ביקורת ספרותית על כל העומרים שהיו לה מאת אורנה ורכובסקי

---

כשאנחנו הופכים להורים, יחד עם הילד נולד גם שק גדול. שק גדול של פחדים וחרדות. והשק הזה גמיש, והוא מתמלא באופן סדיר, ואף פעם הוא לא מתרוקן.

הפחד הזה פן יקרה לילד משהו. הדאגה האין סופית. החרדה מצלצול הטלפון בשעות שהוא לא אמור לצלצל, כשמדובר בטלפון מהגן או מבית הספר, והמילים הפותחות את השיחה: "אל תדאגי, הכל בסדר, אבל..

מדהים איך מרגע שהפכנו להורים רשימת הדברים אותם או מאחלים לעצמנו תלויה כל כך באושרם ושלמותם של האחרים.
שיהיו בריאים, שיהיו מאושרים.

אין דבר יותר קשה ורע מאשר לאבד את הילד שלך.

או שכן.

כשהילד נוטל את חייו במו ידיו.

ואז.. כשקורה דבר כזה נפער חור ענק בלב. כמו בולען. ונוצר חלל גדול. אבל כמו באיזון שטני של הגורל הריק הזה נתפס מהר מאוד ברגשות אשם. שמחלחלים, וטורפים ומטריפים את הנפש השסועה גם כך. כאילו אלו רק חיכו למרחב שיתפנה לכבודם.
סוף חודש מרץ, קיבוץ בנגב. משפחת ארגמן יושבת שבעה על בנם עומר שהחליט להיפרד מהחיים לאחר שנים של התמודדות עם מחלת נפש. רותה וחיים ההורים, ונעמה ואיילה אחיותיו התאומות של עומר.

הספר בנוי בצורה כזו שכל חלק הוא יום מהשבעה. והמנחמים מגיעים. חברי הקיבוץ, חברים של ההורים, החברים של הבנות, אנשים שהכירו את עומר בכל תחנות חייו. את כל העומֶרים שהיו לה.

"זה של לפני המחלה וזה של אחרי המחלה, זה היצירתי- הנגן והמחזאי והצלם, וזה המדוכדך והאפאתי שדבר אינו מקימו מן הספה." (עמ' 73)
וכל אחד שבא ודיבר על עומר, כמו נתן לו עוד כמה רגעי חיים, כאילו בכוחם של המילים קם זה לתחיה ולו רק לכמה רגעים. אנשים באו והלכו, ובין כל השיחות והלהג בליווי אין ספור כוסות שתיה, עומדת פרשה מהעבר, כמו עננה שחורה וסמיכה, אותה טוותה אורנה ורכובסקי ביד אמן בחוטים דקיקים , ומובילה אותה במתח קל עד לסופו של הספר.


ספר הביכורים הכל כך בשל ומושלם הזה כתוב בצורה מאוד רגישה וחכמה. חכמה למה? כי על אף הנושא הכאוב הוא לא כתוב במילים חונקות. כן, הרגשתי חנק בגרון, אבל לא מכובד המילים. דווקא אלו נכתבו בעדינות.

הרגשתי שאני ממש שם, בקיבוץ בנגב, יושבת עם כוס קפה בצל עץ האשל הגדול הנותן מצלו, יושבת ומתבוננת בדמויות המושלמות, שכל אחת מהן בעלת אופי ושלמה בדרכה.

אהבתי, ומאוד ממליצה.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על כל העומרים שהיו לה