סיבוב קטן בחנות הספרים, ושוב חוזר הקטע הזה. כמה פעמים הוא כבר הביט בי הספר "נשים קטנות". קחי אותי, כדאי לך, מבקש. מביטה בו בחזרה - היי, רוצה אותך אשמח שתבוא, ממש, אלא ש.. אבל גם, לפני מלא שנים - בשנות הנעורים קראתי אותך, בגרסה אחרת. את הסרט ראיתי כמה פעמים.. וכעת שוב - אתה כאן, אני כאן - אבל בעייה, אין לי בנות - שבטוח בטוח יקראו בך ויאהבו את הסיפור וישמרו אותך לתמיד. רק בנים יש כאן אתה מבין, והם כאלה.. אתה כמו לא שייך עם הכריכה הזו וציור הבנות והסיפור הקלאסי המקסים. אז, למי אקנה אותו?
אל תרגיש בודד, חכה מעט, תיכף וודאי תגיע איזו נערה ותקנה אותך, תלך איתה ויהיה לך טוב..
או אולי, ובעצם, לא, כן.. יודע מה - הסרט נהדר - אתה, בטח גם. אז, אז למה שלא תהיה על המדף ומדי פעם תדופדף?
יש... וכשהוא כבר בשקית, בדרך הביתה - רואה בדמיוני את המבט של הבנים - מה זה, מה עושה פה ספר ילדות? קטנות? אולי קנית גם סרטים של צמות? מה נהיה ולמה הוא פה? ושוב מהרהרת ונזכרת, כן, גם שמלות מתוקות של ילדות תמיד הביטו בי בחנויות, החזרתי מבט - קצת זועם ולא מאוד נעים - בדרכי אל מדפי בגדי הספורט של הבנים. אז הפעם, החלטתי, "נשים קטנות" אתה בא איתי הביתה, אז מה אם ישתעשעו הבנים, אז מה אם מזמן עברתי את גיל הנעורים...

ימי מלחמת האזרחים בארצות הברית, החל מ- 1869 והשנים שאחריה. בית פשוט בעיירה כפרית, בבית משפחת מארץ' ארבע בנות מתבגרות, אתם כבר מבינים... - לכולם זו תקופה לא קלה, ימים של מלחמה, אב המשפחה כומר שיוצא אל החזית. לא פשוט שמבחינה כלכלית. יש מצוקה קצת עוני, כל אלה הם הרקע לסיפור התבגרותן של ארבע הבנות: מרגרט (מג) הבכורה - רצינית, אחראית ושקולה, אמא קטנה. ג'ו המקסימה - מרדנית ופרועה, ילדה שובבה ושמחה שחולמת להיות סופרת. אליזבת' (בת') ביישנית וטובת לב שרוצה לרצות את אבא-אמא-והאחיות רק שיאהבו אותה ויהיו מרוצות למרות שבסתר לבה הייתה מעדיפה להסתגר ולנגן כל היום בפסנתר, היא השברירית מכולן, חולנית וחלשה. ואיימי הקטנה, רכה ועדינה שחולמת להיות ציירת. בקטע של מותרות, בגדים ובנים ועזבו אותה משאר העניינים..
אבל אין מותרות, יש קשיים בחיי היומיום. יש שכנים עשירים וזה מקשה - ו.. חלומות זה יפה אך יש משימות של עבודה בבית ועזרה בפרנסה, יש גם משברים. ברקע הרבה צחוק וכאב. ניצני פמיניזם ומי שבעד ומי שלא. הווי, חוצפה ותמיכה הדדית, רצינות ורוח שטות. עם הסיפור הראשון שנכתב בתקווה שיהיה לספר. הציורים והתקוות. ריבים ותככים לצד הרבה אחוות אחיות ודאגה הדדית. אהבה ראשונה. קנאה ראשונה. חלומות ומחלה שהמיתה את אחת הבנות. המלחמה שנגמרה האחות הראשונה שנישאת, וזו שנוסעת מאוכזבת אל הפרופ המבוגר למצוא אולי את הטוב בארץ אחרת.
הוא כל כך פשוט, סיפור קלאסי נאיבי מלא תמימות שמלווה ארבע נשים קטנות אל ההתבגרות.

יודעים מה - הוא מקסים. הוא כל כך מתאים לנשים קטנות בכל הגילאים. ממתק מנחם לימים קרים.

מזמן לא ברחתי ככה מהמציאות כמו עם הספר הזה. שקעתי בו בכל גופי ונפשי והוא העניק לי הרבה שעות של הנאה וכיף.

הספר מתאר את חייהן של ארבע אחיות לבית משפחת מארץ' לאחר שאביהן האהוב גויס למלחמה. ארבע האחיות מתוארות כשונות מאוד זו מזו וכל אחת מהן מתמודדת עם החיים והחלומות המנופצים בדרכה שלה. בת' חולמת על פסנתר איכותי בה תוכל להעביר את שעותיה במקום לעבוד קשה בעבודות הבית, היא מתוארת כילדה מופנמת. מג מתוארת כילדה כעוסה ומרדנית שחולמת על בגדי פאר ועושר אך נאלצת לחיות בעוני וצמצום, גם ג'ו כעוסה ורגזנית על כך שהיא נאלצת להתלוות לדודה שלה הקפדנית שמכריחה אותה להתנהג לפי הכללים הוויקטוריאניים הנוקשים ויש את איימי הקטנה והמקסימה שרק רוצה לצייר.

החיים בתקופה המתוארת מזמנים לארבע האחיות לבית מארץ' התמודדות עם כל בעיות התקופה. עוני, מלחמות, מחלות קשות ועוד. כל אחת מהן מתמודדת בדרכה וחולמת על עתיד טוב יותר. למרות שנראה שחלומותיהן מנופצים הבנות אוהבות את חיק משפחתן ואת הביחד שהמצב מזמן להם. התחברותם עם לורי בן השכנים היתום והעשיר מעניק להם זווית נוספת על החיים. והסיפור ממשיך ומתואר במילים יפות, בצורה מדוייקת ועם הרבה אהבה קלאסית ומשפחתיות כזאת כמו של פעם. ממליצה מאוד ולא רק לבנות.

אתמול הכרחתי את אהובי לצפות איתי ביחד בסרט שנעשה על פי הספר בנטפליקס (לאחר שהוא גרר אותי ביום חמישי ליס פלאנט לסרט החדש של סקורסזה שהיה ארוך כמו לא יודעת מה ומשעמם את התחת. נרדמתי בחצי ממנו לפחות). וגם הוא מעביר כמה דברים טובים מהספר והוא עשוי נהדר ואהבנו אותו מאוד. ממליצה גם עליו, אבל לא על חשבון קריאת הספר. קחו בחשבון!

שבת שקטה ורגועה לכולם :)

אולי בגלל ההוצאה החדשה, אולי בגלל המבצע עליו בחנות הספרים האלקטרוניים החביבה עלי, החלטתי לקרוא בפעם המי יודע כמה את הספר הזה. בילדותי קראתי אותו מספר פעמים, ומדי פעם נוספה לי תובנה. החלטתי לשוב אליו היום ולראות מה השתנה.

הסיפור שאלקוט כתבה על ארבע אחיות ואמן בימי מלחמת האזרחים בארה"ב, כשהאב נמצא איפושהו "בחזית" (יש חזית במלחמת אזרחים???) עודנו מעניין, לפעמים, גם בעין בוגרת, אלא שהנושאים שהעין הזו רואה אינם בהכרח הנושאים שראתה והבינה בגיל צעיר.
ראשית הלכתי לבדוק האם אלקוט היתה אם לילדים. אז לא. היא לא נישאה ולא ילדה ילדים משלה, וזה ניכר מהסיפור. אם הנערות – המצטיירת כאשה נבונה ביותר – מנהלת את משפחתה ומחנכת את בנותיה על עקרונות נעלים. היא מאפשרת להן להתנסות עצמן ולהסיק את המסקנות (הנכונות!) מהתנסותן. כל מי שהוא – או היה - הורה למתבגרים/ות יודע שלעתים רחוקות הם מסיקים את המסקנות שהוריהם היו רוצים שיסיקו מהתנסויותם, ושהם נסחפים לעתים להתנהגות המובלת על ידי דחפים והורמונים. ויכולתם להוציא את הוריהם מדעתם היא אין סופית. המתבגרות המתוארות כאן מחונכות היטב, שולטות במיזגן, מטיפות מוסר בנועם לחברן המתבגר (והוא, מצידו, מקבל את הטפתן בצייתנות ונמיכות רוח, ומבטיח להשתפר... ממש מתבגר טיפוסי.) הן מעריצות את הוריהן ומוכנות להקשיב להם בכל עת(!)

לא רק מתבגרים השתנו בזמן שעבר בין כתיבת הספר לקריאתו הנוכחית (150 שנה בקירוב). קחו למשל את האופנה: כובעי שינה??? מקושטים??? כפפות??? ושיא הדקדנטיות – כפפות מעל גובה המרפק! וכובעים!.
והבילויים. ברור שחלק מהבילויים שאי-אפשר-לדמיין-את-חיינו-בלעדיהם לא היו אפילו בגדר חלום באותם ימים. אבל חבורות צעירים יצאו אז לחיק הטבע, עם סלסלת פיקניק ארוזה מכל טוב (הם לא שמעו על מנגל ונפנופים) שמיכות, כובעים (וכפפות...) ומשחקים. כולל משחק שממנו התפתח, כנראה, "אמת או חובה". המשחק נקרא "אמת" ומי שמצביעים עליו חייב לענות אמת על שאלות. אני יכולה להבין למה המשחק הזה נעלם מהנוף (פרט, אולי, לילדים בני עשר בצופים) איזה מבוגר שפוי בן זמננו יסכים להשתתף במשחק כה מסוכן?

ג'ו (ג'וזפין) הבת השניה היא בת דמותה של אלקוט. הסופרת היתה טום בוי, בעלת שאיפות ספרותיות, ונאמנות עזה למשפחתה. היא איפשרה לבת דמותה נישואים עם פרופסור מבוגר ממנה בשנם רבות, דל אמצעים ובעל מראה לא מרשים, ולא התפתתה להשיאה לצעיר נאה ועשיר, שאוהב ומעריץ אותה. הבחירה הספרותית הזו מן הסתם גרמה לאנחת תסכול אצל הקוראות הצעירות – אלה שהספר נכתב עבורן. אלקוט הוכיחה פה אומץ ספרותי וגם נאמנות לדמותה האמיתית: ג'ו שלה דוחה רומנטיקה מכל וכל, במלים ובמעשים, כמו יוצרתה. שאר האחיות אינן מאופיינות טוב כמו ג'ו. מג הבכורה היא "יפה וטובה" (מזכירה את ג'יין בנט מ"גאווה ודעה קדומה" שנכתב יותר ממאה שנה לפני "נשים קטנות"). איימי הגנדרנית שתזכה בפרס הגדול, ובת' הביישנית, אינן שובות את הדמיון כמו ג'ו ולא גורמות להזדהות, כמוה.

למה הספר הזה זוכה כבר מאה וחמישים שנה להיות אהוד (על בנות במיוחד, יש לציין)? יש בו שילוב מאוזן בין הרפתקאות לנינוחות. סיפור שהקוראות יכולות להזדהות איתו, כישרון כתיבה ויכולת לטוות סיפור מחומרים לא מרתקים במיוחד. אבל בעיקר יש בו אמינות רבה. אלקוט כתבה סיפור על אירועים ואנשים שהיא הכירה היטב. אולי ייפתה חלק מדמויותיה אבל הן נשארו בעלות התנהגות אנושית וסבירה.
סופר שהמו"ל – שהזמין מאלקוט את הספר שלושה חודשים לפני שקיבל את כתב היד – חשב בתחילה לא להוציאו לאור כי הוא משעמם. הוא נתן אותו לאחייניתו לקריאה ובזכות ההתלהבות שלה הוציא את הספר לאור. אלקוט, שכל ימיה חיתה בצמצום ועבדה קשה לפרנסתה, הצליחה להתגבר בזכותו על קשייה הכספיים ושארית חייה – היא נפטרה בגיל 56 – היתה בתנאי אמידות ורווחה. היא יכלה לומר כמו גרוצ'ו מארקס "הייתי ענייה והייתי עשירה. להיות עשירה עדיף" וכמוהו לדבר מנסיון.

הספר נחמד לקריאה גם היום. יש אמנם קטעים שיצחיקו אותנו היום - למרות שהם נכתבו ברצינות גמורה. אבל זה עומד לזכותו של הספר, שמוציא אותך מהשיגרה ומעביר אותך לעולם שקפא לו בנינוחות. אז מפעם לפעם, כשהרעש גובר ואין מקום על הגלובוס שיזמן שקט בלי רמשים ארסיים - אפשר לנסות את הספר הזה. זה עובד.

לרגל החגים ויום הולדתי המתקרב חיפשתי ספר שאפשר לשקוע בו לאורך זמן, להתחבר לדמויות ולהישאב לעולם של הסופרת- רצוי שיהיה כמה שיותר רחוק מהחיים שלנו כאן בישראל החמה והמהבילה (עד סוכות זה יעבור?...)

את הספר נשים קטנות קראתי בלא מעט גרסאות, בלא מעט גילאים וגם ראיתי לא מעט עיבודים שלו למדיומים אחרים: קולנוע, טלוויזיה ועוד.
האם יש לסופרת (או לקוראים) עוד מה לחדש לי על הספר הזה, אחרי שבילדותי ראיתי את הסדרה המצוירת ששודרה בטלוויזיה החינוכית, וזה היה עיקר ההווי שלנו (חמשת האחים) כל אחר-צוהריים מול הערוץ היחיד לילדים?

האם במהלך הקריאה כבוגרת אני אפגוש רגע שיתעלה מעל החוויה שלי - ילדה קטנה שמתרגשת עד דמעות מהקטע בסדרה שבו איימי נופלת לקרח וחייה בסכנה?
או אקח את קריירת הספרות שלי ברצינות תהומית כמו ג'ו העומדת מול האח הבוערת לאחר שכל מפעל חייה ירד לטמיון?

האם הביטוי "אישה קטנה" לא קיבל אצלי כבר כל-כך הרבה קונוטציות שליליות שברור שאני לא אקרא ספר שמתהדר בשם הזה באותו אופן?
כבר כשהתחלתי לקרוא - קיבלתי בוסט של "הגבריות הישנה", שדווקא נאמרת מפי נשים בלבד: הפתרון למצוקה הנשית, הפתרון ליצור ההיסטרי והחרדתי שלא נשאר אדיש לכך שהגברים מנהלים מלחמות שאין לו שום שליטה עליהם: "תהיי נוצרייה (או יהודייה) טובה ותוותרי על ארוחת החג שלך עבור מי שיותר זקוק."

את הגרסה של 2011 לקחתי מספריית היד שנייה המושבית, גרסה עבת כרס המאחדת את שני הכרכים בגרסאות המוקדמות יותר.
לגבי הדמויות: בתחילת הסיפור מג, הבכורה - היא בת 16, ואיימי הצעירה בת 12.
בכרך השני הן כבר באמת נשים (לא כאלה קטנות), רעיות ואף אימהות - או מתקדמות לכיוון הזה בכל אופן.
ארבע הנשים הקטנות מתנהלות בתקופת מלחמה ארוכה, שלג מקפיא וללא אמצעיים כלכליים. תקופה שמאפייניה הם חוסר יציבות כלכלית וביטחונית, תלות גדולה באמונת העדר באותו סוג רוחניות שמרנית - תקופה שמטבע הדברים לא נתנה זכויות רבות לנשים, בטח ובטח כשהן צעירות, חסרות השכלה, חולמניות, תמימות ועניות.

בזמן שידור הסדרה הזדהיתי מאוד עם דמותה של ג'ו - ג'ו לא מעוניינת בגינוני הנשיות ואפילו בזה להם, העיקר בשבילה זה הקריירה, וכבת שניה קלאסית בין בנות היא לוקחת את תפקיד "הגבר" של הבית. אחרי שמג, הבכורה - היא כבר "הנסיכה" של הבית, זו שממונה על ענייני ה"ממלכה" בהיעדר ההורים.

ג'ו משחקת בהצגות שהיא כותבת והן מועלות בפני בנות השכונה. ג'ו כאמור משחקת את התפקידים הגבריים, וכך היא מרגישה שתמיד יישמר לה תפקיד (בהצגות ואולי גם במשפחה המתגעגעת לאב הרחוק): היא היחידה שמוכנה לשאת בנטל העבודות שאף אישה לא מעוניינת בהן, וגם לעבור חלקית על החוק או לפחות על המוסר הפנימי שלה - ולכתוב תחת שם עט בצורה מסחרית.

עם השנים הבנתי שהחיבור שלי עם ג'ו היה די שטחי - שתינו כותבות, שתינו ילדות שניות במשפחה שיש בה ארבע בנות (אצלנו גם יש בן ואצלם יש שכן שהוא כבן)
שתינו לקחנו על עצמנו מטלות גבריות וכיוונו לקחת את הכתיבה שלנו לאן שיידרש - העיקר לשאת בנטל.

כיום כשאני קוראת את הסיפור שוב - אחרי שאני מבינה יותר בענייני חינוך וגם בענייני עומק הקשר עם אחיות, ואני מבינה את האישיות הכותבת שלי יותר לעומק - אני מרגישה יותר מחוברת למג דווקא.
מג מרגישה אחריות על אחיותיה הצעירות, אבל גם מבינה שהיא בכל זאת אישה - ולא תוכל לעשות כל פעולה שגבר עשה גם אם היא מאוד רוצה.

אז למה בתור ילדה הצהרתי שאני כמו ג'ו?

כנראה שמה שאתה אומר לאחים כילד מול סדרה פופולרית - שונה ממה שאתה באמת חושב. אבל אתה לא תמיד יודע איך יקבלו זאת.
אני ואחותי הגדולה מאוד קרובות בגיל - ולא תמיד היה ברור מי הבכורה בינינו ומי הצעירה יותר. התפקידים מתערבבים מול האחים הקטנים - ובדינמיקה הזו אני חושבת שהיה לי נוח להגיד לאחותי כשצפינו בסדרה שאני אכן מזדהה עם ג'ו ולא מאיימת על תפקידה כבכורה, אבל תמיד היה לי גם קול פנימי שאמר לי שבעצם אני לא פחות אחראית ובוגרת ממנה, ושסדר הלידה במשפחה לא תמיד משקף את איך שאדם מגדיר את עצמו.

בנוסף - בילדותנו תמיד אני הייתי הכותבת במשפחה, והיא יותר התמקדה באיור. כיום אני מתמקצעת גם באיור, וגילינו שגם היא כותבת לא רע בכלל.
בשבילי לכתוב זה בסיסי ומהותי - אבל בהקשר המסחרי אני חושבת שהיא פיצחה יותר את השיטה שכל סופר חולם עליה:
"איך לכתוב לקהלים גדולים?"
אז היא יותר "ג'ו" ממני בסופו של דבר. ג'ו לא כותבת למגרה, היא מעוניינת שכולם כולל כולם יידעו ויתעניינו במה שיש לה להגיד.
בהקשר של קנאת סופרים - אחותי גם יותר קנאית למה שהיא כותבת - מה שמזכיר את הסצנה עם האח הבוערת. אני לפעמים מוכנה לשנות טקסטים שלי כדי שאנשים ירגישו נוח, כל עוד זה לא שינוי מהותי.

ומבחינתי להיות אחראית לצעירים מבינינו, לחנך, להורות - זה מהותי ביותר. אחותי דווקא לא כל-כך מתלהבת ממשהו שהוא "חינוכי" פרופר.
ודווקא לי חינוך חשוב אפילו יותר מקריירה מכניסה -
גם אם זה קצת סחי לפעמים.
ולכן אני מתאמצת לקרוא את הספר מחדש מבעד לעיניים של דמות משנית יחסית - מג. הטקסטים של מג לא מחדשים הרבה ובדרך כלל לא מניעים את העלילה. רוב הקונפליקטים שייכים לדמויות כמו ג'ו ואיימי, הדעתניות והמסקרנות יותר.
דמותה של ג'ו כידוע משקפת את הסופרת עצמה - ולכן היא הדמות הדומיננטית ביותר שרוב הקוראים ייטו להזדהות איתה.

לא משנה איזו גרסה אתם קוראים, אני מציעה בעיקר לנשים צעירות ונערות שקוראות - להשאיר עין אחת פקוחה ולא לשקוע לחלוטין ברעיונות המובאים.
הם אולי היו מהפכניים לדורם, אבל כיום בכל זאת אנחנו הנשים התקדמנו לאנשהו. אני מבקשת מהנערות שקוראות כאן: אל תתלהבו יותר מדי גם אם האריזה הספרותית כובשת אתכן.
אל תחזירו אותנו אחורה לדעות שיכולות להיראות שאין בהן שום פגם - אבל לא כך הדבר.

נמנעתי מלכתוב על הספר הזה ביקורת כבר הרבה זמן כי אני לא סגור על הדעה שלי לגביו. אבל החלטתי שגם לא להיות סגור על הדעה זה אומר משהו שראוי לציין.

אז ככה. כן אהבתי את הספר, קודם כל. אבל הוא היה מייגע. יצא לי להירדם כמה פעמים במהלך הקריאה, אבל אני לא יודע אם זה בגלל שהיה משעמם, או בגלל שהראש חשב תוך כדי הקריאה וזה היה מעייף, או בגלל שקראתי בתקופה שלא היה לי פנאי לקרוא ובכל עת שנחתי קצת נרדמתי בקלות. כך או כך, הספר לא הצליח להשאיר אותי ער במאה אחוז. אבל בסופו של דבר צלחתי מעל 600 עמודים. כשסיימתי אותו, זאת הייתה תחושת סיפוק: איזה כיף שסוף סוף סיימתי לקרוא את הקלאסיקה שכל כך הסתקרנתי לגביה. ומצד שני, חשבתי: הו, סוף סוף סיימתי ואני יכול להתקדם לספר מעניין.

כי בואו נודה על האמת ולא נתייפייף: הספר משעמם. (בחלקו ליתר דיוק). אז איך הצלחתי להחזיק מעמד, אתם שואלים? ובכן, מצאתי עניין גם בקטעים המשעממים. הסתכלתי על הכתיבה בצורה אומנותית: איזה יופי של תיאורים; נהניתי לקרוא על הסופרת באינטרנט ולדעת ש"נשים קטנות" הוא סוג של אוטוביוגרפיה שלה עצמה (היא בעצם ג'ו); ואהבתי לחשוב על ההתבגרות של הדמויות, התהליך שעברו וכמה הן נתנו השראה לנשים. אני מתכוון כמובן בעבר, כשהספר יצא, כשהוא נחשב שונה ממה שהיה מוכר אז. כי היום? לא, היום הספר אמור להיחשב שוביניסטי. יש לאורך הספר דוגמאות שאוכל לתת, אבל בעיקר הסוף הזה הוא מה שגרם לי לשאול את עצמי:
מה גרם לספר להחזיק מעמד עד היום?
הריגוש? ובכן, לא היו ספרים מרגשים באותה תקופה? האם הוא היה היחיד? מניח שזה הספר היחיד שנכתב באותה תקופה על התבגרות של נערות, אבל האם הוא חזק עד כדי כך שיאהבו אותו גם היום? בזה, קטונתי. אין לי מושג.

אבל תקראו שוב את המשפט הראשון שכתבתי בביקורת. יש לי לב רגיש; אני מתחבר לדמויות מהר מאוד. אם דמות ראשית מתה בסוף, הספר לא ייצא לי מהראש (ומהלב) לעולם. טוב, היה מרגש, בעיקר כשראיתי את הסרט (העיבוד החדש) שהוא מוצלח (חוץ מזה שהיו קפיצות בזמנים וזה היה מיותר לגמרי שהסצנות לא בסדר כרונולוגי).

בקיצור, קשה לי מאוד להגיד על "נשים קטנות" ועל מג, ג'ו, בת' ואיימי דברים לא משבחים. כי כן יש בספר אומנות, ויש עיסוק בפרטים הקטנים שזה מה שהופך את הכול למציאותי, ויש עלילה שמספיקה כדי לעמוד בפני יצירה קולנועית מצליחה, ובכלל, אהבתי את הקונספט של בנות במאה ה-19 ואת האותנטיות בכתיבה שמתחקה היטב לתקופה שבה הספר נכתב. אבל צריך לזכור שיש גם את הצד השני, ואני לא רוצה להטעות אתכם שמדובר בספר מרתק. אני לא חושב שאקרא שוב (אלא אם יהיו לי נדודי שינה), וגם לא מתחרט שקראתי את כולו. בערך טוב פלוס מינוס וזהו.

האם אהיה היחידה שאגיד דעה לא חיובית בשלמותה על הספר האייקוני הזה?
לצערי הרב, מתברר שכן.
אתחיל מלהגיד שזה ספר מקסים, והדמויות חמודות ביותר. כל אחת מהן ייחודית, הכימיה בין הדמויות, האחיות, המשפחות - הכל באמת חמוד מאוד ואפילו גרם לי לחייך לא מעט.
אבל, ואל תצאו עליי עם חרבות שלופות ולפידים בוערים, השם שיצא לספר הזה מרגיש לי טוב מדי מאיך שהוא באמת.
דבר ראשון, הניסיון התמידי של כל הדמויות להיות הגרסה הכי טובה של עצמם לא היה מציאותי בכלל, מתיש לקריאה ואפילו יותר לדמויות עצמן. כל מעשה שעשו לא נעשה ברצון אלא בשביל לרצות מישהו, בשביל להיות טובים יותר. ולפי דעתי, נתנו לגיטימציה מאוד גבוהה לשים את עצמך במקום נמוך בשביל לעשות טוב לאחרים. וכן, זה מאוד חשוב ואפילו חסר במציאות והחברה של היום. אבל מצב בו זהו המצב התמידי של הדמויות הראשיות שלנו כן גרם לי להתאכזב כי זה לא מציאותי, ואם יש מצב בו אמא מלמדת ככה את בנותיה לחיות - בניסיון להיות משהו שהן לא בשביל שאחרים ישמחו איתן - אז אני מרחמת עליהן.
בנוסף, לא היה לי מושג מי הדמות הראשית. עברו דמות- דמות והתעמקו בה במשך עמודים, דבר באמת חשוב ומאוד אהבתי את זה, אבל פתאום (!) ג'ו הפכה לדמות הראשית, וכל הסיפור סבב סביבה למרות שבבסיס הספר היא הייתה רק דמות - עוד אחת מהרבה, ולפתע היא העיקרית. והייתי מקבלת את זה בשמחה כי ג'ו היא אחת הדמויות הנהדרות שם, מיוחדת ואחת שדווקא היה לה הכי קשה להיכנס לתבנית שבנו עבורה (מה שנורא עצוב לי, לקחו את הייחודיות שלה וגרמו לה להיות עדינה ורגילה) - אבל השינוי היה נורא קיצוני והפריע לי בקריאה.
בנוסף, השינוי של חלק מהדמויות לא היה ברור. רגע אחד היו דבר אחד ואז דבר אחר, במיוחד כי היה הפרש שנים גדול במהלך הספר שמאוד השפיע. שם בערך נראה שהסופרת קלטה שהיא צריכה לכתוב סוף ולתת לדמויות שינוי אישיות. וזה מאוד חשוב, כי האדם שהיו בגיל 15 לא זהה לאחד שהם ב25, אבל העניין הוא השינוי המאולץ והכפוי מאשר האחד שקורה באופן עצמאי.
כמו שאמרתי, הרגיש לי שבמקום שהדמויות יהיו טובות, הן נאלצו להיות, וזה נורא העציב אותי כי הן נורא ניסו להיות משהו שהן לא בהכרח היו. וכך גם שינוי האישיות שלהן, ההתפשרות שלהן על מציאות בה נאבקו כל ילדותן. שינוי כזה מסיבי לא נראה הגיוני.
אגיד גם שההתאהבות של הדמויות באחרות הרגיש מאולץ, אין היגיון רב באיך לפתע דמות אחת ראתה אחרת באור רומנטי למרות שהייתה נגד. וממצב של התכחשות הגיעה למצב של קבלת המצב ואפילו אירוסין.
אמשיך ואגיד שהכתיבה היתה חמודה, אבל היה המון ממנה. ותאמינו לי שאני אומרת שאני אוהבת ספרים ארוכים, כי הספר החמישי של הארי פוטר לא הספיק לי. אבל הספר הזה הפך למתיש ברגע שהסיפורים הפכו לחסרי פואנטה, ולצערי אני רציתי להפסיק את הספר הזה בתחילת הספר אבל החלטתי שהשם של הספר אולי שווה את זה.
ולא אגיד שסבלתי, כי נהניתי.
פשוט הספר נמשך ונמשך ונמשך עד שבאמת תהיתי לאן אפשר עוד ללכת איתו.
לסיכום, סיפור חמוד. נחמד לקריאה לא עקבית, יש בו מסרים רבים, הדמויות ובנייתן כן הפריעו לי אבל בסופו של דבר הסופרת ניסתה להראות לנו את הצורך להיות בן אדם טוב למרות הקשיים הבאים בלהיות עני. תקראו עד הסוף אם אתם נהנים, אבל בניגוד לדעות של הרבה - זה לא ספר חובה.

התבגרות זו התקופה הכי טובה בחיים.
אמנם אנחנו בוכים וצוחקים גם יחד, אבל,
אנחנו מבינים מי אנחנו באמת, ומה אנחנו בעולם הגדול הזה.
נותנים עלינו סמכות, אנחנו גדולים ,אנחנו מבינים.

התחלתי את נשים קטנות, זרקו אותי לים, ללב התקופה הזאת אצל
מג, ג'ו, בת' ואיימי.
ארבעת האחיות המקסימות ביותר שקראתי עליהן.

ג'ו היא מעין בחור מקסים. סופרת מהוללת, שובבה ומשוננת.
היא הייתה עצמאית, ועכשיו היא הבינה הכול.

מג היא הבכורה האחראית, היפיפה ואוהבת.
היא חלמה על כסף ועושר- ועכשיו היא הבינה הכול.

איימי היא האנוכית והיהירה, בעלת רושם ראשוני מצויין.
היא הייתה כזאת זמן רב- ועכשיו היא הבינה הכול.

בת' היא מלאך משמיים, עדינה וביישנית.
היא הייתה בת' הקטנה.

כשהילדות המדהימות האלו התבגרו לי בין היידים, הרגשתי כמו אמא מאושרת שרואה את הבנות שלה גדלות. אני התאהבתי במלוא המילה.
וחוץ מהעובדה שקראתי עליהן מתבגרות, התבגרתי גם איתן.
מהעיתון המשפחתי, אל מועדון הדבורה החרוצה, ומהחתונה הראשונה אל הסוף המרגש ביותר.

הפרטים, התיאורים, הכל כל כך מקסים ביחד, זה יוצא מן פסטיבל קטן של התבגרות.
הדוחנים הקטנים שמוכרים בתוכם מעשה נכון ורע.
הקישוטים הם לא יותר מהמילים והמחשבות.
וצועדי הפסטיבל הם לא יותר ממשפחת מארץ' מהדהימה.

הספר הזה, כול כך מדהים שלא אוכל לתאר אותו במילים, אבל אולי במילה בעייתית אחת, כן.

-תיאור במילה אחת לנשים קטנות.
- ללאמילימדהימקסימוושלם ?
-בהחלט.

אוי ואבוי להם, לתרגומים החדשים. הרי זה דבר ידוע שספר ילדות אסור לו שיקרא באף תרגום או שפה חוץ מאשר השפה בה קראת אותו בילדותך. מדהים איך שתרגום יכול לשנות סיפור, ואיך ההנאה מ"נשים קטנות" כרוכה היטב בשפה המתנגנת, האוורירית, המעט מיושנת בה נכתבה.
הקסם בקריאת "נשים קטנות" כילדה טמון בדיוק בפרטים הקטנים האלו: שמלות פופלין,"כבושים", ידוניות, כרכרות פתוחות ועוד מושגים שלא ברור לגמרי מה משמעותם. היופי בספר טמון לא באידיליה ובהטפות המוסר הרבות שבו, אלא בדמויות ובאופן שהוא לוקח אותך לעולם אחר, בו יש נשפי ריקודים, תפירה מול האח, הפרדת מעמדות וכללי נימוסים ברורים, החלקה על הקרח ורכיבה, עולם שונה מאד מהחיים המודרניים.

חלק ניכר מההומור והחן בספר הולך לאיבוד כשהמתרגמת מנסה בכוח להפוך את השפה בו ל"נערית", "עכשווית" ולא-תקנית, (דוגמא פעוטה היא "תזכור!" בתרגום החדש לעומת "זכור!" התקני בתרגום הישן); מה שהיא מכנה בתור "קול עברי, נגיש ומשכנע". אבל "נשים קטנות" אינו עברי, ולא צריך להתנהל לפי הסלנג העברי.

כדי לסתום את הגולל שמו לנו כהקדמה לספר את "בפתח המהדורה העברית" אשר מגלה לכל מי שעדיין לא קראה את הספר את סופו של הסיפור ובחירתה של הגיבורה. כל הכבוד לך, נטע גורביץ'.

אז מה אני מציעה - שלא יהיו תרגומים חדשים? הרי גם התרגום שאני קראתי חדש לעומת לתרגום שהיה לפניו. מלבד זאת, מהדורות חדשות וקריאות הן דבר חשוב. בכל זאת, הייתי שמחה אם הן היו מנסות להיצמד ככל האפשר לסיפור המקורי ולשפה התקנית והיפה בה הוא נכתב, להימנע מהארות שוליים שמסבירות את עלילתו של כל ספר שהבנות קוראות - זה מפריע לשטף הקריאה וממש לא נחוץ להבנה - ובעיקר בעיקר להימנע מכל מיני "פתחי דבר" ו"אחרית דבר" שנועדו בבירור למבוגרים שקראו את הספר במהדורות קודמות, ולא למי שקורא אותו בפעם הראשונה ומגיע לו לקבל את הסיפור נקי, ללא הקדמות וביאורים.

כשמחשבות טורדניות מהעבודה מעסיקות את מוחי ללא הרף, בתקופה עמוסה זו, חיפשתי לי נחמה בספר קליל. חשבתי לעצמי מה יותר קליל מספר נוער, כמו נשים קטנות. לא רציתי להעסיק ולהטריד את עצמי במחשבות כבדות ובצרות של "גדולים", לכן חיפשתי לי פתח מילוט, כפי שאומר המשפט: "ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות ". יתרה מזאת, את הספר מעולם לא קראתי ובנעוריי צפיתי בסדרה ולא החמצתי אף פרק.

מיד התענגתי ונכנסתי לתוך העלילה, כמו כפפה ליד. יש איזשהו "יתרון", אם ניתן לקרוא לו כך, בקריאת הספר בגיל מבוגר. היתרון הינו שהרגשתי כמו עטופה בצעיפי "הגיל ". כשהזדהיתי את הבנות בגיל העשרה , השלתי מעליי את צעיפי הגיל הבוגר, וניסיתי לדלות מהזיכרון, כיצד הייתי אני מתנהגת בנעוריי. ניסיתי למצוא מכנה משותף ביני לבין אם הבנות ומערכת היחסים עם בנותיה ועם בעלה. כשמג הפכה לאם, ולא הצליחה להסתדר עם התאומים. הרגשתי הזדהות עם הדמות. חשבתי לעצמי באיזה דיוק הסופרת רושמת את ההתנהגות של התאומים והתנהגותה של האם. חשבתי כי אין מצב שהיא תרשום את הספר הזה, ללא חוויות דומות שהיא עברה.

מכירים את התענוג במנוחה ובטלה, כן אתם קוראים טוב, לנוח ולא לעשות כלום. למשל בשישי בערב, או בשבת בבוקר. אני ממש אוהבת את תחושת הזו של הבטלה. מסתבר שהתחושה המענגת הזו, לא הומצאה במאה הנוכחית, היא הייתה קיימת גם בסוף המאה ה18. הסופרת הגדירה אותה בגאונות, ספוילר "העצלות המתוקה".

יתרון נוסף, בעיניים בוגרות יותר הוא מערכת היחסים בין הבנות לסביבה ובין הסביבה לבנות, ככל שהן מתגברות. התענגתי על סצנת האירוח בהפתעה של ברוק (בעלה של מג) המביא אורח לארוחת צהריים כמצוות אשתו ללא הודעה מראש. איני מגלה , כיצד האירוח הסתיים.

יחסו של בר כלפי יצירותיה של ג'ו, מעורר תהיות ומחשבות נוספות.

אהבתי מאוד את אחרית דבר, המעשירה ומפענחת את העלילה. מעניקה פירושים וסוגרת תהיות לגבי ההתנהגויות של הדמויות וסיום העלילה.

מומלץ מאוד.