במחצית הספר בערך חשבתי לעצמי שהשם שיותר מתאים לו הוא 'הזקן בן המאה שעמד בחלון ולא סָתַם'.
אחר כך מירה מגן הסבירה למה הזקן הוא ככה, ונעצבתי. שמו של הזקן הוא אדון לוי, הוא לא באמת בן מאה ואני נורא רוצה לתת לו חיבוק.


כל מילה, משפט ורעיון בספר הנהדר הזה מקושטים ועטופים בשכבות של נייר עטיפה מהודר עם צלופן מלמעלה וסרטים מסולסלים צבעוניים שאורזים את החבילה. אבל לפעמים, מתחת לכל ההפקה המפוארת הזו, מסתתר פריט שנקנה בחנויות של הכל בשקל.
רוצה לומר, כתיבה רוויה ועשירה בדימויים לא חסרה פה, גם כשהיא לא מאוד הכרחית. ולפעמים זה טו מאץ'. לא כל ענן בשמיים ולא כל עלה שנשר מן העץ ולא כל פקק של משחת שיניים חייבים להיות ארוזים בעטיפה רב שכבתית מהודרת. לפעמים פקק של משחת שיניים הוא רק פקק של משחת שיניים.
וזו לא ביקורת אלא רק אבחנה. השפה של מירה מגן יפהפייה גם כשהיא עוטפת כל מילה וגם כשלא.

עם התקדמות הקריאה גיליתי שהחבילה כולה עטופה בניירות שחורים ובסרטים שחורים של אבלות, שכול, טרגדיה, סוף וסופניות, ונחמה אַיִן. הקיום והחיים מתגוללים ומתבוללים בעיסה של מועקה, צער, אובדן ואובדנות. יש בספר קינה על ילדים, אבות וסבים; קינה על חנויות המכולת הישנות של פעם; קינה על שמות פרטיים שהיו ואינם; וקינה על העולם הישן שנטרף, נכתש ונבלע ע״י העולם החדש, ואין איש יודע כי בא אל קרבו כי שלטי ניאון אלומינטיים מסמאים את העיניים במקום בו עמד פעם העולם הישן עם המכולת והחנווני בחלוק האפור.

הספר הוא בעיקר סיפורה של עמיה. עמיה היא חצי מהזוג הנשוי+ילד, גדעון ועמיה.
שיקול דעת כלכלי לא נמצא בראש רשימת המצרכים של הזוג הזה.
גדעון היה עורך דין מצליח למדי - סניגור שמגן על פושעים או חשודים בפשע. הוא עזב קריירה, בית, רעיה וילד כדי להיות דייג בים סוף. דייג הוא מי שהורג יצורים חפים מפשע, ומבחינתי גדעון עשה מעבר מעשיית אי צדק באופן פאסיבי לפעמים לעשיית אי צדק באופן אקטיבי כל הזמן. עקומת המוסר נמצאת במגמת ירידה.
עמיה הייתה מנהלת גדולה בבנק גדול עם כסף גדול בעיר גדולה. היא עזבה את כל הגדולה הזו כדי לנהל מכולת קטנה ולהתגורר עם בנה הקטן בבית קטן בכפר קטן.

בהתחשב בשיקול הדעת הבעייתי משהו, אין זה מפתיע שפולשת מסוממת שחודרת באישון לילה לביתה הקט והצנוע של עמיה מתקבלת באדישות ושיוויון נפש מוזרים. היא מדברת בגסות בנוכחות בנה בן החמש של עמיה, גונבת ממנה, נעלמת, חוזרת לבקש עוד, מתקבלת בברכה וגם מקבלת את מה שהיא ביקשה.

בהמשך מתגלה שמדונה, הלא היא הפולשת המסוממת הנ"ל, כופה על הבריות עסקות בארטר שבמסגרתן היא מפלחת/גונבת להם מצלצלין ומרשרשין ומחזירה להם נובחין ומייללין. כלב, חתולה, ארנב, טווס, ציפורים וגורת חתולים הביאה המדונה באמתחתה, השד יודע מאיפה. אני מקווה ששלום לכולם ושלא שכחתי אף אחד.

עמיה הזכירה לי את איב מ"טווס בחדר מדרגות" ברפיסות שלה. איב ועמיה הן שתי נשים מודרניות, אינטליגנטיות וברות דעת שאיכשהו מתרגמות את היכולות המרשימות שלהן להתנהלות יומיומית של אסקופה נדרסת ונרמסת.
רויטל ק. ודן סתיו כתבו לאחרונה ביקורות על ספר אחר של מירה מגן "אחותו של הנגר'. מהם למדתי שעמיה מזכירה גם נאווה, גיבורת הספר.
(וסתם הערה או הערה סתמית: עמיה? הו דה פאק איז עמיה? לא מזמן לגלגה הקוראת מרים על אשה ששמה עמי. אולי עמי היא עמיה שחזרה בשאלה או משו כזה.)

אדון לוי, בעל הבית של עמיה הוא זקן נרגן, חטטן וזעפן. בתחילה קראתי לו, כאמור,'הזקן בן המאה שעמד בחלון ולא סָתַם' אבל בהמשך לבי יצא אליו. אדון לוי הוא רק אחת מהבריות שעמיה התערבה והתערבבה בצרותיהם ולגמה איתם את כוס צערם.

יש לי השגות על האמינות וההיתכנות של חלק מההתרחשויות.
# הבת המסורה של אדון לוי הזקן עברה לגור בעיר אחרת והתאדתה מחייו כאילו נשאבה לחור שחור.
# המכולת הכושלת הפכה כמעט בן לילה ל'עמיה אימפריה' רק הודות לחוצפה השיווקית (נו טוב, וגם הודות למחשוף) של מדונה.
# אמג'ד, העובד הוותיק והנאמן של עמיה שחצה את הכביש וערק למתחרה הגולייתי בצד השני של הרחוב, חזר אליה והתקבל בלי חצי מצמוץ.
# נדב, הבן של עמיה הוא ילדון בן חמש שנחשף בנוכחותה למילים גסות ולהתנהגות מופקרת, ואימו לא פוצה פה.
# העניינים הפיננסיים נדחקים החוצה מחיי הזוג עמיה וגדעון כאילו האוויר מייצר עבורם כסף למחייה.
# וכל היודע דבר על מקום הימצאם של בני משפחה או חברים של גדעון ועמיה מוזמן לגלות לי כי אני לא מצאתי כאלה בספר.


אם אני צריכה לסכם את הספר בחמש מילים:
הדשא של השכן יבש יותר.
מירה מגן היא כותבת בחסד.
ספר יפה ונוגה שמומלץ לקרוא.

במחצית הספר בערך חשבתי לעצמי שהשם שיותר מתאים לו הוא 'הזקן בן המאה שעמד בחלון ולא סָתַם'.
אחר כך מירה מגן הסבירה למה הזקן הוא ככה, ונעצבתי. שמו של הזקן הוא אדון לוי, הוא לא באמת בן מאה ואני נורא רוצה לתת לו חיבוק.


כל מילה, משפט ורעיון בספר הנהדר הזה מקושטים ועטופים בשכבות של נייר עטיפה מהודר עם צלופן מלמעלה וסרטים מסולסלים צבעוניים שאורזים את החבילה. אבל לפעמים, מתחת לכל ההפקה המפוארת הזו, מסתתר פריט שנקנה בחנויות של הכל בשקל.
רוצה לומר, כתיבה רוויה ועשירה בדימויים לא חסרה פה, גם כשהיא לא מאוד הכרחית. ולפעמים זה טו מאץ'. לא כל ענן בשמיים ולא כל עלה שנשר מן העץ ולא כל פקק של משחת שיניים חייבים להיות ארוזים בעטיפה רב שכבתית מהודרת. לפעמים פקק של משחת שיניים הוא רק פקק של משחת שיניים.
וזו לא ביקורת אלא רק אבחנה. השפה של מירה מגן יפהפייה גם כשהיא עוטפת כל מילה וגם כשלא.

עם התקדמות הקריאה גיליתי שהחבילה כולה עטופה בניירות שחורים ובסרטים שחורים של אבלות, שכול, טרגדיה, סוף וסופניות, ונחמה אַיִן. הקיום והחיים מתגוללים ומתבוללים בעיסה של מועקה, צער, אובדן ואובדנות. יש בספר קינה על ילדים, אבות וסבים; קינה על חנויות המכולת הישנות של פעם; קינה על שמות פרטיים שהיו ואינם; וקינה על העולם הישן שנטרף, נכתש ונבלע ע״י העולם החדש, ואין איש יודע כי בא אל קרבו כי שלטי ניאון אלומינטיים מסמאים את העיניים במקום בו עמד פעם העולם הישן עם המכולת והחנווני בחלוק האפור.

הספר הוא בעיקר סיפורה של עמיה. עמיה היא חצי מהזוג הנשוי+ילד, גדעון ועמיה.
שיקול דעת כלכלי לא נמצא בראש רשימת המצרכים של הזוג הזה.
גדעון היה עורך דין מצליח למדי - סניגור שמגן על פושעים או חשודים בפשע. הוא עזב קריירה, בית, רעיה וילד כדי להיות דייג בים סוף. דייג הוא מי שהורג יצורים חפים מפשע, ומבחינתי גדעון עשה מעבר מעשיית אי צדק באופן פאסיבי לפעמים לעשיית אי צדק באופן אקטיבי כל הזמן. עקומת המוסר נמצאת במגמת ירידה.
עמיה הייתה מנהלת גדולה בבנק גדול עם כסף גדול בעיר גדולה. היא עזבה את כל הגדולה הזו כדי לנהל מכולת קטנה ולהתגורר עם בנה הקטן בבית קטן בכפר קטן.

בהתחשב בשיקול הדעת הבעייתי משהו, אין זה מפתיע שפולשת מסוממת שחודרת באישון לילה לביתה הקט והצנוע של עמיה מתקבלת באדישות ושיוויון נפש מוזרים. היא מדברת בגסות בנוכחות בנה בן החמש של עמיה, גונבת ממנה, נעלמת, חוזרת לבקש עוד, מתקבלת בברכה וגם מקבלת את מה שהיא ביקשה.

בהמשך מתגלה שמדונה, הלא היא הפולשת המסוממת הנ"ל, כופה על הבריות עסקות בארטר שבמסגרתן היא מפלחת/גונבת להם מצלצלין ומרשרשין ומחזירה להם נובחין ומייללין. כלב, חתולה, ארנב, טווס, ציפורים וגורת חתולים הביאה המדונה באמתחתה, השד יודע מאיפה. אני מקווה ששלום לכולם ושלא שכחתי אף אחד.

עמיה הזכירה לי את איב מ"טווס בחדר מדרגות" ברפיסות שלה. איב ועמיה הן שתי נשים מודרניות, אינטליגנטיות וברות דעת שאיכשהו מתרגמות את היכולות המרשימות שלהן להתנהלות יומיומית של אסקופה נדרסת ונרמסת.
רויטל ק. ודן סתיו כתבו לאחרונה ביקורות על ספר אחר של מירה מגן "אחותו של הנגר'. מהם למדתי שעמיה מזכירה גם נאווה, גיבורת הספר.
(וסתם הערה או הערה סתמית: עמיה? הו דה פאק איז עמיה? לא מזמן לגלגה הקוראת מרים על אשה ששמה עמי. אולי עמי היא עמיה שחזרה בשאלה או משו כזה.)

אדון לוי, בעל הבית של עמיה הוא זקן נרגן, חטטן וזעפן. בתחילה קראתי לו, כאמור,'הזקן בן המאה שעמד בחלון ולא סָתַם' אבל בהמשך לבי יצא אליו. אדון לוי הוא רק אחת מהבריות שעמיה התערבה והתערבבה בצרותיהם ולגמה איתם את כוס צערם.

יש לי השגות על האמינות וההיתכנות של חלק מההתרחשויות.
# הבת המסורה של אדון לוי הזקן עברה לגור בעיר אחרת והתאדתה מחייו כאילו נשאבה לחור שחור.
# המכולת הכושלת הפכה כמעט בן לילה ל'עמיה אימפריה' רק הודות לחוצפה השיווקית (נו טוב, וגם הודות למחשוף) של מדונה.
# אמג'ד, העובד הוותיק והנאמן של עמיה שחצה את הכביש וערק למתחרה הגולייתי בצד השני של הרחוב, חזר אליה והתקבל בלי חצי מצמוץ.
# נדב, הבן של עמיה הוא ילדון בן חמש שנחשף בנוכחותה למילים גסות ולהתנהגות מופקרת, ואימו לא פוצה פה.
# העניינים הפיננסיים נדחקים החוצה מחיי הזוג עמיה וגדעון כאילו האוויר מייצר עבורם כסף למחייה.
# וכל היודע דבר על מקום הימצאם של בני משפחה או חברים של גדעון ועמיה מוזמן לגלות לי כי אני לא מצאתי כאלה בספר.


אם אני צריכה לסכם את הספר בחמש מילים:
הדשא של השכן יבש יותר.
מירה מגן היא כותבת בחסד.
ספר יפה ונוגה שמומלץ לקרוא.