“מירה מגן, אחות מוסמכת לשעבר שלמדה סיעוד בבית החולים הדסה, עזבה את התחום לטובת כתיבה – וזיכתה אותנו בשורת ספרים מעוררי מחשבה. ספרה החדש, ככל הנראה האחרון, שואב השראה מעולם הרפואה המוכר לה היטב. בכל ספריה עוסקת מגן בנושאים טעונים ואנושיים – פמיניזם, אמהות חד-הורית, התמכרויות, מורכבויות זוגיות – והפעם היא נוגעת בעדינות ובעומק גם בקונפליקט בין מוסר לתשוקה, בין הגיון לרגש. במרכז העלילה עומדת ד"ר”

“**** יש תקופות ממש גרועות, לפעמים. לא מספיק שחורף, וגשם, ופתאום אתה פשוט חייב להעלות מהאוב איזה ריב ישן ומיותר עם אשתך שמשפיע על כל האווירה בבית במשך שבועות, או שאת אומרת לחמותך משהו שמעורר כלבים ישנים, ופתאום התינוק שלך מפתח חום גבוה שפשוט לא יורד, ומדברים ברצינות על צמצומים ופיטורין בעבודה, ואז גם התריס למרפסת נדפק ויחד איתו מכונת הכביסה, ומגלים שהילדה לא הכינה שיעורים כבר שבועות והיא שיקרה”

“**** פצע, סבתא ומרפסת, אמר פעם עמוס עוז, זה מה שכל כותב צריך כדי לכתוב. אז הספר הזה כמעט כולו פצע. העלילה שלו מינימלית, משנית, שלדית, ואפשר לספר אותה במשפט וחצי - זוג עם ילד שנמצאים באיזה מין משבר-אמצע-החיים לא ברור, מתפרקים. הגבר, סניגור מצליח, מואס בחייו (בשתי המשמעויות, בערך) ויורד לאילת כדי לדוג ולחפש את עצמו. אשתו, מנצלת מתוך גחמה משונה את הכאילו-הזדמנות, מוותרת גם היא על העבודה המוצ”

“לפעמים אני צריכה שבוע או יותר לאחר קריאת הספר כדי לקבל את הפרספקטיבה המתאימה. פעמים רבות הקריאה מסבה לי הנאה או חוסר הנאה שאינם עומדים ביחס ישר לערך הספר. כמה ימים לאחר מכן, אני מצליחה לדקק את התחושות שלי, לסנן את רעשי הרקע ולבדוק אובייקטיבית מה ערכו. כמובן שאין מושג של אובייקטיביות ביחס ליצירה, כוונתי היא האובייקטיביות של הסובייקטיביות שלי. מבלבל? אני חושבת שכולכם מבינים את כוונתי, או בכל”

“מירה מגן, אחות מוסמכת לשעבר שלמדה סיעוד בבית החולים הדסה, עזבה את התחום לטובת כתיבה – וזיכתה אותנו בשורת ספרים מעוררי מחשבה. ספרה החדש, ככל הנראה האחרון, שואב השראה מעולם הרפואה המוכר לה היטב. בכל ספריה עוסקת מגן בנושאים טעונים ואנושיים – פמיניזם, אמהות חד-הורית, התמכרויות, מורכבויות זוגיות – והפעם היא נוגעת בעדינות ובעומק גם בקונפליקט בין מוסר לתשוקה, בין הגיון לרגש. במרכז העלילה עומדת ד"ר”

“**** יש תקופות ממש גרועות, לפעמים. לא מספיק שחורף, וגשם, ופתאום אתה פשוט חייב להעלות מהאוב איזה ריב ישן ומיותר עם אשתך שמשפיע על כל האווירה בבית במשך שבועות, או שאת אומרת לחמותך משהו שמעורר כלבים ישנים, ופתאום התינוק שלך מפתח חום גבוה שפשוט לא יורד, ומדברים ברצינות על צמצומים ופיטורין בעבודה, ואז גם התריס למרפסת נדפק ויחד איתו מכונת הכביסה, ומגלים שהילדה לא הכינה שיעורים כבר שבועות והיא שיקרה”

“**** פצע, סבתא ומרפסת, אמר פעם עמוס עוז, זה מה שכל כותב צריך כדי לכתוב. אז הספר הזה כמעט כולו פצע. העלילה שלו מינימלית, משנית, שלדית, ואפשר לספר אותה במשפט וחצי - זוג עם ילד שנמצאים באיזה מין משבר-אמצע-החיים לא ברור, מתפרקים. הגבר, סניגור מצליח, מואס בחייו (בשתי המשמעויות, בערך) ויורד לאילת כדי לדוג ולחפש את עצמו. אשתו, מנצלת מתוך גחמה משונה את הכאילו-הזדמנות, מוותרת גם היא על העבודה המוצ”

“לפעמים אני צריכה שבוע או יותר לאחר קריאת הספר כדי לקבל את הפרספקטיבה המתאימה. פעמים רבות הקריאה מסבה לי הנאה או חוסר הנאה שאינם עומדים ביחס ישר לערך הספר. כמה ימים לאחר מכן, אני מצליחה לדקק את התחושות שלי, לסנן את רעשי הרקע ולבדוק אובייקטיבית מה ערכו. כמובן שאין מושג של אובייקטיביות ביחס ליצירה, כוונתי היא האובייקטיביות של הסובייקטיביות שלי. מבלבל? אני חושבת שכולכם מבינים את כוונתי, או בכל”