ביקורת ספרותית על נשים קטנות - מהדורת 2011 - פרוזה # מאת לואיזה מיי אלקוט

---

נמנעתי מלכתוב על הספר הזה ביקורת כבר הרבה זמן כי אני לא סגור על הדעה שלי לגביו. אבל החלטתי שגם לא להיות סגור על הדעה זה אומר משהו שראוי לציין.

אז ככה. כן אהבתי את הספר, קודם כל. אבל הוא היה מייגע. יצא לי להירדם כמה פעמים במהלך הקריאה, אבל אני לא יודע אם זה בגלל שהיה משעמם, או בגלל שהראש חשב תוך כדי הקריאה וזה היה מעייף, או בגלל שקראתי בתקופה שלא היה לי פנאי לקרוא ובכל עת שנחתי קצת נרדמתי בקלות. כך או כך, הספר לא הצליח להשאיר אותי ער במאה אחוז. אבל בסופו של דבר צלחתי מעל 600 עמודים. כשסיימתי אותו, זאת הייתה תחושת סיפוק: איזה כיף שסוף סוף סיימתי לקרוא את הקלאסיקה שכל כך הסתקרנתי לגביה. ומצד שני, חשבתי: הו, סוף סוף סיימתי ואני יכול להתקדם לספר מעניין.

כי בואו נודה על האמת ולא נתייפייף: הספר משעמם. (בחלקו ליתר דיוק). אז איך הצלחתי להחזיק מעמד, אתם שואלים? ובכן, מצאתי עניין גם בקטעים המשעממים. הסתכלתי על הכתיבה בצורה אומנותית: איזה יופי של תיאורים; נהניתי לקרוא על הסופרת באינטרנט ולדעת ש"נשים קטנות" הוא סוג של אוטוביוגרפיה שלה עצמה (היא בעצם ג'ו); ואהבתי לחשוב על ההתבגרות של הדמויות, התהליך שעברו וכמה הן נתנו השראה לנשים. אני מתכוון כמובן בעבר, כשהספר יצא, כשהוא נחשב שונה ממה שהיה מוכר אז. כי היום? לא, היום הספר אמור להיחשב שוביניסטי. יש לאורך הספר דוגמאות שאוכל לתת, אבל בעיקר הסוף הזה הוא מה שגרם לי לשאול את עצמי:
מה גרם לספר להחזיק מעמד עד היום?
הריגוש? ובכן, לא היו ספרים מרגשים באותה תקופה? האם הוא היה היחיד? מניח שזה הספר היחיד שנכתב באותה תקופה על התבגרות של נערות, אבל האם הוא חזק עד כדי כך שיאהבו אותו גם היום? בזה, קטונתי. אין לי מושג.

אבל תקראו שוב את המשפט הראשון שכתבתי בביקורת. יש לי לב רגיש; אני מתחבר לדמויות מהר מאוד. אם דמות ראשית מתה בסוף, הספר לא ייצא לי מהראש (ומהלב) לעולם. טוב, היה מרגש, בעיקר כשראיתי את הסרט (העיבוד החדש) שהוא מוצלח (חוץ מזה שהיו קפיצות בזמנים וזה היה מיותר לגמרי שהסצנות לא בסדר כרונולוגי).

בקיצור, קשה לי מאוד להגיד על "נשים קטנות" ועל מג, ג'ו, בת' ואיימי דברים לא משבחים. כי כן יש בספר אומנות, ויש עיסוק בפרטים הקטנים שזה מה שהופך את הכול למציאותי, ויש עלילה שמספיקה כדי לעמוד בפני יצירה קולנועית מצליחה, ובכלל, אהבתי את הקונספט של בנות במאה ה-19 ואת האותנטיות בכתיבה שמתחקה היטב לתקופה שבה הספר נכתב. אבל צריך לזכור שיש גם את הצד השני, ואני לא רוצה להטעות אתכם שמדובר בספר מרתק. אני לא חושב שאקרא שוב (אלא אם יהיו לי נדודי שינה), וגם לא מתחרט שקראתי את כולו. בערך טוב פלוס מינוס וזהו.

» ביקורות נוספות של תום
» ביקורות נוספות על נשים קטנות - מהדורת 2011 - פרוזה #