ביקורת ספרותית על נשים קטנות - מהדורת 2011 - פרוזה # מאת לואיזה מיי אלקוט
ספר טוב

---

לרגל החגים ויום הולדתי המתקרב חיפשתי ספר שאפשר לשקוע בו לאורך זמן, להתחבר לדמויות ולהישאב לעולם של הסופרת- רצוי שיהיה כמה שיותר רחוק מהחיים שלנו כאן בישראל החמה והמהבילה (עד סוכות זה יעבור?...)

את הספר נשים קטנות קראתי בלא מעט גרסאות, בלא מעט גילאים וגם ראיתי לא מעט עיבודים שלו למדיומים אחרים: קולנוע, טלוויזיה ועוד.
האם יש לסופרת (או לקוראים) עוד מה לחדש לי על הספר הזה, אחרי שבילדותי ראיתי את הסדרה המצוירת ששודרה בטלוויזיה החינוכית, וזה היה עיקר ההווי שלנו (חמשת האחים) כל אחר-צוהריים מול הערוץ היחיד לילדים?

האם במהלך הקריאה כבוגרת אני אפגוש רגע שיתעלה מעל החוויה שלי - ילדה קטנה שמתרגשת עד דמעות מהקטע בסדרה שבו איימי נופלת לקרח וחייה בסכנה?
או אקח את קריירת הספרות שלי ברצינות תהומית כמו ג'ו העומדת מול האח הבוערת לאחר שכל מפעל חייה ירד לטמיון?

האם הביטוי "אישה קטנה" לא קיבל אצלי כבר כל-כך הרבה קונוטציות שליליות שברור שאני לא אקרא ספר שמתהדר בשם הזה באותו אופן?
כבר כשהתחלתי לקרוא - קיבלתי בוסט של "הגבריות הישנה", שדווקא נאמרת מפי נשים בלבד: הפתרון למצוקה הנשית, הפתרון ליצור ההיסטרי והחרדתי שלא נשאר אדיש לכך שהגברים מנהלים מלחמות שאין לו שום שליטה עליהם: "תהיי נוצרייה (או יהודייה) טובה ותוותרי על ארוחת החג שלך עבור מי שיותר זקוק."

את הגרסה של 2011 לקחתי מספריית היד שנייה המושבית, גרסה עבת כרס המאחדת את שני הכרכים בגרסאות המוקדמות יותר.
לגבי הדמויות: בתחילת הסיפור מג, הבכורה - היא בת 16, ואיימי הצעירה בת 12.
בכרך השני הן כבר באמת נשים (לא כאלה קטנות), רעיות ואף אימהות - או מתקדמות לכיוון הזה בכל אופן.
ארבע הנשים הקטנות מתנהלות בתקופת מלחמה ארוכה, שלג מקפיא וללא אמצעיים כלכליים. תקופה שמאפייניה הם חוסר יציבות כלכלית וביטחונית, תלות גדולה באמונת העדר באותו סוג רוחניות שמרנית - תקופה שמטבע הדברים לא נתנה זכויות רבות לנשים, בטח ובטח כשהן צעירות, חסרות השכלה, חולמניות, תמימות ועניות.

בזמן שידור הסדרה הזדהיתי מאוד עם דמותה של ג'ו - ג'ו לא מעוניינת בגינוני הנשיות ואפילו בזה להם, העיקר בשבילה זה הקריירה, וכבת שניה קלאסית בין בנות היא לוקחת את תפקיד "הגבר" של הבית. אחרי שמג, הבכורה - היא כבר "הנסיכה" של הבית, זו שממונה על ענייני ה"ממלכה" בהיעדר ההורים.

ג'ו משחקת בהצגות שהיא כותבת והן מועלות בפני בנות השכונה. ג'ו כאמור משחקת את התפקידים הגבריים, וכך היא מרגישה שתמיד יישמר לה תפקיד (בהצגות ואולי גם במשפחה המתגעגעת לאב הרחוק): היא היחידה שמוכנה לשאת בנטל העבודות שאף אישה לא מעוניינת בהן, וגם לעבור חלקית על החוק או לפחות על המוסר הפנימי שלה - ולכתוב תחת שם עט בצורה מסחרית.

עם השנים הבנתי שהחיבור שלי עם ג'ו היה די שטחי - שתינו כותבות, שתינו ילדות שניות במשפחה שיש בה ארבע בנות (אצלנו גם יש בן ואצלם יש שכן שהוא כבן)
שתינו לקחנו על עצמנו מטלות גבריות וכיוונו לקחת את הכתיבה שלנו לאן שיידרש - העיקר לשאת בנטל.

כיום כשאני קוראת את הסיפור שוב - אחרי שאני מבינה יותר בענייני חינוך וגם בענייני עומק הקשר עם אחיות, ואני מבינה את האישיות הכותבת שלי יותר לעומק - אני מרגישה יותר מחוברת למג דווקא.
מג מרגישה אחריות על אחיותיה הצעירות, אבל גם מבינה שהיא בכל זאת אישה - ולא תוכל לעשות כל פעולה שגבר עשה גם אם היא מאוד רוצה.

אז למה בתור ילדה הצהרתי שאני כמו ג'ו?

כנראה שמה שאתה אומר לאחים כילד מול סדרה פופולרית - שונה ממה שאתה באמת חושב. אבל אתה לא תמיד יודע איך יקבלו זאת.
אני ואחותי הגדולה מאוד קרובות בגיל - ולא תמיד היה ברור מי הבכורה בינינו ומי הצעירה יותר. התפקידים מתערבבים מול האחים הקטנים - ובדינמיקה הזו אני חושבת שהיה לי נוח להגיד לאחותי כשצפינו בסדרה שאני אכן מזדהה עם ג'ו ולא מאיימת על תפקידה כבכורה, אבל תמיד היה לי גם קול פנימי שאמר לי שבעצם אני לא פחות אחראית ובוגרת ממנה, ושסדר הלידה במשפחה לא תמיד משקף את איך שאדם מגדיר את עצמו.

בנוסף - בילדותנו תמיד אני הייתי הכותבת במשפחה, והיא יותר התמקדה באיור. כיום אני מתמקצעת גם באיור, וגילינו שגם היא כותבת לא רע בכלל.
בשבילי לכתוב זה בסיסי ומהותי - אבל בהקשר המסחרי אני חושבת שהיא פיצחה יותר את השיטה שכל סופר חולם עליה:
"איך לכתוב לקהלים גדולים?"
אז היא יותר "ג'ו" ממני בסופו של דבר. ג'ו לא כותבת למגרה, היא מעוניינת שכולם כולל כולם יידעו ויתעניינו במה שיש לה להגיד.
בהקשר של קנאת סופרים - אחותי גם יותר קנאית למה שהיא כותבת - מה שמזכיר את הסצנה עם האח הבוערת. אני לפעמים מוכנה לשנות טקסטים שלי כדי שאנשים ירגישו נוח, כל עוד זה לא שינוי מהותי.

ומבחינתי להיות אחראית לצעירים מבינינו, לחנך, להורות - זה מהותי ביותר. אחותי דווקא לא כל-כך מתלהבת ממשהו שהוא "חינוכי" פרופר.
ודווקא לי חינוך חשוב אפילו יותר מקריירה מכניסה -
גם אם זה קצת סחי לפעמים.
ולכן אני מתאמצת לקרוא את הספר מחדש מבעד לעיניים של דמות משנית יחסית - מג. הטקסטים של מג לא מחדשים הרבה ובדרך כלל לא מניעים את העלילה. רוב הקונפליקטים שייכים לדמויות כמו ג'ו ואיימי, הדעתניות והמסקרנות יותר.
דמותה של ג'ו כידוע משקפת את הסופרת עצמה - ולכן היא הדמות הדומיננטית ביותר שרוב הקוראים ייטו להזדהות איתה.

לא משנה איזו גרסה אתם קוראים, אני מציעה בעיקר לנשים צעירות ונערות שקוראות - להשאיר עין אחת פקוחה ולא לשקוע לחלוטין ברעיונות המובאים.
הם אולי היו מהפכניים לדורם, אבל כיום בכל זאת אנחנו הנשים התקדמנו לאנשהו. אני מבקשת מהנערות שקוראות כאן: אל תתלהבו יותר מדי גם אם האריזה הספרותית כובשת אתכן.
אל תחזירו אותנו אחורה לדעות שיכולות להיראות שאין בהן שום פגם - אבל לא כך הדבר.

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על נשים קטנות - מהדורת 2011 - פרוזה #