ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 28 במרץ, 2021
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
פצע, סבתא ומרפסת, אמר פעם עמוס עוז, זה מה שכל כותב צריך כדי לכתוב.
אז הספר הזה כמעט כולו פצע. העלילה שלו מינימלית, משנית, שלדית, ואפשר לספר אותה במשפט וחצי - זוג עם ילד שנמצאים באיזה מין משבר-אמצע-החיים לא ברור, מתפרקים. הגבר, סניגור מצליח, מואס בחייו (בשתי המשמעויות, בערך) ויורד לאילת כדי לדוג ולחפש את עצמו. אשתו, מנצלת מתוך גחמה משונה את הכאילו-הזדמנות, מוותרת גם היא על העבודה המוצלחת בבנק ועוברת עם ילדם בן החמש לגור בדירה זנוחה בפאתי מושב כלשהו, כדי לנהל את העסק המשפחתי שירשה מאביה - מכולת מרופטת עם העובד הערבי-בילט אין שבה, אמג'ד.
מאחר שהעלילה כמעט לא קיימת, מה שנשאר הן הדמויות, הראשיות והמשניות, והטרגדיות שאופפות אותן כמו פקעת סבוכה שאי אפשר להיחלץ ממנה.
מירה מגן היא כותבת מיומנת, מחוננת אפילו. העברית שלה מלוטשת וחכמה, מלהטטת כמעט בלי ליפול בין גורדי השחקים הנוצצים של השפה הגבוהה, המליצית לעתים לבין השוחות של השפה הפשוטה, המדוברת והמשובשת של הדיבור היומיומי, וכל זאת בלי להזדקק למטאפורות מיותרות ולמשפטי "כמו". כך אפשר למצוא אצלה משפטים כדוגמת "שפתיה השחורות צחקו את מחשבותיה", או "הזקן הלך והתמעט במראת הצד שלי, נהיה אנך צר ואפור, קו חותך באבק, גפרור, נקודה, עד שלא היה. התנעתי ונסענו אל סבלותינו." וגם פנינים כמו "אפילו חברת חשמל נותנת אזהרה אחרונה לפני ניתוק, כותבת מה צריך לעשות כדי לחבר מחדש, והיא? שום דבר. חתיכת נייר טואלט עם המילה שמוק לא השאירה."
אלא מה? למרות ההכנה המפתה, איכשהו לא התרגשתי - פשוט לא הצלחתי. טרגדיות, ילדים מתים, מחלות, זקנים, בתי חולים, שכול ואובדן דרך, ואני - גורנישט. קורא את הספר כמו רואה חשבון שמחפש טעויות במאזן השנתי. לא זז אצלי שום דבר. אולי זה דווקא בגלל השפה, שקל ללכת לאיבוד בתוך היופי שלה, וההתפתלות הספרותית שלה. ואולי כי באיזשהו מקום באחורי הגולגולת שלי הרגשתי באינטואיציה שאני נמצא במבוך שסופו מניפולציה. שזה רק סיפור, והדמויות האלה הן לא בשר ודם, אלא ממלאי-מקום ספרותיים ותו-לא.
חששתי שאולי הספר הזה לא היה בדיוק המתכון המתאים לשבירת צום הקריאה היחסי שפוקד אותי כבר אי-אילו שנים. והנה יצאתי לנבור במה שכתבתי ב-2013 על הספר הקודם של מירה מגן שקראתי, "ימים יגידו, אנה", ונפל האסימון. כמעט אותן מילים (שלי), וכמעט אותה התרשמות. את אמג'ד העוזר הערבי במכולת החליף אדיסו, העוזר האתיופי בקיוסק. ובכל זאת - איזה יופי של שפה, איזה יופי של עברית, טרגדיות, טראומות, סיפור אנושי, משפחה מתפרקת... וגם שם לא התרגשתי. כלום. זה לא עשה לי את הפרפורים האלה בבטן ובעיניים שמתרחשים אצלי כשאני מאמין. וכמו שכתבתי בקופי-פייסט מהביקורת ההיא:"זו בעייה, כשמאמינים רק בחלק מהזמן ורק לחלק מהדמויות. פאק באמינות, כולם יודעים, זה הדבר הכי בעייתי. גם בקורס קצינים, וגם בספרים."
****
38 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אלון דה אלפרט
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
זה מה שזה, אורית. יו קאנט פייק איט
|
|
|
אורית זיתן
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
מקסים! ואין יותר נכון ממה שהוספת בהמשך "לקרוא כדי להרגיש"
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 4 שנים ו-5 חודשים)
פרפר צהוב וגם נצחיה - קרה לי עם מלא ספרים. אפילו גרוסמנים, נאמר. ואכן ב-99 אחוז מהמקרים, אין מה להמשיך.
השפה היפה לכשלעצמה לא מצליחה להחזיק אותי. אם אני בכל זאת ממשיך, זה בדרך כלל כי יש שם עוד משהו |
|
|
נצחיה
(לפני 4 שנים ו-5 חודשים)
פרפר צהוב, לפעמים יש את העונג בעצם הקריאה של הפסקאות
גם אם הן חוברות יחד לכדי סיפור משעמם או לא משמעותי. ככה לפחות אני מרגישה |
|
|
פרפר צהוב
(לפני 4 שנים ו-5 חודשים)
שפה יפה לא יכולה לכפר על סיפור משעמם.
במקרים כאלה אני נוטש את הספר ועובר הלאה. החיים קצרים.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 4 שנים ו-5 חודשים)
אולי הענקת לו ארבעה כוכבים כי בסך הכול הוא עושה את העבודה.
העברית שלו טובה, וגם העלילה הדלה שלו לא בדיוק משעממת, והוא לא מעצבן למרות החורים, ויש בו הרבה פנינים, עד כדי כך ש... לא נעים כבר לתת לו פחות :-).
מבחינתי, אני לוקח ספר ליד כדי להרגיש. כתבתי את זה כבר כמה פעמים. לא משנה ממש איזה רגש צריך שיתעורר שם, פחד או עצב או חיבה, או סתם התרגשות בלי מילים, אבל הרגש חייב להתעורר. לא אדישות. אדישות זה מוות, ופה לא עניין אותי בכלל לדעת מה יקרה בהמשך. קראתי רק את מה שקראתי באותו רגע, כמו הווה מאוד מאוד יפה. אבל יאללה, קורונה, נמאס לי מההווה. שיעבור כבר. |
|
|
נצחיה
(לפני 4 שנים ו-5 חודשים)
הלכתי לראות מה אני כתבתי על הספר
כי סימנתי אותו כאחד מהאהובים שקראתי ב-2015, אבל בזיכרון לא נשאר לי ממנו כלום. ובכן כתבתי סקירה שהיא ברובה ביקורת, על חורים גדולים מאוד בבחירות השונות של גיבורת הספר ועל העדר כמעט מוחלט של עלילה או עומק בדמויות המשנה. כך שלא ברור למה הענקתי לו ארבעה כוכבים, ואני חושבת עכשיו כמוך - יופי של שפה, אבל לא בהכרח יופי של סיפור. מקווה שתמצא את המענה לצום הקריאה שלך במקומות אחרים |
|
|
ראובן
(לפני 4 שנים ו-5 חודשים)
אופס- הנגר... -))
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 4 שנים ו-5 חודשים)
תודה למי ש
מורי - יש שיגידו שאתה צודק. ראובן - תודה. הצחקת אותי קצת עם הסנדלר :-) רונדנית - אם את משתמשת בביטוי "לצלוח" על סופר, תעזבי. זה מה שאני עושה. סקאוט - דווקא הדמויות מעובות מאוד, לא רק השפה יפה. אבל לא האמנתי. דן סתיו - תודה רבה! מיכל 84 - כן, יש שם עוד דמויות, ואני בהחלט יכול לראות איך נהנים (טוב, אולי "נהנים" זה לא הביטוי המדויק) מהספר הזה. הוא טוב, בדרכו דינה - סיכוי קטן שאמשיך לספריה האחרים. אם גילית שאתה לא אוהב ברוקולי, עזוב. גם מרק שעועית זה מצויין |
|
|
dina
(לפני 4 שנים ו-5 חודשים)
אני מאוד אוהבת את מירה מגן. הספר הזה לא התמסר לי בקלות, אבל כעשה זאת - עשה בגדול. ימים יגידו אנה - לטעמי בין החלשים שבספריה.
ואם כבר דיברת על כתיבה מחוננת, הכתיבה שלך לגמרי כזאת. |
|
|
michal_84
(לפני 4 שנים ו-5 חודשים)
וואו! סקירה כל כך יפה :)
קראתי די מזמן. זוכרת שאהבתי מאוד, אהבתי את השפה. אבל אני לא ממש זוכרת מה היה שם. רק איזו נערה מתבגרת ובעייתית (רוסיה?) ומכולת... אה וכלב? או שאולי אני מבלבלת פה סיפורים... בקיצור הספר נשאר אצלי על המדף אבל קצת פחות בלב, למרות שבזמן הקריאה נהניתי ממש.
חג שמח! |
|
|
דן סתיו
(לפני 4 שנים ו-5 חודשים)
סקירה נפלאה
|
|
|
סקאוט
(לפני 4 שנים ו-5 חודשים)
אין מה לעשות, כשזה לא זה זה לא זה.
"קורא את הספר כמו רואה חשבון שמחפש טעויות במאזן השנתי. לא זז אצלי שום דבר. אולי זה דווקא בגלל השפה, שקל ללכת לאיבוד בתוך היופי שלה, וההתפתלות הספרותית שלה. ואולי כי באיזשהו מקום באחורי הגולגולת שלי הרגשתי באינטואיציה שאני נמצא במבוך שסופו מניפולציה. שזה רק סיפור, והדמויות האלה הן לא בשר ודם, אלא ממלאי-מקום ספרותיים ותו-לא." קורה לי לא מעט עם ספרים וכל פעם מחדש זה מאכזב. זה רק מוכיח ששפה יפה זה לא תכלית הכול ואם אין עובי מאחורי הדמויות אז שפה יפה זה כמו קרמיקה יפה ויזואלית אבל אינה מכילה הרבה. |
|
|
רונדנית
(לפני 4 שנים ו-5 חודשים)
כמו מורי, אני לא צלחתי את מירה מגן ולכן לא אסיים - תודה אלון
|
|
|
ראובן
(לפני 4 שנים ו-5 חודשים)
סקירה יפה ומעניינת.
לטעמי נופל מ'אחותו של הסנדלר'. אי אפשר לקחת ממירה מגן כשרון יוצא דופן. |
|
|
מורי
(לפני 4 שנים ו-5 חודשים)
את ימים יגידו, אנה נטשתי ולכן סיימתי בזאת את האפשרות לקרוא עוד ממנה.
|
38 הקוראים שאהבו את הביקורת
