ביקורת ספרותית על פסוקי השטן מאת סלמאן רושדי

---

מי אתה? (מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות? ועיניים - אך תמתנה רגע - והנה שפלו כבר נבוכות. גן נעול, לא שביל אליו לא דרך. גן נעול - אדם. האלך לי? או אכה בסלע עד זוב דם?)

סְפּוּנוֹ!!! אני צורח מדי פעם, כשהמשחק הופך מתוח מדי, ואני איכשהו בסוף מנצח. 64 משבצות, 32 כלים, עשר בחזקת מאתיים אפשרויות, ואני צורח: ספונו!!! הופך את קריאת הלעג של ג'יבריל לחברו-יריבו סלחודדין צ'אמצ'אולה (או סאלדין צ'אמצ'ה, כדי להקל על ההגייה, וגם כדי להדהד את אדון סאמסא, (ההוא שקם בוקר אחד ומגלה שהפך לג'וק ענק, ומצדו מהדהד את שמו של יוצרו) לאמצעי להפגת מתחים שהצטברו ביני לביני, בתוך סבך המסעים שעל הלוח המשובץ.

כן, גם סלאדין מתגלגל, ולאו דווקא לג'וק, כי אם לסאטיר ענק ומסריח, עם איבר בגודל מיתי, החודר לחלומותיהם של תושבי וילאייט (שם הקסם של לונדון, הקרויה גם אלאואן דיאואן), אבל אני מקדים את המאוחר. קודם לכן הוא במומבאיי, ביתו הישן (למה עזב? ומתי? ואיך?), אבל מת כבר לחזור הביתה, ללונדון. בדרך נחטף המטוס (של חברת התעופה בוסתאן (איזה גן? גן עדן)) על ידי חבורת זבל פשיסטית ורצחנית, שרוצה להסיט את המטוס מיעדו המקורי אל איזה יעד אחר כלשהו עבור מטרה מפגרת כלשהי, זה לא באמת חשוב (היחס הנכון והראוי לחבורות זבל מסוג זה). מעשה החטיפה לא צולח, והמטוס מתפוצץ מעל חופיה הדרומיים של אנגליה האהובה והנערצת, והשניים, ג'יבריל וסלאדין, נופלים יחד, ללא מצנח, כך, כמו שהם, מגובה 10 ק"מ בערך, עד שנוחתים מעדנות, דרך נס כמובן, על החוף האפל. כך נפתח הספר: שני אנשים נופלים ממטוס באמצע הלילה, ורק אלוהים יכול להעלות לי את דליה רביקוביץ באמצע סקירה על סלמאן רושדי. אבל מרגע הנפילה ועד הנחיתה, מתעלל ג'יבריל בחברו המסכן, המתאמץ להחזיק במגבעתו, שלא תיפול מראשו בדרך למטה, העיקר לשמור על הכללים. "להיוולד שנית, מות לך תחילה", שר לו ג'יבריל, שוחה באוויר, מתקרב לחברו וצורח בלעג "ספונו!!!" (Spoono), משום שהוא, סלאדין צ'אמצ'ה, נצר למשפחת צ'אמצ'אולה הוא, ושם זה משמעו: מוכר כפות.

ובכן, כפי ששמתם לב, הסקירה נפתחת בשאלת מי אתה, ולא בכדי, שכן זהו נושא הספר. אמנם נודע שמו בעיקר הודות לסקנדלים שסביבו, פתווה, רושדי, גלות (בלונדון, מיינד יו, היא, כאמור, וילאייט, Ellowen Deeowen), אבל על דרך האמת עוסק הוא בשאלת הזהות האישית. מי אתה? את התשובה מושח ביד אמן לכל אורכו של הספר, מתחקה אחר עקבותיהם של אנשים כאלה ואחרים, ותוך כך סונט, בלא להזכיר את שמו, באייתולה ח'ומייני, האימאם הגולה, השותה כוס מים בכל חמש דקות, על מנת לשמור על לחות וטהרה, והמרוקן את שלפוחיתו הטהורה בכל חצי שעה, ומבטו מזרה אימים, ורשעתו עולה על צדיקותו, והוא באמת הסיבה לפתווה, ולא המשחק המשונה שעורך רושדי עם מהונד, הוא מוחמד, המביא את דברי האלוהים אל עדת מאמיניו דרך חלומות ג'יבריל, כן, ג'יבריל שלנו, זה הצורח ספונו עודו מציית לתאוצת הכובד, תשעה מטרים ושמונים ואחת סנטימטרים לשניה בריבוע, גם מעל וילאייט הלבנה, היפה, השקרנית והמנחמת.

סלחודדין מתכחש. הוא סלאדין, הוא מתקדם, הוא כמעט לבן, הוא מדבר במבטא בריטי מושלם (אבל מתפרנס מחיקוי קולות של צימוקים לפרנסתו (ושאר מצרכים, חיים, צומחים או דוממים)), הוא נשוי לבריטית בלונדינית, הותיר מאחוריו את המסורת העתיקה, את אבא ואמא, את מומבאיי (כשעוד קראו לה בומביי), ומעל הכל את הודו שלו, צור המחצבת, מבטל עצמו אל מול עליונות התרבות המערבית, כפי שדימה לו בנפשו. אתם לא העם שלי, הוא אומר, אתם לא העם שלי. (רלוונטי לישראל של ימינו? עד מאד. עד למאד מאד.) ומה קורה למי שמתכחש לזהותו? שטן צומח בקרבו, מסריח, מאיים, מטורף, בלתי ניתן להכלה, לא אנושי עוד, ועל סלאדין שלנו מוטלת המשימה להפוך חזרה לאדם, להשלים עם זהותו שלו, לצאת מן הארון שבעליית הגג בבית הדירות של מוחמד סופיאן, להרוג את המפלצת, ולחיות באושר ועושר. כידוע, הדבר איננו קל בכלל, ועל סלאדין לעבור הרבה מאד עד שמשלים עם עברו, עם עתידו, ובעיקר עם ההווה שלו ועם ההוויה שלו. שנאמר: להיוולד שנית - מות לך תחילה.

מנגד - חברו יריבו, ג'בריל פארישטה (שמשמעותו: המלאך גבריאל), מטלטל ונקרע בין שמים וארץ, בין קדושה לטומאה, בין חיים למוות. וכשם שחולל הפיצוץ מעל האי הנחשק שינויים כבירים בסלאדין, חולל אלוהים שינויים גם בג'יבריל, מבטל את הבל פיו הבואש, הופך אותו לנעים וריחני (כיאה למלאך מודרני), מחזירו לחיים מן המוות, עוטר לראשו עטרת פז, ואז שב ומתעלל בו ללא רחמים, עד הסוף הצפוי לעייפה.

ובין חייו ומותו של זה, אם בכלל, לבין חייו ומותו של זה, אם בכלל, אנשים רבים, בעיקר נשים, והן יפות וחמות, ויפות וקרירות, ויפות ושחומות, ויפות ולבנות. יש גם יהודיה אחת מכוערת, אבל נורא־נורא מוכשרת, ויש גם אחת יפה. הללויה קוראים לה. הללויה כהן (היא מעדיפה אללויה קואן). ויש כל מיני אנשי עסקים, ואנשי הא ודא, ואנשים מפעם, ואנשים מאף־פעם, ואנשים ואנשים ואנשים ואנשים, והם חיים ומתים, ומתים וחיים, ואז עוד פעם, ועוד אחת, ועוד, בלי סוף וקץ וגבול ותכלה, כמו החיים עצמם, והכל מעניין ומקסים וסוחף ומתעלל, אלף לילה ולילה בחזקת אלף לילה ולילה ועוד שש, לפחות.


אז מי אתה? ומי את?
(מוטב שתענו, ומוטב שתענו נכון. על אחריותכם.)







אוף, עכשיו אצטרך לקרוא אותו שוב, בפעם השבעים.
אכן, מעשה שטן.

» ביקורות נוספות של שוער הלילה
» ביקורות נוספות על פסוקי השטן