ביקורת ספרותית על חיים שלמים מאת רוברט זטהאלר
ספר מעולה

---

לפני כמה ימים הזדמן לי לקרוא ברשת הגדרה אנציקלופדית להומניזם בקולנוע. נכתב שם שיצירות מסוג זה מחפשות את המשותף לכל בני האדם ואת המחבר ביניהם, יותר מאשר את הדברים שמייחדים את האינדיווידואל. הרומאן הקצר והיפהפה של זטהאלר עונה במידה רבה על ההגדרה הזו. למרות קוצרו, הוא מצליח לתאר את מעגל החיים של אדם מילדותו ועד מותו, באופן שמדגיש את החוויות האוניברסליות של בדידות והשתייכות, תשוקה, אהבה וכליון. סגנון הכתיבה של זטהאלר פשוט ונקי, ורגיש מאוד לשינויים שמתחוללים בטבע שמסביב. מאחר שגיבורו חי בהרי האלפים, הטבע נוכח מסביב כל הזמן: הוא עלול לטמון בחובו מוות, כשמדובר במפולת שלגים או בהחלקה על פני גשר-עץ הררי, והוא עשוי להביא עימו שלוות-זן, ברגעי שקט בהם שומעים פתאום את פכפוך הנחל, או צופים במרחבי השלג הלבן האינסופי. מסתבר שלעיתים דווקא כתיבה על גיבורים פשוטים, נטולי השכלה, כאלה שגדלים בחברה כפרית חסרת-עידון שבה אין הישרדות למי שאינו די חזק, מאפשרת לנו להתחבר מחדש לאותן חוויות קמאיות שעומדות בבסיס הקיום האנושי, באותה הליכה עיקשת בדרך. גם אם נדמה שהוויית החיים שלנו כל-כך רחוקה, גם אם נדמה שאנחנו חיים כמעט על כוכב אחר. אולי המכנה המשותף הנמוך ביותר כלל אינו נמוך?

» ביקורות נוספות של עמית לנדאו
» ביקורות נוספות על חיים שלמים