לקרוא את הספר הזה, את הסדרה הזאת, בפעם השלישית זה כמו לצפות בתאונת דרכים ולדעת שהיא הולכת להתרחש.
הסדרת ספרים הזאת היא ההגדרה של טרגי. אני קראתי אותה לראשונה בגיל 17 וכשסיימתי ממש בהיתי בקיר ופשוט חשבתי, מה.
אבל למזלי אני עדיין בספר הראשון, כשהכל חמוד ונחמד ויש מלא נשיקות ולא אכפת לנו מכל מי שמת.

הקטע הוא שכשאני קוראת ספר בפעם השלישית, אני יודעת כל מה שהולך לקרות. וזה טיפה משעמם. אבל באופן ממש מפתיע, אני עדיין חושבת שזה ספר טוב.
כאילו, קורה המון (תשאלו את אחותי) שאני קוראת ספר בתור נערה ופשוט מאוהבת בספר וממליצה לכולם ומשתפכת על כמה זה הספר הכי טוב שנכתב אי פעם, ואז אני קוראת שוב היום (כשאני בת 21) ופשוט שונאת כל דבר בספר: את הדמויות, העלילה, הכתיבה, החיים שלי בשלב מסוים.
ובספר הזה זה לא קרה.
שזה באמת הישג וממש מחמאה לסופרת.

ספציפית אני קוראת את הסדרה שוב כי יצא הספר החמישי, "הזריחה של האסיף" ואני אוהבת לזכור את כל העלילה לפני שאני מתחילה ספר חדש בסדרה. אני די הבטחתי לעצמי בפעם האחרונה שסיימתי את הספר שאני לא אקרא אותו שוב, אבל אף אחד לא יכול לתבוע אותי שאני שוברת את החוק של עצמי.
במיוחד כי זה כן ספר טוב, פשוט עצוב וחולני.
זאת לדעתי הדרך הכי טובה לתאר את הספר הזה, חולני.
הרבה פעמים עם ספרי נוער של מדע בדיוני, יש משהו יפה או מעניין. יש חמש קבוצות מעניינות של כל מיני תכונות אופי (מפוצלים), או שיש מעמדות ואז שוברים אותם (המועמדת). אבל כמו ברץ במבוך, גם בספר הזה אין אפילו דבר אחד שאני יכולה להגיד שהוא מנחם. אפילו הסוף.
אם כיום כל הספרי פנטזיה הם שיבוט של ספרי פנטזיה אחרים, הספרי מדע בדיוני של אותה תקופה הם מאוד... עצמם.
אולי זה מה שמפחיד בהם כי אין לי מושג מה הולך לקרות. משהו קורה ואני בהלם ואז עוד משהו קורה ואני יותר בהלם ואז הספר מסתיים ואני מנסה להבין איך הגענו לכאן.
והסדרה הזאת היא כזאת, והספר הזה הוא פשוט מהסוג שמכווץ את הלב כי תמיד קורה והוא תמיד רע, ואפילו בסוף יש טעם רע בפה.
אבל באמת שאם אני מסתכלת הדמות הראשית, קטניס, אני באמת אוהבת אותה. זה איזון כזה דק לגרום לדמות להיות מציאותית וחזקה ורגישה, ויש משהו כל כך אמיתי בה וברגשות שלה. היא לא מטומטמת והיא לא מתיימרת להיות יותר ממה שהיא.
היא יוצרת את מה שהיא רוצה, וזה מדהים לדעתי. גם אם מהספר השני הכל פשוט (ספוילר) נהרס.
ובנימה אופטימית זו, כמו הספר הזה, אני עוברת לחלק הבא בתאונת שרשרת הזאת.

אני לפני כמה חודשים גיליתי את הז'אנר של רומן אירוטי. לא שלא ידעתי עליו קודם, אבל הייתי בטוחה שהספרים הם בגדול סס ווסס וס*ס (אני לא ארשום את המילה המלאה למקרה שאסור). כזה, 50 גוונים של אפור (בסוף אני אגלה שגם לספר הזה יש עלילה ואז זה יהיה ממש מביך).
אבל איכשהו נתקלתי ברומן אירוטי שבעצם לא היה הכל אירוטיקה ואפילו די מעניין, ואז עוד אחד ואז עוד אחד. וברור שבין לבין נפלתי על ספרים שהם בדיוק מה שחשבתי (או שהכתיבה הייתה כל כך גרועה שזה אפילו לא שינה שזה לא היה) אבל בגדול, אחרי תקופה ארוכה של מחסום קריאה, הצלחתי לחזור לקרוא!!!! (מחיאות כפיים וזיקוקים ועוד דברים מנצנצים), גם אם אני קוראת ספרים שמסבירים לי בפירוט איך ילדים באים לעולם.

עכשיו (כי כל מה שאמרתי עד כה לא היה רלוונטי בכלל לספר שאתם קוראים עליו את הביקורת), יש לסופרים בעיה עם לכתוב ספר שני בסדרה של רומנים. במיוחד רומן רומנטי או אירוטי. זה אפשרי (קחו את ראיוט האוס וראיוט רולז בתור דוגמה), אבל זה קשה (למשל נסיך אכזר 2 של אשלי ג'ייד בתור דוגמה). צריך לחשוב על טרופ (trope) שהוא לא אנמיז טו לאברס, או לפחות להיות מספיק מקוריים אם עושים את זה שוב, וצריך לחשוב על סטורי ליין שמתרחש באותו מקום אבל בצורה מקורית ובלה בלה בלה (אני לא צריכה להסביר לכם כי אני לא סופרת אירוטיקה) אבל זה בהחלט קושי.
וזה קרה בספר הזה.

בשיא הכנות, אהבתי את הספר הראשון של הסדרה. יפהפה חסר מעצורים (או pretty reckless כי קראתי אותו באנגלית - פשוט התרגום היה כל כך גרוע שלא יכולתי לברוח מזה) היה ספר טוב. דמויות טובות, סטוריליין מעניין. דרמה טובה (שזה החלק הכי חשוב בספר, כמובן) וכמות של אירוטיקה שהיא נסבלת כי בשלב מסוים אנחנו עוברים לחלק של הרומן ופחות לחלק שהוא… כן.

בספר הזה… אוי. אני רק חושבת עליו ויש לי צמרמורת.

אל תגידו שלא נתתי לו הזדמנות הוגנת כי אני כן. אולי לספר הראשון לא נתתי כי חשבתי שהוא טיפשי וגם התרגום היה כל כך רע שכמעט איבדתי תאי מוח. אבל לספר הזה באתי מוכנה, עם ציפיות ועם ספר באנגלית בהתחלה.

ומהשנייה הראשונה (או לפחות מהפרק השני) איבדתי את השפיות.

כולנו מסכימים (אני מקווה) שהטרופים הכי גרועים בספרים זה היריון בטעות, משולש אהבה ו- הכי גדול - miscommunication. לא יודעת איך אומרים את זה בעברית. חוסר בתקשורת? לא משנה. זה. וזה היה הספר הזה.

אני אודה כבר עכשיו שאני הפסקתי לקרוא באחוז 72%, שזה נשמע מטופש אבל זה ספר כל כך ארוך. גם אם לא בדפים אז בסיפור. ואני גם מודיעה מראש שיכול להיות שיהיו כאן ספויילרים מכאן והלאה, אבל אם אתם חכמים אתם לא תקראו את הספר הזה ואז תוכלו להמשיך לשמוע את פנינות החוכמה שלי.

אני אתחיל מלהגיד שאין לי מושג את מי אני שונאת יותר; את לונה או נייט. (שאגב, באנגלית נייט רשום כמו אביר ומשם השם של הספר. כן, תהרגו אותי.) בהתחלה שנאתי את לונה, כי קראתי את הנקודת מבט של נייט. ואז שנאתי את נייט כי קראתי את נקודת המבט של לונה. ואז הפוך. ואז שוב הפוך. רק בנקודה שנייט התחיל להתעלם מההודעות שלה כי נשברה לו אצבע ואז היא שכבה עם בחור אחר אחרי שראתה שהוא מתנשק עם בחורה אחרת שהיא כנראה חברה של נייט, ואז נייט אמר שהוא מחכה לפגוש את לונה בהודעות אחרי שהתעלם ממנה ארבעה חודשים, בגלל איזה חג ושהוא מתגעגע, אז הבנתי שהוא הבעיה. עם זאת, לונה!!!!!

אבל רגע, אנחנו עדיין בסדר עם לונה. כי בשלב הזה היא מבינה שהיא שכבה עם בחור (ג'וש) שהתנהג אליה בצורה ממש מדהימה, גם אם קצת תלותית אבל אין לי מושג איך היא התנהגה כלפיו לפני שהיא התהפכה על הבחור, ואז נייט חוזר משום מקום עם קלשונים ואומר, "אנחנו נעשה את זה!!!! אנחנו נהיה ביחד."

מי. פ*קינג. ביקש. ממך.
מותר להגיד פ*קינג? סליחה אם לא, אני טיפה כועסת.

הוא החליט שזהו, עכשיו הם ביחד. ואז הוא מסתכל לה בטלפון ומגלה שהיא שכבה עם מישהו שהוא לא הוא ומחליט שהוא קופץ דרך החלון לחדר שלו ומתעלם ממנה, כמובן, כי הוא שמר את הכרטיס הבתולים שלו עבורה. לא שהיא ידעה, כי כולם סיפרו על זה שהוא ז*נה בבחור ושכב עם כולן, ואחרי שהיא הרחיקה אותו כי הם התנשקו ואז בחורה שהיא לא חברה שלו אמרה שהיא כן ואז לונה התעצבנה ומחקה אותו מהחיים שלה (אתם עוקבים? תעקבו!) היא החליטה שהיא לא מוכנה לשום דבר רומנטי איתו. אבל בכל פעם שהם כאילו באים לתקשר על משהו אמיתי או חשוב או מהותי או עליהם, אחד מהם זורק הערה מטומטמת והם נופלים חזרה לשגרה שלהם: נייט מתנהג כמו כלב ולונה רודפת אחריו, ואז היא כבר לא רודפת אחריו והוא רודף אחריה. ואז שניהם רודפים אחד אחרי השני. ואז שניהם מתעלמים מהקיום אחד של השני. אבל (אבל!!!!!) הם מאוהבים.

בולש*ט. כלומר, אולי הם אוהבים אחד את השני, אבל לא באמת. הבחור לא מסוגל במשך 60 אחוז מהספר להתגבר על העובדה שהיא שכבה עם בחור אחר, למרות שלונה ונייט לא היו ביחד, בנקודה הזאת לא דיברו כבר ארבעה חודשים, הוא נישק בחורה אחרת במקום ציבורי, והבחורה הזאת העלתה את זה לאינסטגרם שלה ואמרה שהוא #שלהשלהשלה.

עכשיו, משהו שלא אמרתי, לונה אילמת. מבחירה. היא לא מדברת גם בשפת הסימנים יותר מדי. אבל אנחנו מגלים מאוד מהר בספר שזה משהו שהיא אימצה לעצמה אחרי שאמא שלה נטשה אותה. אז כמובן שהיא תדבר. מתי היא מדברת?

כן, כשהם רבים.

והכי גרוע? שהוא לא שם ז*ן.

אהבת חייך, האמא העתידית לילדים שלך, חברת הילדות שלך. היא יכולה לדבר. היא יכולה!! לדבר!!!!!
תן לה להסביר, נייט. דאמט! (מותר להגיד דאמט?)
וככה זה כל הספר. בהמשך הוא גם מתחיל לצאת עם אותה בחורה שהוא אמר שאין בניהם כלום, אבל בכל פעם שלונה מתקרבת לבחור אחר, הוא מתחיל להשת*ן על כמו הטריטוריה כמו הכלב שהוא ומחליט שאם הוא לא יכול שיהיה לה אותה, אף אחד לא יכול.

ואז אתם תוהים, רגע, למה הם לא ביחד?

אין לי שום מושג!!!!!!!!!!!!!!!!!!1
כאילו בגלל שהוא כועס והיא כועסת ולו יש חברה ואז הוא בוגד בה ואז הוא קורא מכתב של לונה בלי רשותה (שוב!) ואז מעמיד פנים שהוא שוכב עם הבחורה (קוראים לה פופי אם למישהו אכפת. בנוסף… פופי??????!)

ואחרי כל הדבר, אנחנו רק ב60 אחוז של הספר. כאילו דיי! אפשר שהם יהיו ביחד? או שלא? כאילו הם ממש רעילים.

עכשיו לא רק זה, יש לנו סטוריליין שלם על האמא המתה שלו, שאחרי ביקור בבית חולים שוכבת עם בעלה - אבא של קול (שהוא האבא המאמץ שלו אבל בעצם לא באמת, הוא אנס את האמא הביולוגית של נייט אבל ממה שהבנתי, אחרי שהאמא המאמצת שלו מתה הוא התחיל לצאת עם האמא הביולוגית של נייט - זאת שהוא אנס) ונייט נכנס להם בחדר באמצע האקט, והאמא המאמצת באה לחדר ומתחילה לדבר איתו על לונה וכאילו. לא יודעת, יש משהו נורא מוזר בקשר שלהם. באיזשהו פרק גם צחקו על זה שהם שכבו. ואז שם היא שמה את הראש שלו על הירכיים שלה ואני ממש נגעלת כי היא הרגע הייתה באמצע האקט!!!. וגם ועל האמא של לונה, ואל, שעזבה אותה ועכשיו היא מתה. והאמא הביולוגית של נייט. זה כאילו. דיי. דיי. בבקשה.

ואז, אחרי שנייט עושה מעשים לא נאותים (לא, לא ס*ס) עם לונה, הוא מגלה את המכתב של לונה לג'וש (הבחור שהיא שכבה איתו - ובכתב היא אמרה שהיא לא רוצה שהם יהיו ביחד), ואז הוא הולך וכאילו שוכב עם פופי (מה היה העניין? באמת שאין לי מושג. אולי מסבירים את זה ב30 אחוז שנטשתי). שאגב!!! עשה את כל הקטע המיני עם לונה כשהוא חולה. והוא נישק אותה כשהוא היה שתוי. הוא רוב הזמן גם שתוי. בכל מקרה, לונה רואה את נייט ופופי "שוכבים" וטסה בלי לענות להודעות של נייט. אחלה. valid. ואז!!! קורה הקטע שנייט נכנס להורים שלו ואז אמא שלו באה ואומרת לו להשיג אותה ואז הבחור טס לקולג' שהיא נמצאת בו (אמרתי שהיא טסה לקולג'? היא טסה לקולג'. היא גדולה ממנו בשנה וזה למה הם לא דיברו 4 חודשים) ואז הם עושים מין התערבות על לימונים ואז הם שוכבים במקום ציבורי ואז שוב פעם בחדר מעונות כשחברה שלה ישנה במיטה ליד (שהיא סופר כועסת עליה כי באותו ערב, לונה דיברה לראשונה) (דייייי זה כזה מוזר!)

ופתאום נזכרתי שגם שדרייה (מהספר הקודם) נישקה את לונה בשביל שלונה לא תסתכל על נייט ופופי בזמן הנשיקה של ה1 בינואר (תחילת שנה כאילו). ולא רק כזה… פרק. ליטרלי סשן מזמוזים. דרייה מאורסת! מה לעזאזל!!!!!!!!!!!!!!!111

וכאילו סורי, אני לא מרגישה כימיה בין הדמויות, אני לא רוצה אותם ביחד כי הם כל כך רעילים. וכשהם שוכבים יש לי בחילה מהם כי זה כזה לא טבעי. ובכללי וואט דה פ*ק.

זהו הספר הזה שבר לי את המוח. כנראה שגם שכחתי המון דברים אבל שיהיה. תהנו מהcrashout שלי.
אם מישהו קרא את הספר, בבקשה תגידו לי אם נייט והאמא המאמצת שלו שכבו כי נראה לי שכן, אי שם באחוז 78 אחרי שנייט שוב פעם לא תיקשר על משהו שמפריע לו עם לונה ושכב עם האמא המאמצת כי הוא היה עצוב.
תודה.
אני אאוט.

כן כן, כולנו עוברים את זה. אני קוראת לזה, "תקופת ספרי המבוגרים". גיל 18 קרב ובא, ובמקום לעשות שוט אנחנו עושים סיבוב בספרי מבוגרים ולוקחים כל ספר שנראה somewhat מעניין.
טעות.
שמישהו ילחץ על הבאזר בבקשה, תודה.
אוקיי, אני אתחיל מלהגיד - למה?
אני אמשיך מלהגיד - מה עשיתי רע שזה מגיע לי?
אני אסיים בלהגיד - דיי!!! עם הטרופ (trope)!!!! של שונאים לאוהבים!!!!!!!! בספרי!!!!!! רומנטיקה!!!!!! לא!!!!! של!!!!! פנטזיה!!!!!!!!!!!!!
זה לא פאק**נג עובד!!! זה לא!!!!
הוא משך לה בצמות והיא נתנה בו מבט מלוכלך והכל בגלל שהוא כל כך חיבב את איך שהיא ענתה בשיעור מדעים בכיתה ב' שהוא הרחיק אותה בשביל שלא יתאהב בה.
דיי דיי דיי. חדל.
הספרים האלו הם פשוט העתק הדבק של אותן דמויות של בנות חסרות עמוד שדרה, שעושות מעשים חסרי תקדים או היגיון ובסוף איכשהו כל הבנים מאוהבים בהן.
והבנים??? בשלב הזה הם הפסיקו לשנות להם את השם.
הכירו את אדם ומה-שמה, לא זוכרת מה השם שלה. אני כן זוכרת כמה דברים, אבל הם ספוילר אז קחו בחשבון:
היא עשתה ריצה בפאק****נג בית קברות (מה לעזאזל?????)
רגע, טעות שלי.
כאן אני מסיימת את כל הדברים שאני הולכת להגיד, אני לא חושבת שמשהו נוסף צריך להיאמר.
היא מטומטמת. הוא מטומטם. הם בסוף ביחד.
אפשר דיי עם האילוץ של הדמויות החכמות האלו שלא מבינות שיט מהחיים שלהן?
מרגישה שחזרתי ל"נפץ אותי".

לפחות ב"נפץ אותי" הבחור לא היה יותר משעמם מבול עץ.
הלוואי ויכולתי לתת 0 כוכבים לספר הזה.

נכון יש ספרים שאתם מסיימים אותם ואומרים, "וואו, זה היה יצירת אומנות. למעשה, זה הספר האהוב עליי."
כן, אז זה לא מה שקרה לי עם הספר הזה.
למעשה, אני לא זוכרת יותר מדי מהספר הזה חוץ מזה שזה בין הספרים השנואים עליי, והדחקתי על העלילה כל כך עמוק כי הדברים שהיו שם פשוט צילקו אותי.
אזהרת ספויילר לשורה הבאה:
הוא הטריד אותה פאקינג מינית ואז הם התאהבו!
זהו נגמר הספויילר.
לא יודעת איך הדבר הזה יצא לאור.

אלוהים. הספרים שאני קראתי לאחרונה.
אני נשבעת.
תת רמה.
עם זאת, הספר הזה היה… טוב. הוא היה טוב.
לא איזו יצירת מופת, אבל מספיק משעשע.
אני לא אקצר לכם את הספר, אבל אני כן אגיד לכם את מחשבותיי העמוקות ביותר.
1. אני מתה על ספרי קומדיה רומנטית כשיש אשכרה קומדיה ורומנטיקה בספר.
2. באמת לא צריך סצנות של אתם-יודעים-מה בשביל שספר יהיה מוצלח.
3. אני לעיתים תוהה למה דמויות של בנים ספרותיים הם לא אמיתיים.
כמו שאמרתי, עמוק ביותר.
ממש אהבתי את הדמות הראשית, סוף סוף מישהי עם עמוד שדרה וקצת כבוד עצמי. אלוהים, כל הספרים עם הדמויות החסרות ביטחון.
וזה חשוב, באמת.
אבל לפעמים צריך טיפה לגוון, לתת אשכרה אישיות לבן אדם. או בת במקרה הנ"ל.
בכל מקרה, גו האנה.
המושא אהבה? מואה, צ'ף קיס. גם נאה וגם מתנהג כמו בן אדם ולא מנופף בדגלים אדומים כאילו הוא נלחם נגד שור, כמו כאילו, כל דמות אחרת ברומנים רומנטית שקראתי השנה.
שורה תחתונה. ממליצה לקרוא, הספר ממש קליל.
אולי אקרא עוד ספרים שלה, אם יש לכם המלצות. ובכל מקרה אשמח להמלצות לקומדיות רומנטיות (מקבלת גם באנגלית).

ובלי קשר, אני מוכרת ספרים… אז אם תרצו להציץ
I would like that very much thank you thank you

יש ספרים שהם פשוט מוכרים. בין אם זה ברשתות החברתיות או בחנויות ספרים וספריות, אבל הם פשוט שם. "שבעת הבעלים של אוולין הוגן" הוא אחד מהספרים האלו. לספר הזה יש שם, כאילו מספיק בשביל שאני אקנה אותו ברגע שראיתי שהוא תורגם. יצא לו שם מספיק טוב ברשתות חברתיות ובקהילת הספרים באופן כללי בשביל שאני אסכים ככה לצאת משלב קריאת הפנטזיה והמדע בדיוני שלי לרומן הנ"ל.

אוולין הוגו והמראה שלה, המניפולציות שלה דרך המיניות שלה. החברה בשנות השישים והשמונים. הוליווד. זה עולם מעניין. זה ספר מעניין. אבל אני מרגישה כאילו בנו אותו בצורה כזאת שהוא טוב ברמה מסוימת, שהוא משהו מסוים, ועבורי הוא לא הגיע למקום ולרמה שקהילת הספרים הפכה אותו. ושוב, אפשר להגיד שאני הבעיה כי ציפיתי למשהו לא קיים - אבל אנחנו לא תומכים פה בgaslighting.

מנערה מוכה לכוכבת קולנוע, אני חושבת שהייתי שמחה לקרוא את הסיפור שלה אחרת. לא דרך העין של עיתונאית שצריכה לכתוב עליה ביוגרפיה, כשהספר מתמקד בשני דמויות; ככה שגם אנחנו מקבלים את האישיות של אוולין בתור המספרת אבל הסיפור בכלל לא שלה, והוא גם לא של הדמות הראשית כי הספר הוא על אוולין. אני לא חושבת שהייתי מובנת. תמשיכו הלאה, זה יותר מפורט בהמשך.

עכשיו, אוקיי. יש פה הרבה לפרוק. תהיו איתי וסבלניים.

אני אתחיל מהסוף ואגיד שזה ברור מההתחלה שיש מין פלוט טוויסט מטורף, מעבר לזה שהדמות הראשית - מה שמה שוב - מוניק, כל הזמן אמרה שיש משהו שהופך את עולמה, אומרת שהיא הולכת לשנוא את אוולין. זה כאילו מין סיפור שנכתב בזמן הווה אבל גם עבר וגם איכשהו עתיד…? זה היה נורא מתסכל לקרוא ככה, כי הספר כתוב מנקודת מבט ראשונה אבל גם מנקודת מבט יודעת כל, ולדעתי זה לא שילוב טוב. בכל מקרה, היה ברור לי ולך ולכל מי שקרה את הספר הזה, שיהיה מין טוויסט בסוף. הקטע הוא שנבנתה ציפייה מאוד גדולה עבור הטוויסט הזה, החל מהסיבה שבכלל מוניק נבחרה "לראיין" את אוולין, ובכל פעם שהיא אמרה לנו שהיא הולכת לשנוא את אוולין בעתיד (כאשר אנחנו בהווה), וכמובן גם כאשר אוולין אומרת או רומזת על זה שמשהו נורא גדול הולך לקרות בהמשך. וכל הציפייה הזאת מסתכמת ב… עמוד? שניים? זה היה פשוט מאכזב, כי הפלוט טוויסט היה נהדר, ממש אהבתי אותו, הוא נורא התחבר עם הסיפור. הוא נבנה נהדר אבל לא החזיק בשום דבר, למרות שהבסיס שלו מעולה. במקום, אוולין סיפרה עליו, מוניק הגיבה באיחור (הסבר בהמשך). ואחרי כמה עמודים הכל מקסים ונהדר, וזה דבר שנורא הפריע לי. כי קצת דרמה סביב הסיבה שכל הספר הזה מתרחש היא כן הכרחית, ובספר הזה היא הייתה מינימלית ולא התאימה לשאר הספר בכלל.

אני אמשיך ואגיד שאין דמות ראשית. אתם יכולים להגיד, "וואי את מה זה טועה, מוניק הייתה דמות מלאה ושלמה בעלת רבדים." ואתם אולי תהיו צודקים. או שאולי תגידו, "אוולין הייתה דמות מדהימה, עם קשיים ומהמורות ובלהבלהבלה." וגם אתם תהיו צודקים. כי זה ספר שמשלב את שתי נקודות המבט שלהן בתור ראשיות. מוניק היא זו שכל הספר כתוב מנקודת המבט שלה, הדמות שלה היא זו שמשתפרת ומגלה על עצמה דברים ולומדת לקחים - למעשה היא הדמות הראשית "האמיתית" כי היא זו שאנחנו קוראים עליה. עם זאת, אוולין היא זו שממלאת את הספר. וזה ספר נהדר, שלא תבינו אותי לא נכון, הכתיבה טובה וסוחפת, הסיפור נהדר. אבל אוולין היא זאת שמספרת על הבעלים שלה, ועל כל הסיפור שלה למעשה מגיל בגרות. ככה שלמעשה, הספר עליה?

כלומר, הספר על מוניק ועל אוולין. והאמת, הייתי מקבלת את זה במקרה אחד: שהראיון היה כתוב בדיאלוגים. כלומר, אני יכולה גם להכיר את מוניק בתור דמות, לראות איך היא מראיינת, איך היא בתור כתבת. אולי לקבל גם קצת תגובות מצידה על הסיפורים של אוולין, איך היא בתור בן אדם. כי הספר הרי עליה כביכול. אז תנו לי לראות אותה, כי בסך הכל היו שם אולי 50 עמודים שנכתבו באמת מנקודת המבט של מוניק, אני לא הרגשתי שום חיבור אליה או לסיפור שלה. לא הרגשתי אותה. לא הרגשתי את ההבנות שלה, רק גיליתי אותם אחרי שהיא מעכלת את הסיפורים של אוולין ומגיעה למסקנות שלה. אבל לא, אנחנו מגלים שהיא כתבת שהתפרסמה בגלל כתבה שעשתה על בתי חולים, שאגב אנחנו לא מקבלים אפילו הצצה, אפילו שורה, מהכתבה הזו - שהיא כן יכולה לתת לנו קצת ידע על הדמות, על הכתיבה שלה, תחומי העניין שלה, הסיבה שבגללה הספר מתרחש - אנחנו מבינים שהיא יתומה מאבא, ואנחנו מגלים שהיא ובן הזוג שלה נפרדו. ולא, שום דבר ממה שאמרתי זה לא ספוילר כי זה נכתב בפרק הראשון. את כל אלו אנחנו מגלים ישר על ההתחלה, ולמעשה זה כל מה שאני יודעת עליה. וזה לא הרבה, בכלל. ואחרי זה, אנחנו מגלים שאוולין מתעקשת שמוניק תהיה זאת שתראיין אותה. וזהו. זה כל הסיפור של מוניק. אולי קצת מהתגובה שלה בסוף הספר לטוויסט, אבל חוץ מזה - זהו.

אבל במקום לתת לנו דיאלוגים, נותנים לי סיפור. סיפור נהדר, אבל אחד שנכתב מנקודת מבטה של אוולין. כלומר, יש לנו כאן שתי נקודות מבט, אחת בהחלט יותר גדולה (אוולין), היא זאת שאני מכירה, לומדת לאהוב ולהבין. היא זאת שעוברת באמת תהליך, ועדיין הספר נכתב מנקודת מבטה של מוניק. ויותר מזה, אוולין לא מספרת את הסיפור, כמו שאמרתי, אלא פשוט הסיפור שלה מולנו כאילו אנחנו חווים או חווינו את זה. ככה שאפילו כשהיא מספרת את הסיפור, אני לא יודעת מה התגובות שלה (!!!) לכל הדברים שהיא עברה. שהם רבים מספור. אני מקבלת את הסיפור שלה, ולא מקבלת שום דבר מההווה. ואפילו לא מקבלת תגובות אמיתיות שלה. ככה שכל חפיפה שיש בין אוולין מהסיפור לבין אוולין מהראיון היא מקרית ותו לא.

אולי לכאורה סיפרו את כל מה שצריך לדעת על מוניק ואוולין, אבל אני לא הרגשתי שום דבר כלפי אוולין מההווה, או על מוניק בכלל. ואם כל הרעיון זה להרגיש ולשמוע את הסיפור של אוולין מהעבר, מה הרעיון לתת לנו את זה בתור הספר של מוניק? וכאילו, אני יודעת למה. כי קראתי את הספר. אבל אם הפלוט טוויסט חשוב עד כדי כך שספר שלם נכתב מנקודת מבטה של דמות נפרדת לחלוטין, יש דרכים רבות לתת לנו את זה כדי שנרגיש חיבור לשתי הדמויות הראשיות. ומוניק כן ברמה מסוימת דמות ראשית, או לפחות מאוד עיקרית, ואפשר להבין את זה לפי התהליך שהיא עברה בתור דמות. לאוולין לא היה את זה. אז אם היא הדמות הראשית, לא הרגשתי אותה כזאת.

לסיכום, זה ספר שכתוב נפלא ועם סיפור מעניין. עם פלוט טוויסט שלא מקבל את התשומת לב שהוא צריך במהלך הספר, עם דמויות שיש להן פוטנציאל גבוה מאוד, אך מבוזבז. בתור קוראת שרואה את הספר הזה בתור שלם, הרגשתי בעיקר חצויה בין שתי דמויות שהיו לא שלמות. עד כדי כך שאני לא יודעת מי הדמות הראשית, כי אף אחת לא מקבלת את מלוא אור הזרקורים.

אתם בהחלט יכולים לקרוא את הספר ולהנות, אני נהניתי. אבל לא הרגשתי סיפוק מהספר, אלא רק מין, "אני יודעת שזה ספר טוב אבל אני לא מרגישה ככה בכלל." בגלל חוסר בדיאלוגים, בתגובות של הדמויות אחת לשנייה ולסיפורים. בגלל החוסר באישיות של הדמות הראשית. בגלל שחסרה הדרמה לקליימקס שבנו במהלך כל הספר. ובהחלט יכולים להרגיש חוסר חיבור עם הדמויות, וזה פשוט מאכזב כי יש פוטנציאל כל כך גדול גם לדמויות וגם לספר עצמו, ולדעתי הוא לא הגיע אליו. עם זאת, במחשבה לאחור על הספר - אני לא מחבבת אותו.

חברים יקרים, אתם אולי תסתכלו על הכוכבים שנתתי לספר הזה ותראו כוכב אחד. זאת למעשה הגזמה, ואם יכולתי לתת לו פחות כוכבים, למשל מינוס, הייתי עושה זאת.

הנה הדבר הראשון שרואים בספר - הכריכה. וסלחו לי, אבל העין המכוערת הזאת היא לא כריכה. למעשה, לספרי אירוטיקה יש כריכות יותר מושכות. הדבר השני הוא השם, השם הנהדר והמקסים, נפץ אותי. אני אודה ואגיד שכשראיתי שהוא מפורסם בכל מדיה חברתית תחת ספרים מומלצים, לא חשבתי לרגע שזה ספר מדע בדיוני- פנטזיה. אלא כן, אירוטיקה. ככה שלא חשבתי שאקרא אותו בכלל.

אבל התהלכתי לי בצומת ספרים, ראיתי את הספר הנ"ל בדוכן של נוער בוגר, קראתי את התקציר, קיבלתי בחילה מהתקציר אבל הרעיון היה נשמע לי סביל, גם אם הכתיבה הייתה נראית לי רדודה מהתחלה, וקניתי.

אני לא אספר לכם כמה המשפחה שלי צחקה על השם של הספר. התשובה היא הרבה. אני לא אספר לכם באיזה עמוד הבנתי שזה ספר גרוע. אני אגיד שיותר מדי מוקדם בשביל להבין את זה, ולא יכולתי להחזיר את הספר למקומו על המדף כי עברו מעל שבועיים. אני כן אספר לכם שהספר הזה הוא שטחי, עם כתיבה מוגזמת ודרמטית, דמויות לא הגיוניות ועלילה עם פוטנציאל מבוזבז. ואני אסביר למה.

תכירו את ג'ולייט, שאגב, סלחו לי, זה השם שהכי לא מתאים לה בעולם. ואני לא אחת כזאת שאומרת, כן זה לא שם שמתאים. אבל הפעם חייב, כי זה פשוט לא שם שמתאים לה. ג'ולייט היא יפהפייה אמיתית שלא הסתכלה במראה שלוש שנים, שהמגע בה הורג (חוץ מאת מושאי האהבה שלה, כמובן), ושהיא נחמדה ברמה שגורמת לי לרצות לדפוק את הראש בקיר ולזרוק את עצמי מצוק. למעשה, יש גבול מאוד עבה בין נחמדות לפרייאריות, והיא חצתה אותו לפני עשור.

כי תאמינו לי, כשהעולם מתייחס אליכם כמו אל פיסת זבל כל החיים, אתם לא תתנו את המקום שלכם באוטובוס למישהי דוחה מהכיתה, או את הכריך, או כל דבר. ויותר מזה, אף אחד, במיוחד לא יצור חתיך ו"נהדר" כמו אדם לא יתאהב בכם. למעשה, הדבר היחידי שימשוך בנים שלא דיברו אתכם מעולם להסתכל עליכם, במיוחד בספרי פנטזיה- מדע בדיוני עלובים כמו אלו, זה עיניים ירוקות כחולות, שיער גלי, וגוף נהדר.

אפשר לגלות לכם עוד סוד? כשאתם בתוך בידוד, אוכלים אולי פעם ביום חרא בצורה של דייסה, מתקלחים אולי פעם בשבוע עם סבון באיכות של הדייסה (אני לא אופתע אם הדייסה זה בכלל הסבון), ובאופן כללי נמצאים לבד במשך תשעה חודשים (252 ימים משהו? לא יודעת, היא אמרה כל מיני מספרים אבל זה עשה לי כאב ראש), אתם לא תראו טוב. אתם תהיו בתת משקל, חיוורים, חסרי אנרגיה. השיער שלכם יהיה דק וחסר חיים, ואתם תהיו ממש בלתי נסבלים - כי למקרה ששכחתם… הייתם כמעט שנה בבידוד!

ויותר מזה, יותר מזה, כשאתם מגלים שהבן אדם שהראשון שמנסה לדבר אתכם אחרי שנה לבד הוא עושה את זה בשביל להוציא מכם מידע, אתם תתנו לו אגרוף לפנים ובעיטה למקום שלא זורחת בו השמש - ולא תתאהבו בו.

אז תכירו את ג'ולייט, המגע שלה הורג והיא עדיין מופתעת. היא מופתעת כשהיא פוגעת באנשים לא משנה שהיא עם ה"מחלה" הזאת כל החיים שלה. היא נחמדה ומקסימה למרות שבבית שלה התעללו בה רגשית, ואף אחד חוץ מגברים אובססיבים עם בעיות הורים לא באמת אוהב אותה. היא יפהפייה אבל לא מודעת לעצמה, כמובן, והיא רוצה שרק יגעו בה.

אני אגיד לכם משהו, הרעיון באמת מגניב. מישהי שהמגע שלה הורג, שרוצים להפוך אותה לנשק והיא מתנגדת. שהממשלה נגדה והיא מנסה להציל את העולם או משהו כזה? היי, אני קמה בבוקר בשביל הדברים האלו. אבל הדמות כל כך שטחית, שאין בה משהו מעבר לנחמדות לא אמיתית. הכתיבה היא אפילו לא כתיבה, אלא מטאפורות לא הגיוניות או יפות על שמש וירח ואמהות בוכות. הצביעות הזאת, שאחרי שהתייחסו אלייך כמו אל זבל כל החיים ואז את מגיעה לחדר מפואר וכל מה שאת רואה זה דם, זה בולשיט.

הסיבה היחידה שהצלחתי לסיים את הספר זה כי הכתיבה היא ברמה כל כך נמוכה, שאפילו לא הייתי צריכה לחשוב יותר מדי כשקראתי אותו. למעשה, כתיבה של מישהו בכיתה ח' כנראה זהה. אין שום עומק חוץ מהתפלספות, אין שום אישיות לבן אדם חוץ מאשמה, אין כלום בספר חוץ מקיטשיות לא הגיונית.

אני קראתי את הספר ובאמת שאלתי את עצמי, מה בדיוק אנשים אוהבים בספר הזה? אין בו כלום. אפילו לא דמות אחת שאפשר להגיד שיש בה משהו. ואיכשהו כולם מהממים למרות שהם חיים בתקופה שהכל הינדוס גנטי וכימיקלים. איזו שטחיות.

העלילה התקדמה בצורה כל כך לא הגיונית, יום השתרע על פרקים ושבועיים הסתכמו בשורה. פתאום כולם מקבלים אותה ואוהבים אותה ורוצים בה למרות שלפני רגע שנאו אותה.

ולעזאזל עם הקווים האלו על מילים! זה לא מקורי, זה בעיקר מעצבן. זה נטו כי הסופרת לא ידעה איך לגרום לקוראים להבין שהדמות הראשית רוצה משהו מבלי להתאמץ. בלי לתת מאמץ מינימלי לקוראים להבין מה הדמות הראשית רוצה לפני שהיא מבינה.

והיא אף פעם לא נושמת, היא לא רוצה להרוג אנשים שמתעללים בה אלא רק רוצה… מה? מה היא בכלל רוצה? ספר שלם קראתי וכל מה שהיא רוצה זה שיגעו בה. "ינפצו" אותה.

והדמות המקסימה, וורנר, הוא בעיקר קוץ בתחת שמאוהב בה ועדיין מתעלל בה. וכמובן שאהבה אהבה לבבות בעיניים וכוכוכו'.

ספר באמת, מאכזב. מאכזב.
אל תקראו אלא אם אתם רוצים שכמה תאי מוח ימחקו לכם.
מקווה שנהניתם.

קראתם את הספר אותו. או ראיתם אותו. או שמעתם עליו במיליון וריאציות שונות. או אולי לא אותו, אבל את העלילה שלו בטוח. כי הספר הזה הוא ההגדרה של ספר בייסיק.

אני אתחיל מלהגיד שאני קראתי את הספר וסיימתי מותשת, בין אם זה היה הכתיבה הנמרחת, או האליצות של הכתיבה. העלילה עצמה, הדיאלוגים. ההתאהבות בין הדמויות הכל כך משעממות האלו, או העובדה שלא היה בו כלום. פשוט כלום.

אני בעד סטריוטיפיים במידה כזאת או אחרת, הולכים על יריבים שנהפכים לאוהבים? וואלה מגניב. ילד רע ילדה טובה? נסתדר. מנותק רגשית ויותר מדי דרמטית? טוב, נו. אבל תבחרו. אי אפשר ללכת על כולם, ליצור מין אישיות לא גמורה של הדמויות ולהפוך אותן לכל כך חסרי רבדים. ולמה הספר הזה "רב-מכר", אתם שואלים? זה כי הם מתנשקים בצורה קצת יותר מדי מפורטת ושוכבים איזה פעמיים. לא כי יש בספר הזה משהו טיפה מיוחד או מקורי.

הספר מתחיל מג'נוארי, שרק אחרי ספר שלם גיליתי שזה בגלל שהיא נולדה בינואר. אף אחד לא קרא לה בכינוי, והיא בערך הגזמה קיצונית של מוח האישה. אני נשבעת לכם, בתור מישהי שכן חושבת יותר מדי לעומק על דברים שלא צריך - היא לקחה את זה לכאילו, "הוא ענה לטלפון שנייה אז הוא כועס עליי." כן, ככה קיצוני.

ולא משנה כמה פעמים הוא התייחס אליה מהמם, רגע של ריחוק, שזה מתבקש כי הם תקועים אחד בתוך השני חופש שלם, היא מתחילה לעשות דרמות וסצנות ואלוהים סתמי ת'פה כמה את מדברת.

דבר שני, הגבר. אני אפילו לא זוכרת את השם שלו מרוב שהוא היה משעמם. גאס. בדקתי. אלוהים, תבחר אישיות. אתה לא שמח אבל אתה כן, וכאילו מרוחק אבל מספר לה הכל. ותכלס אין בך כלום חוץ משרירים, אבל מה זה רגיש.

אתם מבינים לאן אני חותרת? רואים שזה כתוב poorly. כאילו היא חשבה על רעיון ודמויות, ואז אמרה, "לא אבל פאק איט" וניסתה למלא את וורד בחפירות ארכיאולוגיות עד שבסופו של דבר תגיע למקסימום מילים ותגיש למישהו.

שתי דמויות תלותיות מתאהבות, זה כל מה שהיה שם. ואולי אני לא מעריצה של משולשי אהבה או בגידות או דרמה מוגזמת, אבל זהו. זה כל מה שהיה. וכל הסיפור רקע מסביב על המשפחה שלה והמשפחה שלו כאילו הייתה שם אבל בקושי סופרה, כאילו אם היו מורידים איזה מאה עמודים היחס בין ההתאהבות הפתטית הזאת לבין הטראומות ילדות של שניהם היה איכשהו בסדר.

הכתיבה. אני אתחיל מלהגיד שלא היה בה משהו מיוחד. אמשיך ואגיד שכל הפלרטוט ביניהם גרם לי קרינג' ובאף שלב לא התרגשתי בשבילם. במיוחד שכל הספר, וזה טיפה ספויילר אבל אם תקשיבו לי אל תקראו את הספר בכלל, הם היו בon-off זוועתי.

אז כן, רציתי לדפוק את הקיר. וכן, ציפיתי ליותר. ציפיתי לפחות תלות ויותר עלילה, לחיים מחוץ למערכת היחסים ולקצת יותר סיפור רקע. לספר שמציג יותר, להסברים מקדימים מעמיקים יותר. אלוהים, לקצת פחות עמודים מאולצים. לדיאלוגים מעניינים, למשהו שיתגמל את השעות שבזבזתי בקריאה בספר שכבר קראתי וכבר ראיתי וזה תמיד היה יותר טוב.

זו פעם ראשונה שקראתי ספר ואמרתי שיותר מתאים לו סרט, כי הספר הזה כאילו נכתב בניסיון שיהפכו אותו לאחד ושום עומק חוץ ממה שקורה לא באמת קיים.

אז אל תקראו את הספר הזה, פשוט תחפשו קומדיות רומנטיות מטופשות ועדיין תצליחו יותר. אל תחפשו איזשהו אישיות בדמויות כי זה לא קיים. אין בספר הזה יותר מאהבה שנכתבה בצורה קצת מקורית או מיוחדת. ואם אתם כמוני עשיתם את הטעות הזאת, אני מצטערת.

אלוהים, וזה אחרי "המדריך לרצח לילדות טובות". איזו נפילה.

לא. לא לא לא. לא. זוהי דעתי על הספר הזה.
והנה למה (יכלול ספויילרים).

הספר מתמקד בנשיא המדינה בזמן הטרילוגיה המקורית, כשהיה בן נוער. ואני מודה שכל כך רציתי לדעת מה היה לפני שהיה פסיכופט. התשובה היא פסיכופט עני, והסיבה שהוא היה איכשהו בסדר היא כי הוא ידע את הטעם של להיות בתחתית. איך הוא הפך ל-מה שהיה בטרילוגיה המקורית? אני מודה, הספר הזה עשה עבודה נוראית בנתינת התשובה.

אני לא אומרת שזה היה ספר רע, רק קצת. לא נהניתי ממנו, סיימתי אותו ואני בעיקר מרגישה שבזבזתי עליו זמן. העלילה הייתה צולעת, היו המון דמויות, ורובן לא היו מבוססות כמו שצריך, והכי גרוע היה היה הקצב של הספר. כל היופי בטרילוגיה המקורית שהדברים קורים בקצב מעולה. בום, קטניס מתנדבת, בום, היא במשחקים, בום, היא ופיטה מנצחים, בום בום בום. כל היופי בספרים האלו זה שקולינס לא בזבזה זמן על כלום, אלא כתבה את מה שחשוב ולא מרחה את הספר. אולי ממש ממש קצת בספר השלישי, אבל לא יותר מדי.

הספר הזה היה פשוט ארוך. אלוהים, אני באיזשהו שלב הייתי כזה, "אוקיי, עברתי מאה עמודים, עברתי מאתיים, אני באמצע (!), מאה עמודים לסוף, עשרים עמודים!". וכאילו, מה קרה בו כבר? לוסי גריי, אהבת חייו של הפסיכופט, נבחרה באסיף. לקח חצי ספר רק שהמועמדים נכנסים למשחק, המשחק עצמו היה פשוט מ-ש-ע-מ-ם. ואחרי כל המשחק יש עוד שליש ספר לפנינו.

והאמת? אני פשוט רציתי לדעת איך הדמות הקצת יהירה ומלאת המוטיבציה הפכה לסנואו הידוע לשמצה. כלומר, הוא אהב מישהי ששיחקה שם. הוא ראה איך המשחק השפיע עליה ועדיין תמך בו. הוא היה שם כשהיא גוועה ברעב, כשהרגה אנשים בשביל להגן על עצמה, כשיצאה משם מצולקת (כנראה, לא ממש ביססו את זה), ועדיין הוא היה בעד המשחקים ובעד הקפיטול למרות שבחלק מהספר הוא התנגד לדברים שהממשל עשה. ואני חושבת שלא מספיק לחצו על זה.

כלומר, אוקיי. אז הנה סיטואציה שהייתה שם; סנואו ולוסי גריי מדברים והוא קצת כועס עליה כי היא סוג-של נותנת ביקורת על הקפיטול, אבל הוא אוהב אותה ומשחרר מזה ואפילו רוצה בחיים האלו איתה. ואז חמש דקות אחר כך (!) הוא פשוט... אני אפילו לא יודעת מה קרה שגרם לו לשחרר ממנה ולנטוש אותה ואפילו להרוג אותה בלי לחפש את הגופה, או לקחת רגע בשביל להתאבל, ופשוט המשיך הלאה אחרי שעשה כל כך הרבה עבורה, והיא עבורו. הוא הרי אהב אותה, והסיבה היחידה שהוא ויתר עליהם היה כוח. אותו כוח שמהלך הספר ראו שהוא שחרר למענה. ואני חושבת שהיה קצה של הבסיס לזה בספר, וקולינס לא התמקדה בזה, לדעתי, כמו שהיו צריכה.

כל הספר הרגיש לי פשוט... לא. המקצב של הספר, העלילה עצמה, הכל היה איטי והרגיש חסר משמעות, כל האקשן הגיע ברגעים לא קשורים ולכמה שניות, וגם אז לא היה מתואר כזה טוב. תכלס, זה הרגיש כאילו לקחו את כל מה שהיה טוב בטרילוגיה המקורית וסחטו עד שבקושי אפשר לזהות את זה בספר הנ"ל.

והאמת שהייתי כל כך סקרנית לראות איך סנואו מתפתח, ולא סיפקו את זה בספר כמו שצריך. ואפילו הקטע הכי מעניין, שלוסי גריי ברחה ממנו ואז הוא הרג אותה או משהו (לא בטוחה אפילו מה קרה שם), לא הרגיש עם מספיק בסיס.

למה היא ברחה? היא קלטה את התוכנית שלו? היא מתה? כמה מסנואו היא באמת הכירה? אלוהים, הספר הזה נמשך עד סוף ועדיין לא נתן תשובות על הדברים הכי מעניינים.

לסיכום, ספר טוב מינוס. מקצב לא טוב, עלילה טובה מינוס. ארוך מדי, נמתח מדי, לא נהניתי ממנו. וכל הרצון שלי לדעת יותר על סנואו די נבלע בתיאורים מוגזמים. אני פשוט אתכחש לקיום שלו ואולי אשנא פחות את הספר הזה.