ביקורת ספרותית על די כבר עם השקרים שלך מאת פיליפ בסון
בזבוז של זמן דירוג של כוכב אחד
הביקורת נכתבה ביום שבת, 4 בנובמבר, 2017
ע"י רחלי (live)


"דיי כבר, נמאסתם"! אילו פיליפ בסון היה שואל לדעתי, זה השם שהייתי מעניקה לספר.

לא קראתי ספר למעלה מחודש ימים, חיכיתי כל כך לשבת הזו, לקחתי פסק זמן, אוויר לנשימה, ארוחת ערב שישי הסתיימה ואני ניצלתי את השקט לקריאה.
כמו תמיד, אני "נופלת" בכך שאני שוכחת לקרוא את התקציר, מאז שהתחלתי לקרוא דיגיטלי, אני שוכחת ללחוץ על הלינק שמפנה לתקציר, זה משפיע גם כשאני מחזיקה ספר ביד, אני פשוט לא טורחת להפוך.

פיליפ בסון החליט לשתף את כל העולם ואשתו בסיפורו האישי, הטרגי, לאורך כל הספר (תנשמו לרווחה יותר נכון ספרון) 160 עמודים, שבהם הוא מתאר את ימיו כנער מבולבל בן 17 מאוהב עד עמקי נשמתו בתומא.

הוא מקדיש את ספרו לזכרו של תומא, אשר תלה את עצמו, למעשה פיליפ לא ראה את תומא מעל 20 שנה, הוא נתקל בבנו של תומא , לוקא, באחת מפגישותיו , הוא אינו יודע שזהו בנו, הדמיון לאביו הכה את פיליפ בהלם רב.

פיליפ פוגש בלוקא שוב 9 שנים לאחר אותה פגישה מקרית, שבה לוקא מספר לו שאביו תומא החליט להתאבד ותלה את עצמו, חיטוט באחת ממגירותיו הוביל למכתב שנכתב בשנת 1984 והיה ממוען אל פיליפ.

אל תתלהבו, נכון הסיפור אמיתי (ככה נכתב) אבל הצורה שבה הוא נכתב....אל תטרחו, פיליפ לא חוסך בתיאורים מיניים, כולל הסבר מפורט על האקט עצמו.
ואני שואלת את עצמי: למה לכל הרוחות והשדים אתה חושב שזה אמור לעניין אותי אייך הרגשת בפעם הראשונה שחווית אותו ב..... (מפאת כבודכם אני מוחקת את המילים המיותרות).

היי, היי, תנשמו רגע אוויר לפני שאתם רצים למקלדת ומתחילים לכנות אותי בשמות ובחוסר נאורות אוקיי?
אני לא מיושנת בדעותיי, אני מבינה ויודעת ומכבדת מאוד כל איש והעדפותיו, יש לי כמה חברות שבחרו להן זוגיות שונה משלי, והן אוהבות ומאוהבות, ולי אין בעיה עם זה, איש איש בדרכו ילך ויעשה.
אבל נשאלת השאלה , למה כל הומוסקסואל, או לסבית, חייבים לצאת בקול תרועה ושופר ולתלות כרזות ושלטי חוצות ? מה קרה? בחרת בדרך שלך, לבריאות! למה כל השכונה צריכה לדעת מזה?

אני מנסה להבין , ואני לא צינית, הרי יש את מצעד הגאווה שמיועד לקהילה הגאה, ואנחנו מכבדים (רובנו לפחות) את היום הזה, ואנחנו חיים במדינה דמוקרטית, אז למה יש אפליה שכזו? ומה איתי? ומה עם עוד אלפים שכמותי? למה לנו אין יום כזה? גם אני רוצה את מצעד ההטרוסקסואליים, לצעוד עם אישי יד ביד ולהיות גאה במה שבחרתי, לשתף את כל הבריות בבחירה שעשיתי.

לדעתי , רק מהומה תוביל לשינוי , להתחיל מאבק שיכירו גם בנו, כן אנחנו אלו שהחלטנו להיות הטרוסקסואלים, לנו לא מגיע ? במה אנו שונים? או שבעצם אנחנו לא שונים? התבלבלתי לגמרי.

שעות הבוקר המוקדמות, בעלי והקטנים יצאו לבית הכנסת, אני יושבת לי בגינה, הגדולה מתעוררת, עטופה בשמיכה , יוצאת אליי.
"בוקר טוב אימוש" היא אומרת בקול עייף
"בוקר, יפה שלי, מה קרה התעוררת?" אני שואלת מופתעת (הרי רק לקראת 14:00 עין ימין שלה מתחילה להתרומם, ועין שמאל עוד מנסה לשכנע אותה לשכב חזרה)
"בא לי תה ועוגה" היא עונה

אני קמה, נכנסת למטבח, מכינה לה כוס תה, פרוסה מפאי התפוחים שהכנתי בדקה ה-99

"היא מחזיקה ביד את הספר, קוראת את התקציר...
"אייך הוא?" היא שואלת, מתעניינת
"זוועה, לא בשבילך" אני עונה
"חחחח אמא אני בת 16.5 כאילו...הלו? תתעוררי" היא צוחקת

אני שותקת לכמה רגעים, מסתכלת עליה, אולי באמת דעותיי מיושנות? אני מחליטה לשאול.
"רוצה לקרוא? אני אשמח לשמוע את דעתך" אני אומרת / שואלת
"אל תחפרי" היא אומרת (אוף נמאס לי שהיא חושבת שאני "חופרת").
"למה?" אני מתעקשת.

היא קמה מהכיסא, מנערת מהשמיכה שאריות של פירורים , ואומרת:
"כי כל מתבגר או מתבגרת שהחליטו להיות הומו או לסבית חייבים להעלות סטורי ולספר לכל השכבה במקרה הטוב, ולכל בית הספר במקרה הפחות טוב, וכן אמא, כולםםםםם יודעים מה הם עושים".

נו טוב, ואני לרגע חשבתי שזה הזמן לספר לה שלא החסידה הביאה אותה אליי.
17 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
MishaEla (לפני ארבעה שבועות)
אוחחח, מלאכתם של צדיקים וכו'...
זואי גלאס ועמית לנדאו כבר אמרו הכל, ובכזו רהיטות נפלאה
שאין לי מה להוסיף, אף לא גרוש משלי.
אז פשוט תחשבי שאני כתבתי בול אותו דבר.
ויש כאן כמה תגובות למטה.. להקיא.
חבל שחנוכה עבר, הייתי מזכירה להן שבאנו חושך לגרש.
zooey glass (לפני ארבעה שבועות)
רחלי הביקורת שלך רעילה, מסוכנת, לא עניינית, לא במקומה ובעיקר מוטעית. אתחיל מהפרכת הטענות שלך לגבי הספר עצמו:
א. את טוענת ש-"פיליפ לא חוסך בתיאורים מיניים, כולל הסבר מפורט על האקט עצמו". ובכן, פיליפ בהחלט חוסך בתיאורים מיניים. הסגנון של פיליפ כשלעצמו הוא סגנון חסכני ומינימלסטי וגם תיאורי המין הם כאלה. לי אישית לא ברור מה הבעיה עם תיאורי מין, אבל בהחלט נתקלתי בתיאורים הרבה יותר מפורטים משל פיליפ, בין אם בספרות מתח סקנדינבית עד ספרות ישראלית כשרה וטובה. מין מין מין. אני מניח שזה לא תיאור המין עצמו שהפריע לך אלא עצם היותו בין שני גברים.
ב. את שואלת "למה לכל הרוחות והשדים אתה חושב שזה אמור לעניין אותי אייך הרגשת בפעם הראשונה שחווית אותו ב..... (מפאת כבודכם אני מוחקת את המילים המיותרות)". הוא, פיליפ בסון, חושב שזה אמור לעניין אותך כי את קוראת את הספר שלו. הוא מצא לנכון לתאר את הרגע הזה כי זה היה רגע חשוב בחייו או חשוב לסיפור. בכלל, קשה לי להאמין שאין אדם שלא זוכר את החוויות המיניות הראשונות שלו. זה רגע בעל משמעות בחייו של בן אדם, וככזה הוא ראוי להיות מסופר.
ג. את אומרת "אבל נשאלת השאלה, למה כל הומוסקסואל, או לסבית, חייבים לצאת בקול תרועה ושופר ולתלות כרזות ושלטי חוצות? מה קרה? בחרת בדרך שלך, לבריאות! למה כל השכונה צריכה לדעת מזה?" ופה כבר פספסת בגדול. אם נתעלם שנייה מהשערורתיות של ההערה שלך, *לא* על זה דיבר הספר. מהות הספר איננה ההומסקסואליות של המספר - שעד כמה שהבנתי הוא הומו מוצהר מזה עשרות שנים, ועל אף שזה בערך הספר העשרים שלו, *זו הפעם הראשונה שהוא מדבר על עצמו* - אלא סיפור האהבה של המספר שעצם היותה הומוסקסואלית מנע ממנה להתפתח. אם כן זה לא ספר על השוני אלא על ההכרח להסתיר את השוני שהחברה כופה על ההומו, זה לא ספר על פיליפ בסון אלא ספר על קורבנות ההומופוביות. ייתכן מאוד שהספר מדבר בכלל עלייך, את, כשותפה לפשע.

ועכשיו אפשר לעבור לאסון הגדול שטמון בביקורת שלך - שלא התייחסה לספר כלל וכלל אלא לדעות שלך שאין להן שום עניין עם הספר - אסון רעיל רעיל רעיל ורע מאוד: את פספסת את הכל. קראת 160 עמודים וכאילו לא קראת כלום. נשארת נאמנה לעיוורון שלך במקום להרשות לעצמך להישתל ברוחו של אחר. זה אסון גדול מאוד, כמעט חטא. וכך, אחרי שקראת איך תומא, יליד שנות השישים, התאבד בגיל חמישים בתלייה בגלל שכל חייו לא הסכים להיחשף, לא הסכים לצאת מהארון, עד שנכנע - קראת את זה ובכל זאת כשבתך סיפרה לך שבני כיתתה "שהחליטו" (אוי לבושה) להיות הומואים "חייבים להעלות סטורי ולספר לכל השכבה במקרה הטוב, ולכל בית הספר במקרה הפחות טוב, וכן אמא, כולםםםםם יודעים מה הם עושים" לגלגת על זה במקום לחשוב, לא, לצהול: "איזה יופי! אנשים כבר לא צריכים להתבייש כל חייהם ולהתאבד בתליה".
עמית לנדאו (לפני ארבעה שבועות)
אין ספק שזו זכותך להתנגד למצעדי גאווה, גם אם באותה נשימה את מייחלת למצעד גאווה לגברים ונשים כמוך. ציניות עדיין אינה עבריינות. אבל אם נשתמש בלשונך שלך, למה דעתך בעניין צריכה לעניין את כל השכונה? במקרה זה, השכונה הוירטואלית שהתכנסה לקרוא ביקורת על הספר הזה, שהוא בסופו של דבר יצירת אמנות (טובה יותר או פחות) ולא פמפלט פוליטי? האג'נדה שלך על המינון המדויק של בושה הראוי להומוסקסואליות (לא יותר מדי, אבל גם לא מעט מדי) או האם הומוסקסואליות הינה מולדת, מתפתחת או "נבחרת" פשוט לא רלוונטית לרומן, ממש כמו דעתך על משקה הקוניאק או מרגרט תאצ'ר הנזכרים בו. מצעדי גאווה, אגב, לא מוזכרים בו, אולי כי הוא עוסק בדיוק ברגש ההפוך מגאווה, ובהשלכות הקטסטרופליות שלו.
אני מסכים אתך בדבר אחד בלבד: אם מינם של גיבורים הוא קריטריון מרכזי ומוחלט בשיפוטך על ספרים, רצוי באמת שתקפידי להבא לקרוא את התקציר קודם, וכך תחסכי פגיעה הן ממך הן מקוראיך וקוראותיך.
רחלי (live) (לפני חודש)
ניתוח פסיכולוגי עשית כאן, אין לי מושג אייך הגעת אליו, אבל זה בסדר, בחרת להתייחס לקומץ כן קומץ של אנשים שלהם אין "בחירה". אני מכירה דיי הרבה שעשו את הבחירה מתוך שיקולים שעדיף שלא אמנה אותם לכל אותם אלו כיוונתי בביקורת, אם בחרת לראות צדדים אחרים בביקורת זו בחירה שלך כאמור, אני לא מתכוונת לשנות / לנסח אותה מחדש הביקורת הזו משקפת מעט ממה שהרגשתי כשקראתי את הספר הזה, אני לא מסתתרת מאחורי מילים יפות ומסוגננות, אני אומרת את דעתי ולא מתביישת בכך!
וכן, התכוונתי לכל מילה ומילה.
גל (לפני חודש)
הביקורת הזו היא דוגמא נהדרת לאופן שבו מילים יפות ומסוגננות וניסוח בהיר מכסה על דעות חשוכות (כן, חשוכות), לא דמוקרטיות ולא שיוויוניות.

ההתעקשות על המילה "בחירה" או "החלטה" לא רק שמבטאת בורות ביחס לאופן בו מתפתחת זהות או נטייה מינית, היא מצמצמת חוויה אנושית שלמה. לבוא לנער שעסוק בשאלת זהותו המינית ולומר "זוהי פשוט החלטה" מצמצם באופן טוטאלי את החרדה, המחשבות והרגש המציפים אותו יום-יום. חשבי כמה זה מטלטל לחוות את כל זה ולקבל פידבק חיצוני "זו בסה"כ בחירה". או מנגד, לבוא למי שיצא מהארון, נאבק יום-יום על חיים שיוויוניים ולומר לו "אתה בחרת ללכת בדרך הקשה- זה יכול היה להיות פשוט יותר אם רק היית בוחר אחרת". זו אדישות כלפי עולמם הפנימי של השונים מאיתנו. זו כוחנות שיכול להרשות לעצמו רק מי שנמנה עם "הרוב הנורמטיבי" לכאורה.

והסלידה מהסטוריס, הספרות הגאה או מצעדי הגאווה מבטאת עוד "עריצות" של הרוב. ברור לי שאינך דורשת באמת מצעד הטרוסקסואליות, אבל השוואה כזו דורשת עיוורון. מצעדים, תקשורת, ספרות- כולם מעלים למודע את הבעייה החמורה והבלתי מתקבלת של היעדר השיוויון- בנישואים, באימוץ, ברישום בירוקרטי ובכלל. נדמה לך שכאשר את אומרת "אני נאורה, פשוט שכל אחד יעשה לביתו" את נותנת מקום לשונה ממך. אבל בדיוק ההפך- שוב את מצמצמת אותו.

מוקדם יותר התנערת מהערות אישיות. אינני מפנה הערות אלה כלפייך אישית, והמטרה שלי היא לא שתחזרי בך או תנסחי מחדש את הביקורת הספציפית. ייתכן מאוד גם שתקראי את מה שכתבתי ותכתבי "אבל לא לזה התכוונתי", וגם זה בסדר מבחינתי. לא מחפש להתנצח איתך אישית. אני מחפש להבהיר את החשיבות והאחריות שיש למילים, ועל אחת כמה וכמה כאשר הן מנוסחות בצורה ברורה ויפה. אוסיף שאני כותב זאת ואינני הומוסקסואל, והסיבה היחידה שאני מציין זאת כעת היא על מנת שאולי את, או מי מהאחרים שיקרא זאת, יתחבר לתחושה שלא חייבים להיות מיעוט כדי להכיר בצורך לשיוויון. לא חייבים לחוות כאב לב כדי לנסות למנוע אותו ממישהו אחר. ומותר, מותר שנשתייך לאותו "רוב" ולא נסכים בדעותינו (הצטערתי לראות שלא למספיק אנשים חרו דברייך).

לסיכום, נערה צעירה שעסוקה בשאלת הזהות המינית שלה שתקרא את הביקורת שלך עשויה לבלבל בין הניסוח היפה לבין התוכן החשוך. אם היא תסיק מדברייך שזה "רק בסדר" להרגיש את כל מה שהיא מרגישה, אך שמוטב לו תדחוק זאת למרתף ותעטה על עצמה מסכה "נורמטיבית" המבטאת את הלך הרוח השולט- תעלה סטוריס של "אני והיפות שלי" ותיגעל מכל גילוי "too much information" של חיבה הומוסקסואלית- זה מסוכן. כל אדם שמתרחק מעצמו, כי למי שהוא באמת לא נותנים מספיק מקום, זה מסוכן. והאחריות היא עלינו.
רחלי (live) (לפני חודשיים)
cujo - לך אני אפילו לא אטרח להגיב, אני לא טורחת להתייחס להערות אישיות, ולהאשמות במיוחד כשאינך מכיר אותי אני רק אומר לך בשורה התחתונה, שאתה האחרון שאפנה אליו לפני שאקרא ספר כזה או אחר.
רחלי (live) (לפני חודשיים)
לידור, אומנם מאוחר אבל בכל אגיב, אז ככה: אף אחד לא טען ואין לי מושג אייך הגעת למסקנה הזו שחורה לי שיש ספרים שעוסקים בזוגיות הומוסקסואלית, אז ממש לא! אני בדעה שכל אחד יעשה כרצונו כל עוד הוא לא מפריע לאיש, כן חד משמעית אני נגד כל הדגלים, הססמאות הכרזות ומצעדי הגאווה, הבנו את הנקודה, בחרתם בדרך הזו? לבריאות.
ולידיעתך זו כן החלטה נקודה!
במיוחד בימנו אנו (איני מדברת על מקרים בהם באמת זו לא החלטה) אבל אם אישה מחליטה בגיל 45 לקום, להתגרש, ולחיות עם החברה שלה זו החלטה! וישנם המון כאלו, שמוצאות נחמה אצל החברות שלהן ולאו דווקא מטעמי מיניות!
cujo (לפני חודשיים)
בכמה ספרים נתקלת בגיבורים הומוסקסואלים או לסביות? בכמה עלילות כאשר הבחור נתקל בבחורה הוא לא מתחיל איתה רומן באוטומאט אלא מתאהב בבחור שלידו. ספרי לי כי אני מחפש אותם בנרות. הם מעטים ורובם באמת לא טובים.
החלטת לקרוא ספר שמתעסק בהומוסקסואליות מודחקת ובמקום פשוט לסגור אותו ולהחליט שזה לא מתאים לך ולהשקפת עולמך , החלטת להפוך אותו למניפסט נגד הומואים ולסביות וכמה הם מאוסים עליך.
את בדיוק הסיבה – עם כל הנחמדות והרוח הגבית שלצערי קיבלת על הכאילו ביקורת – שיש מצעדי גאווה. כל השנה זה חג להטרוסקסואלים – כל סרט וספר שאת רואה וקוראת הם הטרוסקסואלים. כמעט כל פרסומת שאת רואה בונה על כך שאת הטרוסקסואלית וכשתראי בחור נאה את אוטומטית תנסי לשדך לו בחורה ולהיפך.
מצעדי הגאווה קיימים כי למרות שאנחנו מדינה מתקדמת ונאורה יש עדיין מה לשפר בנידון – כי זה קל וכיף להיות הומו במרכז אבל פחות באזורים מרוחקים יותר. כי בכנסת ובממשלה שלנו יושבים אנשים שמשווים הומואים לבהמות.
כי לפני שנתיים רצחו נערה בירושלים רק כי הייתה במצעד גאווה – ויש הרבה אנשים שמגיבים ברשת בפנים גלויות שחושבים שצדק נעשה.
גאווה במקום בושה. אני שמח לשמוע שנערים כותבים על היציאה מהארון סטורי. אני הייתי יושב עם החברים הטובים שלי ולא יודע מי מהם ישאר חבר שלי אחרי שידע את הסוד הגדול. ועדיין על כל אחד שכותב סטורי יש עשרה שנאבקים עם עצמם ומפחדים מה הסביבה הקרובה שלהם והמשפחה שלהם תגיד ואם האהבה שהם מרגישים היא מותנת. אולי אפילו בסביבתך הקרובה.
We here we queers – deal with it או לפחות בפעם הבאה שאת נתקלת בספר להטבי תפני אלי.
SPIKE (לפני חודשיים)
אני מאוד לא מסכים איתך. הבעיה של הקהילה הגאה היא שברגע שהיא מוצגת בטלוויזיה, בספרים או בכל מקום אחר - ישר רואים את זה בצורה שלילית - "תהיו מה שאתם רוצים, למה להתגאות בזה?".
אז הנה השאלה שלי אלייך - כמה ספרים על אהבה יש בין גבר לאישה?
האם זה אי פעם הפריע לך?
למה כשיש ספר על אהבה בין שני גברים פתאום זה חורה לעין?
ויותר מזה, את אומרת: "אל תטרחו, פיליפ לא חוסך בתיאורים מיניים, כולל הסבר מפורט על האקט עצמו", בחייאת, הז'אנר האירוטי שבר את העולם וזה דווקא די בסדר בשביל כולם לא?
ואם להגיד את דעתי האישית, הספר בכלל לא אירוטי! באמת שלא! קראתי דברים הרבה יותר מפורטים. זה היה בתמצות מטורף.
ועוד משהו, כתבת על מצעד הגאווה ולמה להטרוסקסואליים אין מצעד משל עצמם. היופי במצעד הגאווה לדעתי (ואני שם בצד את זה שהוא חורה לעין כי הוא מלא בעירום) הוא שיש יום אחד שבו שני גברים יכולים ללכת יד ביד ולהיות גאים במה שהם, ולגבי שאלתך - שאר הימים... הם הימים שבהם הטרוסקסואליים יכולים לעשות זאת. אז הרי לך 364 ימי החזקת ידיים עם אישך לעומת יום אחד. :)
ולגבי המשפט של בתך: "כל מתבגר או מתבגרת שהחליטו להיות הומו או לסבית" - זאת לא החלטה. הלוואי וזאת הייתה החלטה. החיים בעבור אותם נערים ונערות הם לרוב מלאים בקשיים. חשוב לשים על זה את הדגש. לא כל הנוצץ הוא זהב.
בכל אופן, לא מסכים עם דעתך.
יום טוב :)
רחלי (live) (לפני 3 חודשים)
לגמרי יעל, וזה למען האמת מתחיל להיות לעוס ומאוס. אבל כמו שאמרתי...בעידן של היום שהכל ידוע גלוי וברור לכולם מה נשאר?
רחלי (live) (לפני 3 חודשים)
חני יקירה תודה רבה לך, מה שקרה זה שהעידן של היום בדעה / תפיסת עולם שכולם צריכים לדעת הכל.. ומה לעשות שזה משפיע אפילו על ההורים / הבוגרים יותר.
היום...בכל הרשתות את תמצאי פתאום אימהות שמבשלות ועושות את זה בשידור חי,ועוד פסטה או אורז בעשבי תיבול שומו שמיים מדינת ישראל צריכה להתייצב ולעמוד דום.
סטטוסים של ביה"ח / מלונות / מדינת ישראל צריכה הרי לדעת שהקטן שבר את היד או שהבעל לקח את אישתו לחופשה
וזה ממשיך לדברים שהשתיקה יפה להם.
לא מזמן ראיתי פוסט שהשאיר אותי מצד אחד המומה מצד שני גרם לי להבין שאין סוף לטמטום
רחלי (live) (לפני 3 חודשים)
לזה בדיוק התכוונתי בת יה! אני גם נגד המצעדים האלה, ושלטי החוצות, זה גם מתחיל להימאס כל העניין הזה. לחסום כבישים, רחובות, לשבש את סדר היום כי מה? כי אותו בחור / בחורה החליטו לצאת "מהארון"?
יופי טופי מחיאות כפיים למה לפגוע בנו?
בת-יה (לפני 3 חודשים)
רחלי, יש את יום המשפחה וגם את ט"ו באב -:) אולי כדאי להתחיל לחגוג אותם קצת אחרת ?!
אבל האמת היא שאני נגד כל המצעדים האלה. נראים לי בתקופה שלנו מיותרים מאוד. לחגוג כן! אבל בפארקים או מקומות דומים.
לא צריך לחסום היום כבישים לצורך הפגנת אהבה.
yaelhar (לפני 3 חודשים)
מסכימה עם רוח דברייך.
יש לפעמים הרגשה שאנשים כל כך נפעמים מזה שמותר לכתוב על להט"בים, שספרות זו מתרכזת בתיאורים והדגשות רבות של חיי-המין-המופלאים-שלא-יתוארו של גיבוריהם, ומרגישים שהם ממציאים את הגלגל.
חני (לפני 3 חודשים)
ענוג בהחלט לקרוא אותך. הספר לא נשמע משו.
לגבי העניין אז. מצד אחד יש בזה יתרון שהכל יוצא החוצה. פחות פסיכולוגים שחופרים פנימה. מצד שני אדם, כל אדם חייב להשאיר משהו לעצמו. את זה אני לא רואה ואני תוהה מה קרה?
רחלי (live) (לפני 3 חודשים)
אין ספק בכלל בת יה, כוונתי הייתה לא בפרסום ספרים על זוגיות רגילה, אלא ברעיון שגם לנו מגיע יום מיוחד בשנה לא?
בת-יה (לפני 3 חודשים)
רחלי, לא חסרים ספרים על זוגיות רגילה - אם נקרא לה כך. הרומן הרומנטי פרח וממשיך לפרוח.
הבעיה היא הוצאות הספרים שבוחרות להוציא ספרים שהם "קצת אחרת" מתוך הנחה שספרות מסוג זה תפרסם אותם יותר.
לי יניני (לפני 3 חודשים)
רחלי לגמרי!
רחלי (live) (לפני 3 חודשים)
תודה לי, היום הם כבר לא רצים הם פשוט מעלים "סטורי" וכל העולם ואישתו יודע בכל זמן נתון מה קורה איתם...הזוי
לי יניני (לפני 3 חודשים)
רחלי....עונג צרוף הסקירה הזו ואני בהחלט תומכת בדעתך, אך מאידך כבר הורגלנו שכל התנהגות שסוטה מהנורמה מהווה סיבה למסיבה או לספר או "רוץ ספר לחבריי"





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ