ביקורת ספרותית על נשים קטנות - מהדורת 2011 - פרוזה # מאת לואיזה מיי אלקוט
ספר טוב

---

אולי בגלל ההוצאה החדשה, אולי בגלל המבצע עליו בחנות הספרים האלקטרוניים החביבה עלי, החלטתי לקרוא בפעם המי יודע כמה את הספר הזה. בילדותי קראתי אותו מספר פעמים, ומדי פעם נוספה לי תובנה. החלטתי לשוב אליו היום ולראות מה השתנה.

הסיפור שאלקוט כתבה על ארבע אחיות ואמן בימי מלחמת האזרחים בארה"ב, כשהאב נמצא איפושהו "בחזית" (יש חזית במלחמת אזרחים???) עודנו מעניין, לפעמים, גם בעין בוגרת, אלא שהנושאים שהעין הזו רואה אינם בהכרח הנושאים שראתה והבינה בגיל צעיר.
ראשית הלכתי לבדוק האם אלקוט היתה אם לילדים. אז לא. היא לא נישאה ולא ילדה ילדים משלה, וזה ניכר מהסיפור. אם הנערות – המצטיירת כאשה נבונה ביותר – מנהלת את משפחתה ומחנכת את בנותיה על עקרונות נעלים. היא מאפשרת להן להתנסות עצמן ולהסיק את המסקנות (הנכונות!) מהתנסותן. כל מי שהוא – או היה - הורה למתבגרים/ות יודע שלעתים רחוקות הם מסיקים את המסקנות שהוריהם היו רוצים שיסיקו מהתנסויותם, ושהם נסחפים לעתים להתנהגות המובלת על ידי דחפים והורמונים. ויכולתם להוציא את הוריהם מדעתם היא אין סופית. המתבגרות המתוארות כאן מחונכות היטב, שולטות במיזגן, מטיפות מוסר בנועם לחברן המתבגר (והוא, מצידו, מקבל את הטפתן בצייתנות ונמיכות רוח, ומבטיח להשתפר... ממש מתבגר טיפוסי.) הן מעריצות את הוריהן ומוכנות להקשיב להם בכל עת(!)

לא רק מתבגרים השתנו בזמן שעבר בין כתיבת הספר לקריאתו הנוכחית (150 שנה בקירוב). קחו למשל את האופנה: כובעי שינה??? מקושטים??? כפפות??? ושיא הדקדנטיות – כפפות מעל גובה המרפק! וכובעים!.
והבילויים. ברור שחלק מהבילויים שאי-אפשר-לדמיין-את-חיינו-בלעדיהם לא היו אפילו בגדר חלום באותם ימים. אבל חבורות צעירים יצאו אז לחיק הטבע, עם סלסלת פיקניק ארוזה מכל טוב (הם לא שמעו על מנגל ונפנופים) שמיכות, כובעים (וכפפות...) ומשחקים. כולל משחק שממנו התפתח, כנראה, "אמת או חובה". המשחק נקרא "אמת" ומי שמצביעים עליו חייב לענות אמת על שאלות. אני יכולה להבין למה המשחק הזה נעלם מהנוף (פרט, אולי, לילדים בני עשר בצופים) איזה מבוגר שפוי בן זמננו יסכים להשתתף במשחק כה מסוכן?

ג'ו (ג'וזפין) הבת השניה היא בת דמותה של אלקוט. הסופרת היתה טום בוי, בעלת שאיפות ספרותיות, ונאמנות עזה למשפחתה. היא איפשרה לבת דמותה נישואים עם פרופסור מבוגר ממנה בשנם רבות, דל אמצעים ובעל מראה לא מרשים, ולא התפתתה להשיאה לצעיר נאה ועשיר, שאוהב ומעריץ אותה. הבחירה הספרותית הזו מן הסתם גרמה לאנחת תסכול אצל הקוראות הצעירות – אלה שהספר נכתב עבורן. אלקוט הוכיחה פה אומץ ספרותי וגם נאמנות לדמותה האמיתית: ג'ו שלה דוחה רומנטיקה מכל וכל, במלים ובמעשים, כמו יוצרתה. שאר האחיות אינן מאופיינות טוב כמו ג'ו. מג הבכורה היא "יפה וטובה" (מזכירה את ג'יין בנט מ"גאווה ודעה קדומה" שנכתב יותר ממאה שנה לפני "נשים קטנות"). איימי הגנדרנית שתזכה בפרס הגדול, ובת' הביישנית, אינן שובות את הדמיון כמו ג'ו ולא גורמות להזדהות, כמוה.

למה הספר הזה זוכה כבר מאה וחמישים שנה להיות אהוד (על בנות במיוחד, יש לציין)? יש בו שילוב מאוזן בין הרפתקאות לנינוחות. סיפור שהקוראות יכולות להזדהות איתו, כישרון כתיבה ויכולת לטוות סיפור מחומרים לא מרתקים במיוחד. אבל בעיקר יש בו אמינות רבה. אלקוט כתבה סיפור על אירועים ואנשים שהיא הכירה היטב. אולי ייפתה חלק מדמויותיה אבל הן נשארו בעלות התנהגות אנושית וסבירה.
סופר שהמו"ל – שהזמין מאלקוט את הספר שלושה חודשים לפני שקיבל את כתב היד – חשב בתחילה לא להוציאו לאור כי הוא משעמם. הוא נתן אותו לאחייניתו לקריאה ובזכות ההתלהבות שלה הוציא את הספר לאור. אלקוט, שכל ימיה חיתה בצמצום ועבדה קשה לפרנסתה, הצליחה להתגבר בזכותו על קשייה הכספיים ושארית חייה – היא נפטרה בגיל 56 – היתה בתנאי אמידות ורווחה. היא יכלה לומר כמו גרוצ'ו מארקס "הייתי ענייה והייתי עשירה. להיות עשירה עדיף" וכמוהו לדבר מנסיון.

הספר נחמד לקריאה גם היום. יש אמנם קטעים שיצחיקו אותנו היום - למרות שהם נכתבו ברצינות גמורה. אבל זה עומד לזכותו של הספר, שמוציא אותך מהשיגרה ומעביר אותך לעולם שקפא לו בנינוחות. אז מפעם לפעם, כשהרעש גובר ואין מקום על הגלובוס שיזמן שקט בלי רמשים ארסיים - אפשר לנסות את הספר הזה. זה עובד.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על נשים קטנות - מהדורת 2011 - פרוזה #