנה קארנינה, אנה פרנק, אנא עארף. מה לא הייתי?״
תגלו בספר