עומרי הקיבוץ
תמונת כריכת הספר כל העומרים שהיו לה, של אורנה ורכובסקי, בה צילום שדה חום בו תלמים חרושים המתכנסים אל האופק, ומעל מכבידים שמיים בגוון חום מאובקים מהאדמה הרובצת תחתם, מזכירה נופים מוכרים. הצלחתי לשכנע את עצמי שאני מכיר את הנוף הזה, בפאתי הבתים, בקצה השדות של עירי המשקפים על השומרון. אבל אני חושב שזאת רק משאלת לב, כפי שכריכת הספר הצליחה לבטא באופן משולם.
זהו ספר על מוות ואבל שהופיעו לי אישית, ביום כשהתחלתי לקרוא בו, נפטר ראש העיר לשעבר של כפר סבא. יש לי ממנו תמונת זיכרון אחת חזקה המתחברת לכריכת הספר. אנחנו הולכים יחד לבד בשבילי השדות מחוץ לעיר, בכדי לבחון מסלול צעדה עירונית, מביטים אל צמד דקלי הוושינגטוניה ומולם עץ אלון התבור בודד, ובמורד השביל, שדה חרוש ובו תלמים מתכנסים. לא אמרנו מילה למראה הנוף, ואחר כך כשחלפנו על פני השביל שהתחבר שנית אל העיר, הוא אמר מקסים. היום זה ברור לי, זאת תמונת הנוף שהזכירה לנו את מה שאנחנו, תבנית נוף מולדתנו, או גם הנופים שאימצנו לעצמנו בחיינו כמיתוסים, חלקם מעוררים געגועים, ואחרים מעיקים על חיינו.
הסיפור שספרתי לעצמי, הוא אחד מהספורים הקטנים, האישיים שאנו מספרים לעצמנו, או לקרובים לנו על אדם קרוב שמת, דרכם אנחנו יכולים לתפוס את המשמעות המיוחדת שיש לנו אליו ובכך להתאבל על מה שאבד, או גם על מה שנותר מחייו ומחיינו כזיכרון. כעת המקורבים אליו יגיעו לשבעה, כל אחד יספר את סיפוריו, חלקם יושמעו בפעם הראשונה למשפחתו כנחמה.
הטריק הזה שכיח, בו סופר משתמש במותו של אחד מבני המשפחה, כסיבה לכינוסה של משפחתו תחת קורת גג אחת לשבוע אחד של אבל, בו חייו של המנוח עולים כקטעי זיכרונות ברטרוספקטיבה, המעלים סימני שאלה מייסרים, האם היה סימן אזהרה לכך שעומר בנם של רותה וחיים, שהיה כל כך מיוחד, מוכשר וגם טוב לב, איבד את שפיות דעתו, ולבסוף שם קץ לחייו?
לשבעה מגעים, מכרים שונים מחייו של עומר, לחלקם סיפורים הנחשפים לראשונה למשפחתו, ובעצם חושפים בפנינו את העובדה, שאפילו את בן משפחתנו אנחנו לא ממש מכרים. ומעל לכל השבעה היא דינאמיקה משפחתית, בה עלות באינטנסיביות מערכות יחסים תומכות, או הרסניות, ומערכות יחסים בין חברים, שלא פעם מתברר שהיו בהן טינות ישנות כבושות לא מעטות, או גם רגעי חסד מרגשים.
לכאורה יש משהו מאוד בנאלי ומעורר עגמומיות בלכתוב ספר שנושאו הוא השבעה החילונית. אך ורכובסקי יודעת להשתמש בעומרים שמייצגים את השדה והקיבוץ שבטבורו, כלוקישן מעולה בכדי לנסות ולענות על שאלה טריוויאלית, האם באמת האדם הוא תבנית נוף מולדתו? לצורך כך התלמים והעומרים הם מטפורת נפלאות לתמונה אייקונית של השדה הקיבוצי על מרחביו הפתוחים, המסמלים עצמה וכוח שעשוי הקיבוץ להעניק לחבריו, בתנאיי שאתה הולך בתלם. אבל עומר שלנו, הוא יחיד, שונה ורגיש, ולעתים הוא חלש וחסר ישע שלא מסוגל לצעוד בתלם. האם הקיבוץ, ומשפחתו שלעתים לא היתה מספיק לוחמנית עבורו, היו אחת מהסיבות לכך שעומר נדחק לשוליים, עד למצב שממנו לא היה מוצא? העומר, במשמעותו הנוספת, הוא סוג של מינחה, המרמזת על עקדה.
ורכובסקי כתבה ספר רגיש, עדין, מכמיר לב ונוגע, על המוות והשבעה כטקס אבלות בו אנחנו נחשפים לחיים כמה שהם, לשפיות ולטירוף, לתקוות הגדולות ולשבר, ומעל לכל, לעצב הגדול שכרוך במושג הורות, ועל האופן בו בני אדם מתמודדים עם מוות היקר להם מכל בנם, בנסיבות של מחלת נפש, שלא פעם אנחנו מטאטים אותה מתחת לשטיח. ויחד עם זאת לספר יש רגעי חסד מרגשים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![האיצחקיה [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1026434.jpg?v=1772888315070)
