ביקורת ספרותית על נשים קטנות - מהדורת 2011 - פרוזה # מאת לואיזה מיי אלקוט
ספר בסדר

---

האם אהיה היחידה שאגיד דעה לא חיובית בשלמותה על הספר האייקוני הזה?
לצערי הרב, מתברר שכן.
אתחיל מלהגיד שזה ספר מקסים, והדמויות חמודות ביותר. כל אחת מהן ייחודית, הכימיה בין הדמויות, האחיות, המשפחות - הכל באמת חמוד מאוד ואפילו גרם לי לחייך לא מעט.
אבל, ואל תצאו עליי עם חרבות שלופות ולפידים בוערים, השם שיצא לספר הזה מרגיש לי טוב מדי מאיך שהוא באמת.
דבר ראשון, הניסיון התמידי של כל הדמויות להיות הגרסה הכי טובה של עצמם לא היה מציאותי בכלל, מתיש לקריאה ואפילו יותר לדמויות עצמן. כל מעשה שעשו לא נעשה ברצון אלא בשביל לרצות מישהו, בשביל להיות טובים יותר. ולפי דעתי, נתנו לגיטימציה מאוד גבוהה לשים את עצמך במקום נמוך בשביל לעשות טוב לאחרים. וכן, זה מאוד חשוב ואפילו חסר במציאות והחברה של היום. אבל מצב בו זהו המצב התמידי של הדמויות הראשיות שלנו כן גרם לי להתאכזב כי זה לא מציאותי, ואם יש מצב בו אמא מלמדת ככה את בנותיה לחיות - בניסיון להיות משהו שהן לא בשביל שאחרים ישמחו איתן - אז אני מרחמת עליהן.
בנוסף, לא היה לי מושג מי הדמות הראשית. עברו דמות- דמות והתעמקו בה במשך עמודים, דבר באמת חשוב ומאוד אהבתי את זה, אבל פתאום (!) ג'ו הפכה לדמות הראשית, וכל הסיפור סבב סביבה למרות שבבסיס הספר היא הייתה רק דמות - עוד אחת מהרבה, ולפתע היא העיקרית. והייתי מקבלת את זה בשמחה כי ג'ו היא אחת הדמויות הנהדרות שם, מיוחדת ואחת שדווקא היה לה הכי קשה להיכנס לתבנית שבנו עבורה (מה שנורא עצוב לי, לקחו את הייחודיות שלה וגרמו לה להיות עדינה ורגילה) - אבל השינוי היה נורא קיצוני והפריע לי בקריאה.
בנוסף, השינוי של חלק מהדמויות לא היה ברור. רגע אחד היו דבר אחד ואז דבר אחר, במיוחד כי היה הפרש שנים גדול במהלך הספר שמאוד השפיע. שם בערך נראה שהסופרת קלטה שהיא צריכה לכתוב סוף ולתת לדמויות שינוי אישיות. וזה מאוד חשוב, כי האדם שהיו בגיל 15 לא זהה לאחד שהם ב25, אבל העניין הוא השינוי המאולץ והכפוי מאשר האחד שקורה באופן עצמאי.
כמו שאמרתי, הרגיש לי שבמקום שהדמויות יהיו טובות, הן נאלצו להיות, וזה נורא העציב אותי כי הן נורא ניסו להיות משהו שהן לא בהכרח היו. וכך גם שינוי האישיות שלהן, ההתפשרות שלהן על מציאות בה נאבקו כל ילדותן. שינוי כזה מסיבי לא נראה הגיוני.
אגיד גם שההתאהבות של הדמויות באחרות הרגיש מאולץ, אין היגיון רב באיך לפתע דמות אחת ראתה אחרת באור רומנטי למרות שהייתה נגד. וממצב של התכחשות הגיעה למצב של קבלת המצב ואפילו אירוסין.
אמשיך ואגיד שהכתיבה היתה חמודה, אבל היה המון ממנה. ותאמינו לי שאני אומרת שאני אוהבת ספרים ארוכים, כי הספר החמישי של הארי פוטר לא הספיק לי. אבל הספר הזה הפך למתיש ברגע שהסיפורים הפכו לחסרי פואנטה, ולצערי אני רציתי להפסיק את הספר הזה בתחילת הספר אבל החלטתי שהשם של הספר אולי שווה את זה.
ולא אגיד שסבלתי, כי נהניתי.
פשוט הספר נמשך ונמשך ונמשך עד שבאמת תהיתי לאן אפשר עוד ללכת איתו.
לסיכום, סיפור חמוד. נחמד לקריאה לא עקבית, יש בו מסרים רבים, הדמויות ובנייתן כן הפריעו לי אבל בסופו של דבר הסופרת ניסתה להראות לנו את הצורך להיות בן אדם טוב למרות הקשיים הבאים בלהיות עני. תקראו עד הסוף אם אתם נהנים, אבל בניגוד לדעות של הרבה - זה לא ספר חובה.

» ביקורות נוספות של ליז
» ביקורות נוספות על נשים קטנות - מהדורת 2011 - פרוזה #