“קשה להאמין שאפשר לכתוב חיים שלמים, ילדות, נערות, התבגרות וזיקנה, בנובלה קצרה שיכולה להיקרא באיבחה אחת של שעת לילה מאוחרת, וזה ירגיש כל כך מדויק, כל כך נוגע וכל כך שלם. שעת לילה שמעוררת גם מחשבות נוגות. מה יספרו עלינו? בכמה עמודים נוכל לדחוס את סיפור חיינו שלנו…?

הספר הדקיק הזה, מספר את סיפורו של אדם, אנדריאס אֵגֶר שמו, שנולד, כנראה ב-1898 ונפטר בעשור השמיני של המאה ה-20. אדם שהגורל לא שפר עליו מלידתו. הוא יתום מאם שילדה אותו מחוץ לנישואים, הוא נשלח לגדול אצל דודו חסר הרחמים, הוא נעשה צולע בילדותו, הוא בודד והוא חסר כל השכלה פורמלית. הוא גר באוסטריה, למרגלות הרים נישאים, מרהיבי נוף בקיץ ועמוסי שלג בחורף. הוא עובד בעבודות כפיים שקשורות לבניית ותחזוקת קווי רכבל שמגיעים לאזור הכפרי בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת ומשנים לא מעט את מרקם החיים הכפרי. בכל חייו אגר לא יצא מהכפר שלו מלבד בשנות המלחמה העולמית השניה, לאיזו אפיזודה חיילית לא ברורה ולשנות שבי ארוכות, ועוד פעם אחת.

הסיפור הוא אינטימי וחרישי ולופת מהעמודים הראשונים. לקח לי זמן להגדיר את הקסם שיש בספר, אבל מאוד קשה להניח אותו מהיד. הוא מספר על חיים שלמים אבל לא מרגיש דחוס. הוא מהודק וקצוב וגם צלול ואצור ברגשות.

מה כל כך מיוחד בסיפור החיים הלכאורה בנאלי הזה? הסיפור מתאר אדם שחי בשולי החברה, עם אינטלקט מוגבל במקצת אבל לב מיוחד, חזק מאוד בגופו אבל עדין נפש. אדם שחוסר היכולת שלו לבטא בבהירות את הקורות אותו, את הרגשות, את הסבל, גורמים לכך שזה נראה על פניו כאילו המציאות והחיים חולפים על ידו. אבל במבט מעמיק יותר, ובשימת לב למילים ולמשפטים מסוימים, "למנגינה" של הסיפור, חודרת ההבנה כי בדיוק ההיפך הוא הנכון, האדם הזה חי את החיים בלי חציצה, כאילו ההוויה שלו, הקיום שלו, לא קיים בנפרד מהמציאות. התודעה שלו לא מסוכסכת, ולא מתקיימת בנפרד מהחיים עצמם. אפשר לומר שהוא 'חי' במלוא מובן המילה. אותנטיות זו המילה שמתאימה לבטא את חייו. הספר מצליח לתאר חיים אותנטיים של אדם שכאילו נשאר, במובן הזה, ילד או אפילו תינוק, שחווה את הדברים ומקבל אותם כפי שהם, בפליאה, בלי פרשנות, בלי רפלקסיה תודעתית. פשוט חי.

ספר מרהיב שמספר סיפור חיים שיש בו הרבה כאב, יחד עם אושר, צניעות ופשטות.”

“אדם נולד,
חי את חייו לטוב ולרע,
ולבסוף מת, נאסף אל אבותיו.
כפי שכולנו יודעים: הדבר היחיד הוודאי בחיים אלה הם החיים והמוות. אדם חי את חייו ויודע שבפרק זמן מסוים תגיע אחירתו והוא יעצום עיניו לעד.

כמה יכול להכיל ספר בן 128 עמודים? מסתבר שהרבה מאוד. עולם שלם שחושף את תוכנו העשיר לקורא. מעין שורשים המצמחים להם תחת האדמה, פושטים לכל עבר ומרמזים על עומק בל ישוער העתיד להגיע.
הגודל מתעתע ועד מהרה הסקפטיות הזעירה שאחזה בי נמוגה. זהו סיפור רב שנים שבמרכזו בחור אחד שהיה לילד ואז לאיש משפחה ובסוף לזקן מזדקן. בחור יתום הגדל אצל איכר שהנער מעלה בו את חמתו פעם אחר פעם ומפליא בו את מכותיו הנמרצות, נמרצות עד כדי כך שנוצר מום ברגליו והוא הופך להיות פיסח. צולע.
למרות צליעתו והבדלו משאר אוכלוסיית הכפר הלועגת והמשתעשעת, אגר אינו מוותר. הוא מרגיש שהחיוניות מתפרצת מתוכו, חיוניות שאינה מתבטאת בחדות מחשבה אלא במבנה גוף חסון ואתלטי. למרות לעג הסביבה, אגר משתדל לראות עצמו כאחד האדם, בדרכו הפשוטה והאנפלבית כמעט, הוא סולל לעצמו דרך וכאשר הוא מצטרף להיות אחד מפועלי הרכבלים בכפרו שדוק ערפל ההתיישנות זמן רב לא סולק ממנו, ואין זה פלא שההתלהבות מצויה בשיאה. עם שלדי הרכבל המוצבים, כל הנראה לעין מואר באור אחר, בראשתי וחגיגי.
דבר מה מתחיל לרחוש ולגעוש מתחת לשטח, משהו שאינו שייך רק לבחור הצולע והכפרי אלא לעולם כולו. עם התפתחותו של אגר גם העולם מתפתח. רכבלים נוצרים, דרכים נסללות, מלחמת עולם פורצת, אנשים יקרים מתים, האבל כוסס בליבו ובלב השאר, האדם מניח רגלו לראשונה על הירח המופיע במלוא רוחבו וקומתו על מרקע הטלוזיה, המהווה תופעה בפני עצמה, וישנה תחושה של שינוי, של אווירה אחרת ככל שהדפים חולפים להם בזה אחר זה, במקצב נחוש ודומה לדעת את אשר אירע בתום הסיפור: האם הגיבור יגיע אל המנוחה והנחלה? וכך, אירוע רודף אירוע,ולצד התבגרותו של אגר והזדקנותו, גם אנו משתנים והעולם שמולנו. החיים אינם אותם חיים. אפילו הנוף לוקח פיקוד ומחליף עצמו, עד שמתגנב אל האף ניחוחו החמוץ של הסוף. הסוף שמאותת לאגר שלא ירחק היום ויפרד מהעולם בסיפוק כי למרות הקשיים והזוועות שראה בחייו הקצרים, הדברים הטובים עלו על אלה הרעים.
אדם אחד שחיי את מרבית חייו באותו כפר. כמעט בדלת אמותיו. ואף על פי כן, הצליח לחזות בכל כך הרבה תהפוכות.
לפעמים אדם לא צריך לקום וללכת כדי לראות מעבר לאופק, מעבר לפינה.

ספר מינימלסטי מאוד אבל המינימליזם היא כוחו. כל מילה במקומה. שום מילה מיותרת וזה היופי. סיפור קטן-גדול על אדם אחד שראה מעט אבל בו-זמנית כה הרבה. חיים קטנים אבל עם עוצמה וקסם. קסם שמופק, בין היתר, מתיאורי הטבע שהספר ידוע בהם. תיאורי טבע של יערות מושלגים ונהרות קרירים וצחים המעניקים חיים וברגע לאחר מכן עלולים לקטול אותם במחי יד ובאכזריות נטולת מצפון כאילו מעולם היופי לא שרר בהם.


הביקורת מוקדשת לזשל"ב החמוד שהביא לי את הספר מהספרייה אצלו בעיר לבקשתי. תודה רבה! אתה בחור מתחשב. שתזכה לחיים ארוכים, שלמים ורווי נחת ויופי!”

“לו יכולתי לבחור כיצד עלי למות, הייתי בוחרת בפריווילגיה שניתנה לאנדריאס אגר, גיבור עלילת ״חיים שלמים״.
מעולם לא בדקתי סטטיסטיקות או ביצעתי מחקרים על מוות שבא אל אנשים כדרך מן הטבע אך הרעיון של קבלתו ללא מורא וידיעה שהנה, מייד יעצמו עיניך לנצח ולבך יפסיק פעימותיו מתכתב עם אותה דרך בה הלכה האנושות מאז ומתמיד.
מלחמות, אסונות ונזקים חוטפים באבחה את החיים מבני האדם ואיננו יודעים מה יהא גורלנו ובאיזה אופן קיומנו בעולם יסתיים אך אם נשלים עם כל הקיצים הכי נוראיים, הכי קטסטרופליים; חיינו יהיו שלמים.

את היצירה הקטנה, הטבעית והמנחמת הזאת קראתי בעונג רב.
אגר, הדמות הראשית בסיפור הינו איש פשוט, רגיל. הגיע בגיל צעיר לכפר קטן בגרמניה. יתום מהוריו וללא אחים ואחיות, על צווארו שקיק ובו מטבעות זהב הסתפח למשפחתו של איכר, קרוב משפחה רחוק שהתייחס אליו כאחד מהחיות אצלו בדיר.
הוא גדל ללא אהבה ורחמים אך למרבה הפלא לא היה זקוק להם.
החיבור שלו לטבע העניק לו הרבה מעבר לדרישותיו.
באמצעות הנוף הפראי, תחושות הקור והחום ופכפוך המים הוא חווה ארועים בלתי נשכחים ואנו למדים אודותיו דרך מזג האוויר ותופעות טבע.
חייו עוברים תהפוכות ושינויים לרוב, מיטלטלים מכאן ומכאן אך עושה הרושם שהוא מקבל אותם בהבנה ומכוונן את עצמו לשעון הביולוגי של המקום בו הוא נוכח.
מה שיפה ביצירה הוא שהקורא חש אהדה כלפי האיש, הוא צופה פאסיבי אמנם אך חש חלק בלתי נפרד מהיופי, מאיך שהדברים זורמים ויש להם נטיה בסופו של דבר להסתדר: כמו מים חיים בנחל שאפיקם נחסם והם מוצאים נתיב חדש לזרום בו.

השנים חולפות, מלחמות שוככות, אנשים מזדקנים ועוזבים את העולם אך נדמה שדבר לא יפגע לרעה באיש החסון והייחודי הזה.
הוא כמעט ואינו מתקשר עם איש ומקבל בשוויון נפש את נפלאות הטכנולוגיה והקדמה.
לדוגמא: הטלוויזיה.

"לא הייתה לו יכולת ההתמדה, זו הנחוצה לצורך צפייה במרקע המהבהב במשך שעות, ובסתר לבו האמין שהדבר עלול לפגוע עם הזמן במאור העיניים ולרכך את המוח"

הוא נאמן לעצמו ומרוצה ממה שיש לו, הוא אדם שלם וזה המון כי רובנו לא מרגישים כך כלל.
יצירה שמעוררת אוושה קלה בלב, שק של סנטימנטים שנעים לסחוב על הגב.”

“לפני כמה ימים הזדמן לי לקרוא ברשת הגדרה אנציקלופדית להומניזם בקולנוע. נכתב שם שיצירות מסוג זה מחפשות את המשותף לכל בני האדם ואת המחבר ביניהם, יותר מאשר את הדברים שמייחדים את האינדיווידואל. הרומאן הקצר והיפהפה של זטהאלר עונה במידה רבה על ההגדרה הזו. למרות קוצרו, הוא מצליח לתאר את מעגל החיים של אדם מילדותו ועד מותו, באופן שמדגיש את החוויות האוניברסליות של בדידות והשתייכות, תשוקה, אהבה וכליון. סגנון הכתיבה של זטהאלר פשוט ונקי, ורגיש מאוד לשינויים שמתחוללים בטבע שמסביב. מאחר שגיבורו חי בהרי האלפים, הטבע נוכח מסביב כל הזמן: הוא עלול לטמון בחובו מוות, כשמדובר במפולת שלגים או בהחלקה על פני גשר-עץ הררי, והוא עשוי להביא עימו שלוות-זן, ברגעי שקט בהם שומעים פתאום את פכפוך הנחל, או צופים במרחבי השלג הלבן האינסופי. מסתבר שלעיתים דווקא כתיבה על גיבורים פשוטים, נטולי השכלה, כאלה שגדלים בחברה כפרית חסרת-עידון שבה אין הישרדות למי שאינו די חזק, מאפשרת לנו להתחבר מחדש לאותן חוויות קמאיות שעומדות בבסיס הקיום האנושי, באותה הליכה עיקשת בדרך. גם אם נדמה שהוויית החיים שלנו כל-כך רחוקה, גם אם נדמה שאנחנו חיים כמעט על כוכב אחר. אולי המכנה המשותף הנמוך ביותר כלל אינו נמוך?”