• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
די כבר עם השקרים שלך

די כבר עם השקרים שלך

מאת פיליפ בסון

הביקורת של סדן

תמונה של סדן
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
די כבר עם השקרים שלך

די כבר עם השקרים שלך

מאת פיליפ בסון

הביקורת של סדן

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של סדן
הוצאה לאור:אריה ניר
שנת הוצאה:2017
קטגוריה:ביוגראפיות
הקודמת
zooey glass
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 8 שנים

“"תמיד אהבתי לעשות את זה, להמציא חיים לאלמונים שחולפים ביעף, להתעניין בצלליות האלה, זה גובל באובססיה,”

9/15
ביקורות על די כבר עם השקרים שלך
הבאה
Misskipod
לפני 6 שנים

“לפני הכל, זה הרגע לקרוא לכל אותם קוראים שנמנעים מלקרוא ספרות גאה, 'חכו ותפסיקו לרוץ לכיוון השני, זה”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שנים•1 דקות קריאה

את הספר הזה מצאתי עם עוד כמה ספרים על ספסל ברחוב ואני תמיד שמח למצוא מציאות כאלה...
מדובר פה בסיפור שכתוב בסגנון אוטוביוגרפי, על אהבה עזה בין שני נערים! מכיוון שמדובר בסופו של דבר בספרות יפה, קשה לדעת אם אכן זוהי אמת וסיפור האהבה הזה אכן התקיים במציאות בין המחבר לאהבת נעוריו... אבל קשה שלא להיות מרותק למאמצי ההסתרה והקשר המיני הסודי בתחום שמהווה טאבו של שני נערים. שלפחות אחד מהם איננו ממש בטוח בכיוון המיני שאליו יילך. יש פה משהו מכמיר-לב וטרגי כשהאהבה הזאת נגמרת. קשה שלא להרהר על המקריות שבה קורים הדברים בחיים ולאן לוקחים אותנו החיים... ומה היה קורה אילו הדברים היו מתרחשים אחרת ואותה אהבת נעורים הייתה נשארת בקשר זוגי אמיתי אכן לתמיד... כי האמת היא שזה בדיוק מה שקרה לפחות לגבי אחד מהם - גם אם זה לא קרה בצורה ריאלית מציאותית. יש פתגם מיידיש שאומר "אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט."... (האדם חושב ומתכנן ואלוהים צוחק) זהו פתגם שכאילו נאמר ממש על מקרים כאלה... ספר מרתק בעיניי.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של כרמלה
כרמלה
תמונה של רץ
רץ
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של פרפר צהוב
פרפר צהוב
תמונה של גלית
גלית
12קוראים|גיל ממוצע68|58%נשים

על המבקר

תמונה של סדן

סדן

ותיק
חבר מזה 16 שנים
406 ביקורות•5 נבחרות•3,659 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של סדן
סדן
ותיק
חבר באתר מזה 16 שנים
ביקורות406
ביקורות נבחרות5
לייקים שקיבל3,659
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת161ספרות מקורית96ביוגראפיות19

דיון על הביקורת

6 תגובות
מורי
מורי•לפני 5 שנים
מה שכן, אהבה זה דבר שעדיין מרבים לשנוא. חשבתי לעשות בחנות מדף לספרות להט''בית. מי היה ניגש למדף כזה בגלוי?
סדן
סדן•לפני 5 שנים

גלית יקרה

יכול להיות שאת נורא מתקדמת! ובשבילך אהבה בין שני נערים איננה משהו יוצא דופן אבל עדיין בשביל רוב האוכלוסיה בישראל גם "במאה הנוכחית" כמו שהתבטאת זוהי בהחלט אהבה יוצאת-דופן וסימן הקריאה נועד לציין זאת. אבל אני בהחלט איתך ומאחל לכולנו שכל אהבה שהיא - ולא חשוב מאיזה סוג - בהווה ובעתיד לא תהייה יוצאת דופן! (שימי-לב סימן קריאה!...)
גלית
גלית•לפני 5 שנים

יותר מאוחר ראיתי כי זה מן מנהג שלך

לזרוע את הכתיבה בסימני קריאה. אז שכח מהשאלה.
גלית
גלית•לפני 5 שנים

לא הבנתי מה הצורך הדחוף

בהוספת סימן קריאה (!) אחרי "שני נערים". זה לא משהו יוצא דופן , בטח לא במאה הנוכחית
מורי
מורי•לפני 5 שנים

גם אני אהבתי את הספר. מעניין שהיום עוד עושים עניין ממיניות שכזו.

Misskipod
Misskipod•לפני 5 שנים
אהבתי את הספר הזה, הוא אמתי וכואב. תודה על סקירה נעימה שהחזירה לי אותו לתודעה.
6 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של סדן

מחזמר

מחזמר

מוטי פוגל

אין לי אפילו מושג כיצד הגיע הספר הזה אליי אבל עובדה שהיה לי את העותק הזה ואפילו במצב חדש לגמרי!
והעובדה השניה שאכן קראתי אותו שזה כבר הישג בפני עצמו!
כי אמנם הסופר מוטי פוגל יודע לכתוב ובהחלט אפשר לומר לו זאת לזכותו
שפתו קולחת ו"זורמת" אבל אנחנו עוסקים כאן בעלילה! ולא בסגנון הסופר ויש לי לומר על כך רק דבר אחד: "אוי"...
על כריכת הספר הזה היה צריך להיות כתוב באותיות קידוש לבנה: "לדתיים בלבד!" או לחילופין "הקריאה אסורה לחילוניים!"...
כי למרות שכאמור הנ"ל יודע לכתוב מבחינתי הדמויות של גיבוריו הן כל כך הזויות עד שאינני מאמין להן ואף לא לשום מילה שיוצאת מפיהן!
החלום של אהליאב גיבור הספר בוגר הישיבה הוא לכתוב מחזה ולא סתם מחזה אלא מחזמר שנושאו, תאמינו או לא
"בית המקדש והעלאת הקורבנות שבו"... נדמה לי שנושא הזוי מזה קשה למצוא...
תוך כדי הקריאה באמת תהיתי עבור מי כותב מר פוגל את הדברים הללו? הרי עבור חילוני (כמוני) זה נשמע פשוט קישקוש שאין בו טיפת היגיון
וההתלבטויות של אותו אהליאב... הרי אם זה מחזמר צריכה להיות בו "שירת נשים" רחמנא ליצלן, כך שבשלב מסוים נידונה בו האפשרות
שבובות ישחקו את את תפקידי הנשים או שבכלל ישחקו שם רק בובות! השד יודע איך. ועל כל דבר הוא צריך לשאול את ראש הישיבה שבה למד
אז הוא מתלבט בעזרת שותפו ה-דתל"ש יוני שעוסק בצד הכלכלי של המיזם ההזוי הזה. וגם כאן בולט חוסר ההיגיון כי מדוע שאותו יוני יסכים לשתף איתו פעולה
שהרי מראש ברור שמדובר בהבלים בלתי מציאותיים ללא סיכוי!
בנוסף לכך מר פוגל מכניס לכאן כל מיני הערות שוליים ומראי מקומות כשהוא מצטט ציטוטים מספרי קודש למיניהם. ולא ברורה לי בכלל הסיבה לכך
מה הוא מנסה להראות פה? ולמי? שיש לו ידע והשכלה דתיים? באוניברסיטה כשמגישים עבודה אקדמית יש צורך בהערות שוליים כדי לאשש את המידע
אבל כאן הרי מדובר בספרות יפה אז מה זה קשור? למר פוגל הפתרונים לכך...
בקיצור, יכול להיות שדתיים מאוד או חרדים ימצאו עניין בעלילה הזאת. אבל קשה לי להאמין שחילוני ימצא פה אפילו שמץ של עניין. וגם אני שמסוגל
לקרוא את ספר הטלפונים, שאלתי את עצמי באמצע הקריאה, אם לא כדאי להפסיק לקרוא! כי זה הרי עוד מאותו הדבר ובאמת חבל על הזמן (במשמעותו המקורית...)

לפני 5 ימים•
★★★★★
•סדן
תחת הרשת

תחת הרשת

אייריס מרדוק

בילדותי ובנעוריי הרחוקים היו הוריי (כמו חברי הסתדרות טובים) מנויים על סדרת "ספריה לעם" של הוצאת "עם עובד".
מדי חודש היינו מקבלים ספר בכריכת כיס, כך שנוצרה לנו ממש ספריה קוטנה בבית. אבי היה קורא נלהב עובדה שאז לא הייתי מודע לה כלל ורק בשנים האחרונות התחוור לי
כמה שאהב לקרוא לפחות כמוני...
כך גם יצא לקרוא אז, את הספר הזה שנמצא אצלי גם היום בבית. לאחר עשרות שנים לא זכרתי כמעט את תוכנו, אבל כן זכרתי שאהבתי אותו אז מאוד!
זה עודד אותי לקרוא אותו שוב. מה שהפתיע אותי כשקראתי אותו עכשיו שוב, שזהו ספר מאוד "לונדוני".
כשקראתי אותו בנעוריי איש עוד לא נסע לחו"ל ולא הכרנו בכלל את העולם הגדול.
הספר הזה כולו מלא שמות של; מקומות רחובות ואתרים מוכרים בלונדון, שאז לא אמרו לי כלום! ואילו היום לאחר כל כך הרבה פעמים שביקרתי בכרך הזה
אני יודע בדיוק למקם כמעט כל מקום שמוזכר פה והם רבים...
מדובר פה בעלילותיו ה"בלתי אפשריות" וחייו הפרטיים של ג'ק גיבור הספר, שהוא כותב ומתרגם שהוא בעצם סוג של חסר-בית, שחי מהיד לפה ונע ונד לו בלונדון וקצת בפריז
והוא מספר לנו אותם בגוף ראשון, תוך כדי שהוא מתרועע עם אנשים מרתקים בפני עצמם, מעולם התיאטרון הפילוסופיה והפוליטיקה,
וכשהוא חוטף כלב מקסים ועוד מיני מעשים "בלתי חוקיים" בעלילה שיש בה גם הרבה הומור...
גם היום כשקראתי את הספר הזה אהבתי אותו מאוד! למרות שברבות השנים התיישן התרגום שלו פה ושם, במליצות וביטויים שכבר אינם בשימוש בעברית של היום...
סתם לדוגמה; הגיבור משתמש בקללה עתיקת היומין "ימח שמך" שהייתה אז כנראה מאוד מקובלת בשנות החמישים והשישים והוא אומר אותה גם לגבי עצמו "יימח שמי ויימח שמך" כנראה בתרגום
של איזה קללה אנגלית. ( Damn you או משהו כזה...) היום זה פשוט לא עובר טוב... אבל עדיין, תרגום מיושן או לא, נהניתי כאמור לקרוא את הרפתקאותיו של הגיבור הפיקרסקי הזה גם היום,
ואני ממליץ עליו מאוד! בזמנו העציב אותי מאוד לשמוע שמי שכתבה אותו, הסופרת מוכשרת אייריס מורדוך, חלתה בסוף ימיה בדמנציה. זיעזע אותי לדעת שכישרון כזה אבד לטובת מחלה אכזרית כזאת...

לפני שבועיים•
★★★★★
•סדן
פרדיננד לאסאל

פרדיננד לאסאל

שלמה נאמן

בילדותי למדתי בבית ספר בצפון תל-אביב; הוא נמצא בקרן הרחובות פרדיננד לאסאל ואדוארד ברנשטיין.
מעניין שזה היה בית ספר שהיה בזמנו שייך לזרם העובדים בהסתדרות (שהיה קיים פעם וחוסל בטעות היסטורית גורלית של בן גוריון)
ונקרא פעם בית חינוך בצפון (ומאוחר יותר א.ד. גורדון)
אני מודה שאז, לא התעניינתי במיוחד מיהם אותם האנשים שעל שמם קרויים הרחובות הללו...
רק עכשיו אני מבין שיש איזשהו קשר סמלי (שאולי הוא מקרי) בין מיקומו של בית הספר הסוציאליסטי הזה לשמות הרחובות הללו.
זהו ספר עיון לחובבי ולומדי היסטוריה ואיננו ספר לסתם קריאה כיפית ולכן איננו מיועד "לכל אחד"....
פרדיננד לאסאל שהביוגרפיה הזאת מבוססת עליו היה הוגה דעות גרמני ומנהיג כריזמטי. כמו רבים מהחברים באירגוני "המהפכנים" בגרמניה
הוא היה יהודי אבל בן למשפחה מתבוללת והוא עצמו עבר תהליך של התרחקות מהיהדות וראה את עצמו יותר כגרמני מאשר כיהודי
אפילו השם לאסאל איננו שם אמיתי כי אביו שינה את שמו כנראה מתוך הרצון להתבוללות.
כשקוראים את הספר נכנסים לסבך הפוליטיקה הפרוסית והגרמנית במאה ה-19 שדבר בה איננו רלוונטי בה למציאות של היום...
חשיבותו של לאסאל היא בכך שאירגון הפועלים שהקים הפך לאחר מותו למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הגדולה והחשובה.
בביוגרפיה הזאת מצאתי עניין רב בפער העצום שהיה קיים בין חייו האישיים הפרטיים של לאסאל שהתיימר לייצג את הפועלים העניים וליצור עולם חדש
בעוד שהוא עצמו חי חיים נהנתניים ברמת חיים גבוהה
ונהנה מחסדיה החומריים ואולי גם אחרים של רוזנת עשירה שהבטיחה לו קיצבה נאה לכל חייו
בשעה שבאותו זמן הפועלים בגרמניה היו באמת "מזי רעב" והיו כמעט משוללי זכויות...
הוא גם נהרג בדו-קרב מטופש בענייני כבוד שהוא עצמו יזם על חסדיה של מאהבת צעירה... וזהו גם עניין שאין לו כל קשר לחשיבות רעיונותיו וממחיש את הפער הנ"ל...
מה שמפליא אותי היא העובדה שהוא אכן "זכה" ברחוב על שמו בתל אביב! כי הוא הרי לא היה אפילו ציוני אלא ממש הפוך מכך! אז במה זכה?

לפני חודש•
★★★★★
•סדן
בית השינה

בית השינה

ג'ונתן קו

זהו עוד אחד מהספרים שהגעתי אליהם במקרה. יש לי המון ספרים בבית חלקם נקנו בשנים עברו וחלקם
הגיעו בדרכים שונות ומשונות... אבל הנה העובדה היא שהם פה והתקווה היא שבסופו של דבר אקרא את כולם...
(תקווה שהיא מופרכת מראש...)
לא קראתי מעולם ספר של ג'ונתן קו והאמת היא שלא ידעתי למה לצפות.
מדובר פה בבניין יוצא-דופן באיזו שהיא עיירה על החוף של אנגליה ושוכן בו מוסד "מוזר" שחוקר לכאורה הפרעות-שינה
איננו יודעים עד כמה הוא מוזר עד שמתגלים לנו בו דברים על ידי אחד מהמטופלים בו...
להנהלה לאנשי הצוות וגם ל"מטופלים" שבו, יש "עבר"! ודברים שקרו בו. אבל העבר הזה עם ההווה
מתערבבים פה לטעמי הרבה יותר מדי פעמים! קו מתאר את גיבוריו בצורה מעניינת והספר בהחלט קריא
אבל יש פה יותר מדי צירופי-מקרים "פלאשבקים" והפתעות שאין בהן שמץ של היגיון! (אלא אם כן יצאו מדמיונו הקודח של הסופר הנ"ל)
אינני רוצה לעשות פה ספוילרים (למרות שמאוד מתחשק לי) אבל דווקא משום-כך לא אמנה אותן פה.
כללית הרי אין שום רע בצירופי-מקרים או בהפתעות, אבל כשמגזימים בהם (כמו בעצם בכל דבר)
זה יוצא מתכון פחות מוצלח! לספר שיכול היה להיות טוב בהרבה...

לפני חודש•
★★★★★
•סדן
אני אנסטסיה

אני אנסטסיה

אלונה קמחי

הספרים פשוט "נופלים" לי לידיים ללא שום סדר או תכנון מאורגן.
זהו ספר שמכיל חמישה סיפורים לא שווים ברמתם אבל רובם ככולם סיפורים טובים
מדובר פה בדרך כלל בדמויות בעייתיות שמספרות לנו תמיד בגוף ראשון על הבעיות שלהן
אז ככה; אני מאוד אוהב לקרוא ספרים שעלילותיהם מסופרות לנו בגוף ראשון.
ה"חידוש" פה שכולן מספרות לנו את סיפורן "כמו שמדברים" בשפת הרחוב או בשפת השוק
מי פחות ומי יותר ו"המילים הגסות" והסלנג' מככבים פה. אין לי שום בעיה כמובן עם "זין" "כוס" "תחת" וכו'
ואכן יש אנשים שבאמת מדברים כך, מה עוד שלפחות בסיפור אחד או שניים הטכניקה היא של "זרם התודעה"
שזה דווקא משובח מבחינתי! הבעיה היא שה-עגה (סלנג) מתיישנת במהירות והספר כולו משדר סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים
בעגה של אז ובשמות במושגים של אז שרבים מאיתנו שכחו שהיו קיימים אי פעם...
סתם לדוגמה באחד הסיפורים היא מזכירה משהו שנראה כמו "התמונות אצל פרג'"
ומי מהצעירים זוכר בכלל שבמקום שבו עומד היום בניין עם דירות קטנות בפינת דיזנגוף ארלוזורוב עמד פעם
עסק היכל הצילום של המשפחה הנ"ל... כך שדווקא העובדה הזאת שהיא משתמשת באקטואליות של אז
הופכת את הספר הנ"ל לפחות בהיבט הזה למיושן...
ועם זאת עדיין רוב הסיפורים (חוץ מהאחרון) טובים מאוד! וכדאי לדעתי לקרוא את הספר הזה
מדובר פה בסופרת מוכשרת מאוד (שהייתה גם שחקנית טובה...)

לפני חודשיים•
★★★★★
•סדן
קרפיון באמבטיה

קרפיון באמבטיה

מנו עמנואל ברגר

הספרים מגיעים אליי בדרכים משונות וגם את הספר הזה כמו ספרים רבים אחרים הביאה לי בתי
ואינני יודע אפילו מאיפה! על כל פנים לא מדובר פה באמת בספרות אלא בזכרונות
ברגר המחבר איננו סופר אבל יש לו זכרונות נוסטלגיים שתמיד נעים להתרפק עליה
יש פה מין סיפורונים קצרים מילדותו בשכונת הדר בחיפה כנראה מתחילת שנות החמישים
מצד אחד יש לו מה לספר כי הוא היה כילד לפי עדותו שלו סוג של פרחח
מצד שני לסיפורים אין פואנטה אמיתית שהיה נותן להם אולי סופר אמיתי.
אבל זה נחמד להיזכר איך פעם בישלו פה במטבח על גבי פתיליות ופרימוסים
איך החלבן (מקצוע שהלך מזמן לעולמו) היה מוזג חלב ישירות לכד שהביא עמו הלקוח
איך בעולם ללא טלוויזיה כבידור היו רק בתי קולנוע ואיך היו "מתפלחים" אליהם (עוד מילה שיצאה לפנסיה)
ואיך בעולם ללא סופרמרקטים היו רק בעלי חנויות מכולת ירקות וקצבים והשוק החיפאי אצל מי היה כדאי לקנות ואצל מי לא...
והוא גם מתאר כל מיני טיפוסים בשכונתו שהוא הכיר היטב וכשקוראים זאת בעולם המנוכר של היום זה ממש מפליא אותי
כי בבניין הגבוה שאני גר בו היום למשל אינני מכיר כמעט איש משכניי...
בכל אופן מדובר פה בספר חמוד שמהנה לקרוא בו גם אם הוא ללא ערך ספרותי גדול.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•סדן
קריאת הינשוף

קריאת הינשוף

פטרישיה הייסמית (הייסמית')

אשתי הביאה לי את הספר כי היא נוכחת במין חוג לספרות שבו מגיע מרצה ודיבר עליו.
התחלתי לקרוא והוא אכן מעניין מאוד. זהו ספר שלכאורה הוא רק ספר מתח רגיל
אבל למעשה הוא יותר רומן פסיכולוגי שחוקר את נפשותיהם של גיבוריו.
גיבוריו אינם דמויות חד-מימדיות כפי שאנו רגילים בספרי מתח "פשוטים"
יש בהם הכל מכל וקודם כל בדמותו של הגיבור הראשי של הרומן רוברט שהוא לכאורה מהנדס
שעובד בחברה מכובדת איש מופנם תרבותי ונדיב לחבריו אבל מסתבר שבסתר בסתר
הוא מציצן! כלומר הוא מציץ בסתר לבחורה אחת מה היא עושה בביתה המבודד עם מי היא נפגשת וכו'
ועוקב אחריה במין סוג של סטיה שלכאורה היא כמעט בלתי נסלחת...
אינני רוצה לעשות ספוילרים אבל קורים שם בעלילה דברים מפתיעים ובלתי צפויים
כי גם הדמויות האחרות בעלילה הרבה יותר מסובכות מאשר הן נראות לכאורה במבט ראשון!
כי נפש האדם איננה פשוטה ומה שאנשים מראים בציבור לעתים קרובות זוהי מסיכה שמאחוריה
מסתתרים סודות ושקרים. מה שמעניין הוא שהסופרת מביאה אותנו להרגיש הזדהות עם הגיבור
הראשי ומה שקורה לו למרות שטיפין טיפין אנו נחשפים למעשים מוזרים שלו שאולי קרו ואולי
הם הגזמות שדמויות אחרות בעלילה מספרות אותן בצורה מוטה בעליל...
בכל אופן מדובר פה בספר מתח מרתק ומומלץ מבחינתי
ולא במקרה נעשו לו עיבודים קולנועיים מרתקים לא פחות!

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•סדן
תקרית של ערב

תקרית של ערב

עמלה עינת

כרגיל אצלי, התחלתי לקרוא את הספר הזה די באקראי, לאחר שהיה מונח אצלי במשך זמן רב על המדף...
מדובר בספר סיפורים, שכתבה עמלה עינת, שבנוסף להיותה סופרת פורה מאוד לילדים ונוער היא כותבת גם למבוגרים
והיא גם דוקטור לחינוך ומקצועה הוא טיפול באנשים!
למקרא הסיפורים קיבלתי את הרושם שרובם בא "מהחיים"... אני מניח שעינת היא מטפלת פסיכולוגית באנשים
והיא פשוט נתקלה באירועים אמיתיים והפכה אותם לסיפורים...
על כל פנים מדובר כאן בכתיבה ריאליסטית, של דרמות קטנות בעיקר של דמויות בודדות ואירועים דרמטיים או טרגיים שקורים להן...
אהבתי בייחוד את הסיפור "תקרית של ערב" שגם הפך לשם הספר ובו היא מתארת את קורות משפחתה שלה!
ואת דמותו של אחד מסביה שעלה לארץ-ישראל עוד בסוף המאה התשע עשרה...
על כל פנים הסיפור הזה ריתק אותי במיוחד וגם העובדה שהיא כנראה מספרת בו את האמת לאמיתה...
בסך הכל זהו ספר שכתוב היטב בשפה עשירה שלעתים היא פיוטית וכדאי לקרוא בו.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•סדן
הילדים שומרים עלינו

הילדים שומרים עלינו

תמי שם-טוב

את הספר הזה הביאה לי אשתי שהמליצה לי עליו וכך התחלתי לקרוא בו.
תמי שם טוב עד כמה שידוע לי כותבת בדרך כלל לילדים והספר הזה שנכתב למבוגרים הוא יוצא דופן אצלה.
יש פה כמה דברים שאהבתי; אני מאוד אוהב אוטוביוגרפיות וממוארים ולפחות החלק הראשון של הספר הזה שמתחלק לשני חלקים
הוא סוג של ממואר ומבחינתי הוא מרתק ביותר!
כי מסתבר ששם-טוב גרה במשך שנים בשכנות לשתי אחיות שהיו מתרגמות מצוינות ובעלות שם.
אחת מהן נילי מירסקי הייתה מאוד מפורסמת בעלת מוניטין גבוה שפירסמה תרגומי מופת והשניה ימפה בולסלבסקי
שגם היא הייתה מעולה אבל לא התפרסמה משום מה...
הן חיו כולן באותה קומה והסיפורים שהיא מספרת על חייהן המשותפים על היציאה לבארים והשתיה... ועל הכתיבה שקשרה ביניהן הם ממש מרתקים!
גם החלק השני מעניין כי ישנם בו סיפורים שהם כביכול דימיוניים, אבל למעשה רוב הסימנים מראים שגם הסיפורים הללו הם למעשה סיפורים אישיים
שקרו לשם-טוב עצמה... וככאלה הם מרתקים וטובים מאוד!בקיצור אהבתי מאוד את הספר הזה ואני ממליץ עליו!

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•סדן

ביקורות נוספות על "די כבר עם השקרים שלך"

די כבר עם השקרים שלך

די כבר עם השקרים שלך

פיליפ בסון

הקשבתי פעם לראיון של אישה, סמי-ידוענית כלשהי, היא סיפרה שבשנות נעוריה חיפשה את דרכה הרוחנית, שתעזור לה להבין את עצמה ואת דרכה בעולם. בשלב כלשהו פנתה לבודהיזם והתנסתה בסדנת ויפאסנה בת שבועיים, היא חזרה משם עם התפרצות אקנה בפנים, שלטענתה, נבעה מחוסר היכולת לדבר. כל המילים והתסכולים שעלו בראשה בגילאי ה-20 המוקדמות שלה, התפרצו מהפנים כמתקפת מוגלה ופצעים המשוועים לצאת ולהתגלות. אין לי שום יכולת להבין איך אדם יכול לשתוק לאורך זמן רב כל כך.

כשהייתי בכיתה ט' נדלקתי נואשות על מישהו שכבה מעליי, ספורטאי חתיך שכמובן לא ראה אותי. יום אחד, הוא הזמן אותי לבוא אליו אחרי בית ספר, כנראה לא בהיתי בו מספיק בהיחבא כמו שחשבתי, הייתי בהלם מוחלט. דבר ראשון שעשיתי היה לספר לחברה הכי טובה שלי, ואז לעוד אחת. ואחרי שניפגשנו סיפרתי את זה שוב ושוב ושוב לחברות, ניתחנו יחד כל מילה שנאמרה או לא נאמרה. וכמוני, גם הן שיתפו. המון ברברת עברה ביננו בשנים ההן, ברברת נחוצה. כמה חשוב לנערים לדעת שמה שעובר עליי זה טבעי, שלרגשות המשתוללים יש תוקף.

ומה עושה אדם שלרגשות שלו אין תוקף, ולא יכול להוציא אותן החוצה, איך נער לא קורס תחת עול הסוד. איך גבר לא מתמוטט.

"די עם השקרים שלך" הוא סיפור נוגע ללב, שגרם לי למרר בבכי, על אהבה וסודות ושקרים.
הסיפור מתחיל כשהסופר, שכותב כאילו מפי דמותו, יושב בבית קפה, נותן ראיון לעיתונאית בנוגע לספרו האחרון, בעוד עובר ברחוב מישהו שהסופר חושב שהוא מזהה, וכאן נפתחים סוגריים המגוללים את שנות הנעורים של הסופר.
הסוגריים האלו נפתחים שוב ושוב, מחשבות קוטעות מחשבות ושוזרות פנינים מהעתיד ומהעבר ובכך בסון מגיש לנו תמונה מלאה שהולכת ונרקמת מול עיננו. לקרוא את הספר הזה זה קצת כמו לצפות בהילוך מהיר בצייר המאייר ציור שאת כבר מכירה, ובכל זאת משיכות המכחול מהפנטות וכשהתמונה מושלמת, ישנה תחושה של עצבות והמון ריקנות.
אולי התמונה היא "ניצי הלילה" של אדוארד הופר שמתוארת בספר והולמת אותו מאד.

זה מסוג הספרים שלא הייתי מגיעה אליו לולא "סימניה" ורבים וטובים שהיטיבו לכתוב על הספר. אז תודות לכם.

לפני שנה•
★★★★★
•וונדי פן
די כבר עם השקרים שלך

די כבר עם השקרים שלך

פיליפ בסון

לפעמים, לא צריך לבדות מן הדמיון, בכדי להוציא ספר לאור. לפעמים סיפור החיים שלנו, המכיל אירועים שעברנו במהלכם, יכולים למלא ספר שלם, סוער, מלא בדרמות ורגש.
וזה בדיוק המקרה של הסופר הצרפתי פיליפ בסון.

מדובר בספר אינטימי, ישיר ומלא בכנות. נקי מגימיקים ושטיקים. בסון פותח בפני הקוראים את הלב שלו. הוא מתאר את חייו בשנות ה-80, תלמיד מצטיין בלימודים אך פחות חברתית, המתאהב בבחור מקובל וספורטיבי. אותו בחור, שמו תומא, ניגש אל בסון במפתיע ומזמין אותו לפגישה. הפגישה נעשית במקום מבודד, כדי שאף אחד לא יראה, ושם בסון חווה את מלוא כוחה של האהבה והתשוקה.

אז כן, פיליפ בסון הוא הומוסקסואל ואלה שנות ה-80, בהם נערים המגלים את מיניותם השונה עושים את הכל בסתר. בעוד פיליפ בסון, המופנם חברתית, אינו דוגל בהסתרה פנאטית של סיפור אהבתם בפני החברה, בן זוגו המקובל חברתית, תומא, דורש ממנו לשמור באדיקות על הקשר בסוד.
הסודיות הזו יוצרת מצב שבסופו של דבר הקשר לא מחזיק מעמד, קשר שמסמל עבור בסון את רוח הנעורים, כאשר המשותף לשניהם - הקשר, ורוח הנעורים - הוא שהם לא נצחיים. כל אחד מבין השניים הולך לדרכו. ואז, שנים רבות לאחר מכן, ב2006...

רגע, רגע, קצת נסחפתי. עוד מעט ואחשוף בפניכם את כל עלילת הספר. רק אומר שמה שדחף את פיליפ בסון לספר את סיפורו, התרחש ממש מעט לפני שהתחיל לכתוב את הספר, בשנת 2016 (כלומר, קרה משהו בשנת 2016 ובעקבותיו בסון התחיל לכתוב אותו בשנת 2017).
ה"משהו הזה" מסמל בתמציתיות את רוח התקופה המודרנית שבה אנו חיים: כלומר, שעוד יש לאן להתקדם. שאנשים שונים לא תמיד מצליחים להתמודד עם שונותם ועם הציפיות שיש לחברה מהם, להיות "נורמליים" ולהתנהג כמו כולם, על אף כל הדיבורים של "אנחנו כבר בשנת 2022, התקדמנו מאז ונהפכנו לנאורים יותר ומכילים יותר ממה שהיה פעם". אז כן, התקדמנו, אבל יש עוד כברת דרך לעבור, כמו למשל להבין שכל אדם הוא יחיד ומיוחד ואי אפשר שכולם יהיו כמו כולם.

לסיכום - סיפור מרגש ואינטימי, בסון יודע לספר סיפור בצורה שתיגע. העמוד שניים האחרונים שלו, צובטים את הלב. אמנם יש קטע מיני בהתחלה, שלחלקים יכול להיראות בוטה ואולי גם לא נחוץ (אל דאגה, הקטע קצר מאוד ובסון לא מתעכב עליו יותר מדי), ועם זאת בהחלט משאיר אצל הקוראים רושם שפיליפ בסון הוא אדם חזק ואמיץ שהתגבר על דברים שאנשים רבים כמותו לא בהכרח מתגברים עליהם, וזה לחשוף את עצמם באומץ ואף בבוטות, ועוד בפני קוראים מכל העולם, כאילו הוא אומר: "אז כן, הזדיינתי בתחת. לא מתאים לכם? לכו תזדיינו בתחת..."

לפני 3 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
די כבר עם השקרים שלך

די כבר עם השקרים שלך

פיליפ בסון

בקצה השכונה שלי יש חורשה קטנה. יש בה עצי נוי ועצי פרי וגם חושחש יש, וחורש טבעי ופרחי בר ועשבייה וגם בוגינוויליות פראיות ולנטנות שיצאו משליטה שממסגרות את החורשה בלי כוונה תחילה. בחורף יש בה שלוליות ולפעמים אפילו נגר עילי ביישן שחורץ קלות את פני השטח והם משאירים הרבה דפדפים של שוקולד אדמה כשמתייבש. אני אוהבת את החורשה הזו כי זה בטבע שלי. הרבה בעלי חיים מצאו בה בית. שועלים, קיפודים, צבים, חפרפרות, עכברים, עטלפים וציפורים שמספקות פס קול טבעי לטבע, במיוחד הסיקסקים האלגנטיים והמיינה המצויה שהיא טוויטרית לא קטנה אבל בתכלס היא ציפור די מנייאקית.

בקצה החורשה שבקצה השכונה התהווה שביל. לא רבים פוסעים בו כי כנראה לא רבים הולכים על הקצה. פעם ראיתי ממרחק נחש מסתלסל לו על השביל. גם יוסיין בולט לא היה משיג אותי במנוסתי. מאז יש לי קפיצת דופק ופיק ברכיים בכל גיחה אבל אף נחש לא יגרש אותי משם.

זו הייתה שעת ערב מוקדמת. טיילתי בחורשה עם הכלבים, שוגה בחלומות בהקיץ, מזמזמת לי שיר שמח ועונה לציפורים.
ואז ראיתי אותם במרחק מה, באים לקראתי.
שני נערים רכים בשנים, מתוקים כמו בריכה של שוקולד עם פנים טובות שמאירות כמו הירח במלואו. זה מה שהכי שבה אותי - ההילה שלהם. והם הלכו על השביל יד ביד. זו הייתה אחיזה רפה ועדינה אבל ברורה. מראה יפהפה, נקי וטהור שמעך לי את הלב ועשה ממנו ג'ל.

התחלתי לחפש מטבעות על הקרקע או עב"מים בשמיים. להעסיק את העיניים בכל דבר, העיקר לא להסתכל. הרגשתי שפלשתי לרגע פרטי ואינטימי למרות שבעצם הם, החצופים, הם אלו שפלשו לחורשה שלי והפריעו לי באמצע הדואט עם מאלדר וסקאלי הסיקסקים.

הם לא יצאו לי מהראש הרבה זמן. קיוויתי בשבילם שהם לא הפרידו ידיים כשהגיעו לפאתי השכונה, ושהם אוחזים ידיים גם כשהם הולכים לבית הספר, ושבמסיבות הם רוקדים סלואו צמוד זה עם זה, ושאם יש ערימה של חבר'ה על הדשא אז ראשו של האחד יהיה מונח בטבעיות בחיקו של השני וידו של השני מלטפת את שערות ראשו של האחד.


לא ראיתי אותם מאז. וגם אם ראיתי, לא ידעתי.
כי לא הפנים נחרתו בזיכרוני אלא הידיים.
וממילא כבר לא רואים אנשים הולכים. כולם נוסעים. ומי שלא נוסע – מוסע.

שני אנשים ממין זכר שהולכים יד ביד הוא לא מראה יוצא דופן שצריך לכתוב עליו הביתה. אבל משהו בהם, בתמימות הנעורים, ברכות, בטוהר הטהור והלא מקולקל שבה אותי.



בספר הזה יש שני נערים. הם קצת יותר בוגרים וקצת יותר צרפתיים אבל הם שני נערים.
ואת הסיפור שלהם סיימתי עם דמעה גדולה וחור בלב.

~ תודה רבה ל-zooey glass שבזכות הביקורת הכל כך משכנעת ונוגעת שלו קראתי את הספר. ~

לפני 7 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
די כבר עם השקרים שלך

די כבר עם השקרים שלך

פיליפ בסון

"זו היתה אהבה, ברור... מעולם לא הייתי מאושר כל-כך, ואני יודע שלעולם לא אהיה מאושר כל-כך".
עיירה קטנה בדרום מערב צרפת אינה מקום להומוסקסואלים. השנה אמנם 1984 וכבר לא סוקלים בכיכר העיר, אבל החיים עם הגילוי והבושה אינם חיים. כך מצבם של פילים בסון, אז תלמיד בן 17 ובנו של מנהל בית הספר היסודי המקומי, ותומא אנדרייה, אף הוא תלמיד בכיתה אחרת, באותו בית ספר תיכון.
בסון הוא המעט נשי, הלא ספורטיבי, תלמיד מצטיין, דברן, חי חיים טובים ומוגנים. בכיתה המקבילה, כמעט עולם מקביל, תומא יפה התואר, בן חקלאים, מצוי בין חבורת בנים ורדוף בנות, מעט נבדל מהם בשתיקתו. אין מה שמקשר בין השניים, אין קרבה, אין דיבור כלל וכלל ואין סיבה שיהיה. וכנגד כל הסיכויים ניגש תומא אל פיליפ בחשאי, קובע יום ושעה במקום בו לא יכירם איש. פיליפ לא חושב פעמיים ומסכים וזו תחילתה של אהבה גדולה, אהבה חד-מינית במקום ובזמן בלתי אפשריים. אבל דווקא תומא הממעט במילים מתגלה כרואה את הנולד ובעל הדימיון, רואה את פיליפ התלמיד המצטיין כבעל אופק רחב משל תומא החקלאי, הנטוע כעץ, שאין איש עוקר אותו ממקומו. הנבואה מתגשמת אחד לאחד.
22 שנים עוברות, פיליפ בסון כבר סופר מפורסם והומוסקסואל גלוי. וכך, תוך ריאיון עם עיתונאית לרגל צאת ספר חדש הוא נתקל שום בתומא. אבל עד מהרה מתברר שזה לוקא, העתקו של תומא, בנו. בסון עוצר אותו, שיחה מתחילה ו... אתם צריכים לקרוא כדי להאמין.
160 עמודים יש בנובלה צנומה זו, החובקת עולם ומלואו. אהבה גדלה ניצתת מצד מי שלא היה אמור להציתה, גורלות נחתכים בצורה שלא היו אמורים, מי שפרש כנפיים פרש ומי שהחיים היכו בו, היכו ללא רחם. לפעמים האהבה שורפת.
נוגע ללב.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מורי
די כבר עם השקרים שלך

די כבר עם השקרים שלך

פיליפ בסון

ספר אוטוביוגרפי, אינטימי, עמוק ומרגש על כמיהה. כתוב בכישרון על שני נערים המגלים את זהותם המינית, בשנות השמונים של המאה הקודמת.

הסופר הצרפתי פיליפ בסון הקדיש את הספר, לזכרו של תומא אנדרייה שנפטר בגיל 50 (1960-2016).

ראשית העלילה בראיון של פיליפ בסון עם עיתונאית, אודות ספרו שיצא לאור "להחליט להיפרד", בלובי בית המלון בבורדו.

פיליפ יודע את התשובות לשאלות. תשובותיו קולחות בקלות. תוך כדי כך הוא התבונן בעוברים ושבים, עד שאחד הגברים שהיה עם גבו, הציף תמונת חיים שלא יכלה להתקיים.

פיליפ נוטש את העיתונאית ודולק אחר הדמות, הוא מניח את ידו על כתפו ו...

הכול התחיל ב-1984... כשהוא בן שבע עשרה, בכתה השמינית בתיכון אלי-וינה בבארבזייה. פיליפ היה תלמיד מבריק עם ציונים גבוהים וזכה לגאוות המורים. המורה שליווה את פיליפ מכתב א' עד כתב ו', היה אביו, ולכן היה חייב להיות תלמיד מצטיין, לא בינוני ולא ממוצע.

מכל התלמידים מי שמשך את תשומת ליבו, היה תומא אנדרייה שלמד בשמינית המקבילה. את פניו הקודרים של תומא מיסגר שיער פרוע. הוא היה מזן התלמידים שהסתפקו בהקשבה וכמעט שלא דיברו.

פיליפ בסון הנער הסתיר את התעניינותו בתומא, שמא ההתעניינות תעורר ותזין את השמועה שהוא מעדיף חברת בנים על בנות, במיוחד שאת העדפתו לבנים, גילה כבר בגיל אחת עשרה עם הנער סבסטיין.

מאז שגילה את תומא פיליפ החל לשקוע בתשוקה חד-סטרית ובדחף בלתי ממומש. את התשוקה הוא דחס לתוכו, כדי שחלילה לא תתפרץ לעיני האחרים כלבה רותחת.

אבל, לפעמים חלומות מתגשמים, ויום אחד זה קורה במפגש מתוזמן בבית קפה. זה קורה בחדר ההלבשה והמקלחות באולם הספורט של בית הספר. כשזה נגמר; תומא אומר שלום, מתרחק ונעלם...

ומה קורה אז? במקום שפיליפ ירגיש מוקסם ומוכה תימהון, רגש הנטישה לפת את גרונו...

בהמשך הנערים מתאהבים ואהבתם מוצפנת מעיני הכול. פיליפ ותומא ממשיכים להיפגש בהסתר, כשלאיש אסור לדעת על תשוקתם. המפגשים הללו נמשכים מספר חודשים, אבל יום אחד זה נגמר... אחרי בחינות הבגרות תומא הצטרף למשפחתו בספרד ונעלם...

זהו סיפור על אהבת נעורים שננצרה בליבו של הסופר. אהבה זו חלפה, ובינתיים כל אחד פנה לנתיב חיים אחר, ולמרות זאת, עוצמתה לא נמוגה ולא נשכחה.

בסיפור חיים הזה יש המון כמיהה, תשוקה ואי וודאות. זו אהבה מכשפת שטבועה בזיכרון אפופה בסודיות. יש גם מחיר לאהבה כזו שעלותה יקרה ובמיוחד שהיא מובדלת.


זו אהבה שיש בה הסכם בלתי כתוב שמסבה ייסורים, ומאיצה את פעימות הלב. אלה יחסים ללא ספונטניות או אימפולסיביות. באהבה כזו יש שגרה של מפגשים ששייכת רק להם, וכל מפגש משקיע את שניהם בקיהיון חושים ויכולת לבדות שקרים. במקרה כזה את האושר לא ניתן להציג לעיני הכול, להבדיל מן האחרים שיש להם את הזכות לכך.

הכריכה שנבחרה מעניינת ותואמת לעלילה. ממליצה להתמקד בדמות הלבנה והאותיות המכסות אותה.

הסיפור לא קל לעיכול, כתוב בגוף ראשון, נע בין שפה גבוהה לגסה, מלווה בתיאורים פורנוגרפיים, ותפאורה עטויה בסצנות, ולכן אני לא בטוחה שיתאימו לכל אחת ואחד.

כשתקראו את הספר תדעו למה פיליפ בסון נטש את העיתונאית באמצע הראיון?


בשורה התחתונה: סיפור אהבת נעורים כואב ודעות קדומות.

לי יניני

הוצאה לאור: אריה ניר, פרוזה, תרגום, ביוגרפיה, 226 עמודים, 2017

לפני 8 שנים•
★★★★★
•לי יניני
די כבר עם השקרים שלך

די כבר עם השקרים שלך

פיליפ בסון

מה קרה פה? מישהו יכול להסביר לי איך ספר יכול להשאיר כאילו תחושות של אהבה טהורה מצד אחד וכל כך שונה ולא מקובלת מצד שני?
אי אז בשנות השמונים בעיירה כפרית במחוזות נידחים של צרפת.

נער גמלוני ומלומד פיליפ בסון בן המורה, תלמיד טוב וילד טוב ליבו נוטה אחר נערים, שם ממול בבית ספר לוכד את עינו נער מחוספס תומא אנדרייה מבטו מהורהר וסיגריה תמידית בין אצבעותיו.

מבטים, גישושים מפגשים חשאיים, הנה ניצתה אהבה אבל הנעורים הסוד המבוכה של אז טרום האיידס ומה יגידו משאירה אהבה זו במסתרים.

הגורל הפריד, השנים עברו ומעולם לא נפגשו.

פיליפ הופך לסופר ידוע הומוסקסואל מוצהר מפורסם, מפרסם, חווה אובדנים בעקבות מגפת האיידס חי עם גברים מפרסם את ספריו אדם מפורסם.

תומא עוד כשהיו בני שמונה עשרה עזב לספרד שם נמצאת משפחתו ומאז לא נשמע קולו רק דמותו מלווה כזכרון רחוק את פיליפ.

ואז יום אחד במהלך ראיון שגרתי בבורדו חולף על פני פיליפ אדם...תומא נזעק פיליפ , תומא האהוב והאבוד....

אבל לא....

מה קרה בין השניים מה עלה בגורלם ? מה קרה לאותה האהבה? מה לקחה האהבה? מה מחירה? ובאיזה מחיר?

וואו כמה רגש, ממש צובט בבטן.

הסיפור וסופו ילוו אותי עוד הרבה זמן.

מומלץ בחום.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•רונדנית
די כבר עם השקרים שלך

די כבר עם השקרים שלך

פיליפ בסון

"תמיד אהבתי לעשות את זה, להמציא חיים לאלמונים שחולפים ביעף, להתעניין בצלליות האלה, זה גובל באובססיה, נדמה לי שזה התחיל כבר בילדות, כן, זה מלווה אותי מגיל צעיר, אני נזכר עכשיו, זה הדאיג את אמי, היא נהגה לומר: די כבר עם השקרים שלך".

פיליפ בסון הוא סופר צרפתי פורה ומפורסם (אומנם לא לי) שלראשונה בחייו, כך נדמה, החליט להפסיק לבדות ולספר סיפור אחד אמתי שקרה לו עצמו: בעיירה קטנה בצרפת של 1984 נרקם רומן בין פיליפ בסון בן השבע-עשרה, תלמיד מצטיין ובנו של מנהל בית ספר, ובין תומא, נער הלומד בכיתה המקבילה וגר בחווה של הוריו בקרבת העירייה. הסיפור מסופר בדיעבד, ממרחק של שלושים ושתיים שנים, בכתיבה מינימליסטית, מרווחת, נוחה, גוף ראשון, לשון הווה (לרוב הווה, לפעמים עבר, לפעמים עתיד).

אומר תכף ומיד: זה ספר טוב והקריאה בו חזקה מאוד.

החברה שהעבירה לי את הספר אמרה שהוא יפה, אבל אלמלא סיפור האהבה היה בין שני גברים הוא היה נותר בנאלי, קטן, מינורי מדי. אני מסכים איתה מאוד, וההומוסקסואליות היא בהחלט חלק חשוב מהספר וממקור כוחו. אני רוצה להתעכב על זה רגע, על מקומה ותפקידה של הספרות הגאה. אני מניח שאנו קוראים בספרים משתי סיבות עיקריות:
האחת היא כדי לגלות עולמות חדשים, בין אם מדובר בתקופות אחרות או בארצות רחוקות שמעולם לא היינו ומעולם לא נהיה בהם ואולי גם אינם עוד או אינם בכלל (בגלל זה, למשל, אהבתי את הארי פוטר). אבל בסיבה זו, זאת אומרת בקריאה בשביל מחקר, בשביל גילוי, נכנסים גם העולמות הפנימיים של הדמויות שכה שונות מאתנו ושכביכול אין ביננו לבינן כלום (בגלל זה, למשל, נסערתי מהקריאה בנוטות החסד).
הסיבה השנייה לקריאה, לדעתי, היא התשליל (או ההמשך הישיר) של הסיבה הראשונה: אנו קוראים כדי להכיר את עצמנו יותר טוב. אנו קוראים כדי לקרוא על עצמנו. כי מישהו הצליח לנסח תחושות ומחשבות שהיו לנו אבל אף פעם לא בוטאו על ידנו כהלכה, והנה הם פה, כתובים.

ובכן, לדעתי "ספרות גאה" מעצם הגדרתה ככזאת, כזן של ספרות של מיעוטים, תהיה תמיד ובנפרד מאיכות הכתיבה והסיפור, חוויה ספרותית חשובה, ומיד אסביר. ב-"ספרות גאה" נפגוש הומו, לסבית, בי, טרנס, וכן הלאה. המפגש הזה עדיין יגרום לתגובה כלשהי שתנוע בין גועל, מיאוס, חוסר עניין, סקרנות והזדהות. ב-"ספרות גאה" לא תמיד השונות היא לב הסיפור אבל אף פעם היא לא נעדרת לחלוטין, ופה היא הסיבה להכל, שנת האפס של האירועים.

ה-"ספרות הגאה" היא למעשה פסאודו-ז'אנר החייב את קיומו להתנגשות בין העדפותיו המיניות של היחיד והתרבות בה הוא חי, התנגשות שמסמנת גבול: פה היחיד, השונה, ובצד השני החברה. וכאן טמון יופייה של הספרות (ואולי של האומנות בכלל, אבל בספר עסקינן): בספרות קווי הגבול הופכים לנקודות מפגש. החברה מוזמנת להיטמע בתוך השונה, להכיר אותו, ללמוד אותו, להתארח בתוכו. השונה שיזדמן אל הספר ימצא מישהו שבניגוד אל רוב האנשים בחייו מכיר את עולמו. זה נהדר (אבל יש להזהיר: אל ספרות של מיעוטים לא מגיעים עם דעות קדומות).

בהקשר הזה ייאמר ש"בתוך" הספרות הגאה עצמה "די כבר עם השקרים שלך" מתבלט לטובה. (אחרי שיצא בעברית "חדרים נפרדים" של פייר ויטוריו טונדלי אדגים מה הן פגמיה הנדושים של הספרות הגאה, שכאן לשמחתי לא מצאתי חלק גדול מהם).

אלא ש-"די כבר עם השקרים שלך", למזלנו, אינו רק ספרות גאה מוצלחת: לדעתי הוא גם חווית קריאה מוצלחת העומדת בזכות עצמה. המבנה הכמעט-שחרזדי שלו מעורר עניין. אתה רוצה להמשיך לקרוא כי אתה רוצה לדעת איך זה ממשיך. אני יכולתי לצפות חלק גדול מהעלילה ובכל זאת רציתי להמשיך לקרוא כדי לשמוע את בסון מספר לי את זה, כלומר: קיוויתי שתחושות הבטן של מוטעות והמשכתי לקרוא כדי שבסון יאשר לי את שחששתי מפניו. אנחנו, בגילנו, כבר מכירים אהבה, תשוקה, את הזמן שעובר. הסיפורים שלנו דומים מאוד. האכזבות שלנו עשויות מאותו חומר. עם השנים קשה להפתיע אותנו אבל אנחנו רוצים את התיקון הזה, רוצים להיות מופתעים. אולי זאת עוד סיבה לקריאה, כי כל עוד נותרו עוד עמודים לספר אפשר לקוות ש"אולי הפעם".

את הכתיבה כבר תיארתי בפתיחה כמינימלסטית, ואני – שעל אף היותי קורא עצלן ואטי תמיד מעדיף פטפטת וספרים עבי כרס – גיליתי בסוף הקריאה שהסגנון הרזה הולם את הסיפור מאוד. סיפור שמסופר שלושים ושלוש שנים אחרי שתם ראוי שייאמר בשטף. אני יודע שאני הייתי מספר אותו בשטף, כמעט בדיוק כמוהו. קצת שעממו אותי הקטעים בהם בסון דיבר על עצמו, בסון כסופר מפורסם ומוערך שאני לא מכיר, שהציג (כך אני משער) לקהל מעריציו מעט ממאחורי הקלעים של כתיבתו. והנה גם זה בתום הקריאה התגלה כמעלה סמויה הקשורה היטב ללב הסיפור, לתומא, אל מלאכת הסיפור ואל אומנות השקר. כי בסון לא דיבר בשבח עצמו אלא הדגים כמה מאכל הוא הסוד, לא זה הלהט"בי אלא הבנאלי ביותר, משהו שפעם קרה ולא יכולתי לספר. "די כבר עם השקרים שלך" היא קריאה, ציווי, שהאם הורישה לבנה ובנה העביר הלאה. "אני חושב על האנשים שפגשתי לרגל השקות בחנויות ספרים, אותם גברים שהודו בפניי ששיקרו לעצמם, ששיקרו במשך שנים רבות בטרם החליטו להיחשף". הארון הלהט"בי הוא, למעשה, כל סוד שאי פעם היה למישהו. וכנראה על זה הספר: על סיפור האמת.

אבל יש בספר עוד, ואולי זה הדבר היחיד שיש בספר הזה: סיפור פשוט וכואב מאוד. דיברתי הרבה על כתיבה וז'אנרים אבל הייתי צריך לדבר רק על העמוד האחרון שעם סיום קריאתו, לראשונה מאז שדמבלדור מת, ספר גרם לי לבכות. סיפור, לא משהו אחר. לא הכתיבה, לא ההקשר התרבותי. דמות, גורלה. זהו. ואולי גם החלק שלנו בפשע.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•zooey glass
די כבר עם השקרים שלך

די כבר עם השקרים שלך

פיליפ בסון

"דיי כבר, נמאסתם"! אילו פיליפ בסון היה שואל לדעתי, זה השם שהייתי מעניקה לספר.

לא קראתי ספר למעלה מחודש ימים, חיכיתי כל כך לשבת הזו, לקחתי פסק זמן, אוויר לנשימה, ארוחת ערב שישי הסתיימה ואני ניצלתי את השקט לקריאה.
כמו תמיד, אני "נופלת" בכך שאני שוכחת לקרוא את התקציר, מאז שהתחלתי לקרוא דיגיטלי, אני שוכחת ללחוץ על הלינק שמפנה לתקציר, זה משפיע גם כשאני מחזיקה ספר ביד, אני פשוט לא טורחת להפוך.

פיליפ בסון החליט לשתף את כל העולם ואשתו בסיפורו האישי, הטרגי, לאורך כל הספר (תנשמו לרווחה יותר נכון ספרון) 160 עמודים, שבהם הוא מתאר את ימיו כנער מבולבל בן 17 מאוהב עד עמקי נשמתו בתומא.

הוא מקדיש את ספרו לזכרו של תומא, אשר תלה את עצמו, למעשה פיליפ לא ראה את תומא מעל 20 שנה, הוא נתקל בבנו של תומא , לוקא, באחת מפגישותיו , הוא אינו יודע שזהו בנו, הדמיון לאביו הכה את פיליפ בהלם רב.

פיליפ פוגש בלוקא שוב 9 שנים לאחר אותה פגישה מקרית, שבה לוקא מספר לו שאביו תומא החליט להתאבד ותלה את עצמו, חיטוט באחת ממגירותיו הוביל למכתב שנכתב בשנת 1984 והיה ממוען אל פיליפ.

אל תתלהבו, נכון הסיפור אמיתי (ככה נכתב) אבל הצורה שבה הוא נכתב....אל תטרחו, פיליפ לא חוסך בתיאורים מיניים, כולל הסבר מפורט על האקט עצמו.
ואני שואלת את עצמי: למה לכל הרוחות והשדים אתה חושב שזה אמור לעניין אותי אייך הרגשת בפעם הראשונה שחווית אותו ב..... (מפאת כבודכם אני מוחקת את המילים המיותרות).

היי, היי, תנשמו רגע אוויר לפני שאתם רצים למקלדת ומתחילים לכנות אותי בשמות ובחוסר נאורות אוקיי?
אני לא מיושנת בדעותיי, אני מבינה ויודעת ומכבדת מאוד כל איש והעדפותיו, יש לי כמה חברות שבחרו להן זוגיות שונה משלי, והן אוהבות ומאוהבות, ולי אין בעיה עם זה, איש איש בדרכו ילך ויעשה.
אבל נשאלת השאלה , למה כל הומוסקסואל, או לסבית, חייבים לצאת בקול תרועה ושופר ולתלות כרזות ושלטי חוצות ? מה קרה? בחרת בדרך שלך, לבריאות! למה כל השכונה צריכה לדעת מזה?

אני מנסה להבין , ואני לא צינית, הרי יש את מצעד הגאווה שמיועד לקהילה הגאה, ואנחנו מכבדים (רובנו לפחות) את היום הזה, ואנחנו חיים במדינה דמוקרטית, אז למה יש אפליה שכזו? ומה איתי? ומה עם עוד אלפים שכמותי? למה לנו אין יום כזה? גם אני רוצה את מצעד ההטרוסקסואליים, לצעוד עם אישי יד ביד ולהיות גאה במה שבחרתי, לשתף את כל הבריות בבחירה שעשיתי.

לדעתי , רק מהומה תוביל לשינוי , להתחיל מאבק שיכירו גם בנו, כן אנחנו אלו שהחלטנו להיות הטרוסקסואלים, לנו לא מגיע ? במה אנו שונים? או שבעצם אנחנו לא שונים? התבלבלתי לגמרי.

שעות הבוקר המוקדמות, בעלי והקטנים יצאו לבית הכנסת, אני יושבת לי בגינה, הגדולה מתעוררת, עטופה בשמיכה , יוצאת אליי.
"בוקר טוב אימוש" היא אומרת בקול עייף
"בוקר, יפה שלי, מה קרה התעוררת?" אני שואלת מופתעת (הרי רק לקראת 14:00 עין ימין שלה מתחילה להתרומם, ועין שמאל עוד מנסה לשכנע אותה לשכב חזרה)
"בא לי תה ועוגה" היא עונה

אני קמה, נכנסת למטבח, מכינה לה כוס תה, פרוסה מפאי התפוחים שהכנתי בדקה ה-99

"היא מחזיקה ביד את הספר, קוראת את התקציר...
"אייך הוא?" היא שואלת, מתעניינת
"זוועה, לא בשבילך" אני עונה
"חחחח אמא אני בת 16.5 כאילו...הלו? תתעוררי" היא צוחקת

אני שותקת לכמה רגעים, מסתכלת עליה, אולי באמת דעותיי מיושנות? אני מחליטה לשאול.
"רוצה לקרוא? אני אשמח לשמוע את דעתך" אני אומרת / שואלת
"אל תחפרי" היא אומרת (אוף נמאס לי שהיא חושבת שאני "חופרת").
"למה?" אני מתעקשת.

היא קמה מהכיסא, מנערת מהשמיכה שאריות של פירורים , ואומרת:
"כי כל מתבגר או מתבגרת שהחליטו להיות הומו או לסבית חייבים להעלות סטורי ולספר לכל השכבה במקרה הטוב, ולכל בית הספר במקרה הפחות טוב, וכן אמא, כולםםםםם יודעים מה הם עושים".

נו טוב, ואני לרגע חשבתי שזה הזמן לספר לה שלא החסידה הביאה אותה אליי.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•רחלי (live)
די כבר עם השקרים שלך

די כבר עם השקרים שלך

פיליפ בסון

לפני הכל, זה הרגע לקרוא לכל אותם קוראים שנמנעים מלקרוא ספרות גאה, 'חכו ותפסיקו לרוץ לכיוון השני, זה לא כמו שזה נראה לכם (חוץ מזה, אני רואה אתכם רצים, ואין בזה שום דבר מחמיא)'.

חכו, בעיקר כי מדובר בספר חובה לכל מי שמסתובב בימינו על הכדור הזה.

התאורים המיניים כאן עדינים עד נסתרים ובהתאם רכי הבטן והעין לא יתקשו לבלוע אותם.

הסיפור לעומת זאת, ינער את כולנו (מנוערת היטב וממשיכה).


כמה אי ודאות, כמה פחד
(לא חשש, פחד של ממש)

כיישות הטרוסקסואלית מראש ועד בוהן, מעולם לא ייחסתי חשיבות או עניין מיוחד, לתהליך העומד בפני נער שמגלה את נטיותיו החד מיניות.

בעולם הטרוסקסואלי, כולנו יודעים מה מצופה מאיתנו ולאן נגיע בסופו של דבר, (ברמת ההגשמה המינית כמובן), לא כך הדבר בעולמות אחרים.

תוסיפו לזה את הרצון/צורך להסתיר וזו רק ההתחלה.


"הוא יאסוף אותי ביציאה מן העיר, הפעם עם קסדה, ולא אדע אם זה מטעמי זהירות, כיבוד החוק, או על מנת שלא יזהו אותנו, אעלה על האופנוע, אצמד אליו...".


כשאתה אמתי
זה סיפור קטן, קפיצות בתיאור חייו של הסופר מימי נערותו ועד ימי כתיבת הסיפור, עד כאן לא מציאה גדולה כביכול.

אבל יכולת התיאור, הכתיבה העדינה והניתוח הרגיש, הם שעושים את הספר הזה לחווייה גדולה.

מסוג הספרים שיש בו גם דרמה גדולה. בסוף מצאתי עצמי מחפשת רמזים לאוטוביוגרפיה, ׳זה באמת קרה?׳ (והרי אין מחמאה גדולה מזו לסופר).


התאהבתי בגבר שלא אוהב אותי

את גיבור הסיפור אהבתי מיד.

טוב, אולי דווקא כי הוא לא באמת גיבור, לפחות לא בעיני עצמו.

הוא מספר משתתף חכם ורגיש, מעט ציני וכואב לרוב, חושש, ממעיט בערך עצמו, מקבל מרות ללא קושי ונחבא אל הכלים (ויכולתי להמשיך בתיאורים, אבל אפסיק).





אהבה, היא אהבה, היא אהבה, היא מקסימה!
"כי אתה לגמרי לא כמו האחרים, כי מבלי שתרגיש רואים רק אותך".


כן, יש כאן אהבה קטנה גדולה, ממומשת בקושי וכואבת בסתר.


"אני שואל, מעז לשאול: ניפגש בקרוב?

הוא לא מהסס.

הוא אומר שכן, כמובן.

אני שומע את ה'כמובן' שפירושו שמשהו מלבלב, שאין דרך חזרה, שלא הכול ייפסק. אני על סף בכי. אני רגשן יתר על המידה, אני יודע".

האהבה כבודה במקומו מונח (ואנחנו רומנטיים במהותינו), אבל כאן היא רק פן אחד של הסיפור ויש עוד, חשובים ועוצמתיים לא פחות.


אוי הכתיבה
(שימו לב, אני מתמוגגת)

הכתיבה מתארת עבר בגוף ראשון, כולל קפיצות קרובות ורחוקות יותר, תוך שילוב שימוש בזמן עתיד (הסתבכתם? אני אסביר).

הכוונה לביטויים בסגנון "שנים רבות אחרי כן..." או

"הוא יעמוד בהבטחתו. כעבור מספר שבועות, הוא ייקח אותי".


מאוד אהבתי את הסגנון.
פה או שם (או גם פה וגם שם), נתקלתי ב- NAME DROOPING תרבותי, מן עודף תאורי של שמות משוררים, סופרים ותסריטאים. מעט מעייף, אני מודה, אבל תואם אווירה והגיוני כשמתואר מפי הגיבור, שהרי הוא סופר פורה ומוכר שספריו בחלקם עובדו גם כיצירה קולנועית. בלעתי והמשכתי.


הספר הזה הוא נובלה קצרצרה, 75 עמודים בתצורה דיגיטלית.

היה לי רומן 'רומן קצר מועד', עם ספר שהשאיר אותי מאוהבת חד צדדית (בסופר, מה עוד הוא כתב?), תוך הכרה מצערת כי אף אחד מגיבוריו לא יתאהב בי ממילא.

"הוא שוב נלכד בנקודות התורפה שלו, בבושה, באי יכולתו לאהוב לאורך זמן".

לא קל, הכרחי וכל כך טוב.

תחזיקו חזק.

לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

לפני 6 שנים•Misskipod