ביקורת ספרותית על וודקה ולחם מאת מירה מגן
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 24 ביוני, 2015
ע"י נצחיה


את הסקירה הזאת אתחיל במכתב שנורא רציתי לכתוב. מכתב שמעולם לא נשלח.

שלום עמיה

את לא מכירה אותי. אבל מתוך שקראתי את דברייך נראה שאני מכירה אותך קצת. לכן, על אף האופי החד צדדי של ההיכרות איתך אני מרשה לעצמי לכתוב לך אישית, ולהגיד שמשהו בהתנהלות שלך לא נראה לי הגיוני. או אמין. נתחיל בתחילת הסיפור. גדעון, האיש שלך ואבי הבן המשותף שלכם, מחליט יום אחד בהיר שהוא צריך לחפש את עצמו. הוא עוזב את העבודה המוצלחת שלו כעורך דין משגשג במשרד מצליח והולך לדוג באילת. ואת? את נותנת לו את המרחב שלו. מאשרת לו את המעבר. בלי מילה של מחאה, בלי כעס, בלי ניסיון לבדוק מה הבעייה. בלי לנסות להציל את הקשר שלכם. בלי לרדת אחריו לאילת, או לחלופין לפתוח בהליכי גירושין. אחר כך את בוחרת לעבור דירה. לא ברור כל כך למה, אבל לפעמים שינוי זה טוב. אבל משאירה את הדירה המקורית שלך, שלכם, פנויה. למה? הכסף גדל על העצים? למה לא להשכיר בינתיים?

בכל המקרים האלה היה ראוי שתתייעצי עם מישהו. אבל אין לך עם מי. ההורים נפטרו, הבנתי. יש לך אח, אבל הקשרים שלכם רופפים. איך אין לך חברות? חברה? מי שהיתה איתך בתיכון? באוניברסיטה? שכנה לשעבר? אמא של חבר של הילד? מישהי? איך זה שכל מי שיש לך הוא מאהב לשעבר, וגם איתו את לא ממש מדברת? איך זה שהיית כלכלנית מצליחה, עזבת עבודה יוקרתית בבנק, ואין לך משם אף נפש חיה שנשארה איתך בקשר? מאוד לא בריא ככה, את יודעת.

יש לי עוד שאלות, אבל חלקן לא מיועדות אלייך אלא אל מירה, זו שיצרה את דמותך. וחקן האחר עשוי לקלקל לקוראים עתידיים את ההנאה מקריאת הספר. כי בסך הכל הספר לא רע. זו רק הפסיביות של דמותך שמעלה תהיות כל הזמן. ואם תרצי, אני אשמח להיות חברה שלך. באמת. אני אפילו גרה לא רחוק.

בברכה,
נצחיה.

====
ואחרי המכתב עוד כמה מילים. מתגלגלת לה עמיה בעולם, בודדה ופסיבית. לא פסיבית מאוד, שכן יש בחירות שהיא עושה, והחלטות שהיא מקבלת. היא מתנסחת ברהיטות, ומחשבותיה מתגלגלות בעברית עשירה, היונקת ממקורות קדומים אך גם זורמת וזורחת באור השמש העכשווי. בעלה עוזב אותה בלי הסברים טובים, והיא נושאת את זה באורך רוח. עוברת דירה, ומוכנה לקבל בשלווה את ההתנכלויות של בעל הבית הרגזן. מקבלת פלישה חצופה לבית שלה ואפילו יוצרת קשרים טובים עם הפולשת. עמיה ממלאת את הרומן כולו. שאר הדמויות נותרות שטוחות וחד צדדיות וכל כוונתן היא להאיר את דמותה. נרגנותו של אדון לוי באה להראות שלא כולם מקבלים את גורלם וסבלם באורך רוח. דמותה הציורית של "מדונה" באה להראות את נקודת המבט של העוזבים את ביתם (בדומה ובשונה מגדעון הנוטש, ומעמיה הנטושה). דמותו של נדב, הבן, באה להראות את המקום התמים שבו גדעון מתקשר עם המשפחה שלו. דמותו של אמג'ד, העובד במכולת של עמיה, באה לשדר אהבת אדם אוניברסלית ואוריינטלית, גם אם אין לה באמת כיסוי. דמותו של יונתן האח, ותמר אשתו באים להראות את האמונה התמימה באל, אמונה שגם יוצאת נשכרת ומביאה גאולה למאמין. והאל, הוא לא נוכח. בהרבה ספרים האל אינו נוכח. אבל ב"וודקה ולחם" הוא נוכח באי נוכחותו. כל דמות מגדירה ומצהירה את יחסיה עם האל. כמעט בכל עמוד יש פסוק או וריאציה על ציטוט ממקורות יהודיים ואמוניים. והאל נוכח בהעדרו.

בסופו של דבר מתברר כי יש סיבות, ויש דברים נסתרים. העדרותו של גדעון מקבלת הסבר. ההסבר אינו מקבל את העוגן המתאים לו, ואין רמזים מוקדמים לו בעלילה. הוא גם לא מקבל את הנפח הראוי לו מבחינת הספר. יש גילוי וקצת אחר כך הספר נגמר, מה שלא מאפשר לקורא די שהות לעיכול הבשורה, הבנה של הסיבות והמניעים למעשים, ובחינה מחדש של העלילה כולה. וזה נראה חלק מהמהות הגדולה של הספר: הכל הוא גורל, מתגלגל משמים, ופוקד אנשים על בניהם, מבלי חטא, מבלי הכנה, ובלי יכולת לשנות, להבין, להתמודד.

ואף על פי כן, ולמרות הביקורת הרבה המשתמעת מדבריי, זהו ספר טוב. כתוב טוב, נעים לקריאה, מעורר מחשבות.
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
lmh@rt (לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
אין ספק שאחזור לקרוא את הספר בזכותך :) אבל נראה לי שאשרייך , שאת חיה בסביבה עוטפת . שהקונספט של הישראלי אצלך הוא מוגדר היטב מהמקום בו את מסתכלת . ושיש לו קונוטציות חיוביות אצלך ( את כל זה אני כמובן רק מסיקה/ משערת )
אני יכולה לאמר לך שאצלי הקונספט של הישראלי כבר מזמן אין לו קונוטציה חיובית .. וגם לדעתי אין מאפיין אחד לחיים של הישראלי המצוי , מה שזה לא יהיה בימים אלו, מאז ומתמיד היינו קיבוץ גלויות וגם מאז התפתחנו, השתנינו, ישראלי בקבוצת אנשים אחת שונה לאין שיעור מזה שבקבוצת אנשים אחרת . כל אחד מהפרטים שייך או לא שייך לקהילה מסויימת , או לשכבת אוכלוסיה מסויימת , או לסוג אנשים מסויים - ולכל השתייכות כמו גם אי השתייכות שכזו יש השפעה על עיצוב דמותו/ אישיותו של אותו ״ישראלי״ , בקיצור, אנחנו קודם כל אנשים , ורק אח״כ ישראלים . שונים .
ולסיום אני רק יכולה לאמר שאני ישראלית , שנולדה וגדלה בישראל , וקרה לי כבר מספר פעמים בחיי שהגעתי למקום עבודה חדש ופנו אלי ( להפתעתי הרבה :) ) באנגלית . לא חשבו שאני דוברת עברית :) - אז איזו מן ישראלית אני ? בעיני אני פשוט בן אדם , שחי בישראל, ולוקח את מה שכן מוצא חן בעיניו ולא לוקח את מה שלא . :)
נצחיה (לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
כל בחירה בפני עצמה היא הגיונית וסבירה.
זו רק הצטברות אוסף הבחירות שלה יחד שמעלה תהיות. בעיקר תהיות של חוסר אמינות. לא הערתי על הבדידות של עמיה. רק הערתי שהבדידות שלה היא מחוסרת אמינות בהינתן שהיא ישראלית. זה רק מראה על צורת עבודה שטחית של המחברת. חוסר האמינות הזה מצטרף לעוד כמה אחרים בספר, שאני לא מפרטת כדי לא להיכנס לספויילרים.

בכל מקרה הבדידות אינה תמה בספר. ולכן הדיון על יתרונותיה וחסרונותיה אינו רלוונטי. זה לא ספר של מאיה ערד. זה ספר על גזירות הגורל והתמודדות אנשים. נניח שאפשר להקביל אותו לספר "ואם היו אומרים לך" של גלית דיסטאל אטבריאן. גם שם יש למספרת המון בחירות פרובלמטיות מאוד, אבל יש לה חברות. לפחות בחלק מהזמן.
רויטל ק. (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
נצחיה, את זה לא אני כתבתי אלא את:)
הארת לי את הנקודה הזו בספר ואני מסכימה איתה.
האמירה שלך ש"לפעמים הזולת הוא אתה" - נראה לי שפה עמיה ואת חלוקות...
בשביל עמיה הזולת הוא אף פעם לא אתה, אתה נשאר תמיד בודד ומבודד מהזולת, לא משנה כמה קרובים אתם.
מסכימה שזה קיצוני.
אולי זה יוצר פאסיביות בנוגע לחיים של עצמך, אבל לא חושבת שזה מתחיל מפאסיביות.

בנוגע למחסור במעגלי תמיכה - הבדידות של עמיה אולי קיצונית, אבל לא בטוחה שנכון להציב את עצמך כדוגמה, את חלק ממשפחה גדולה ומקהילה, יש אנשים אמיתיים לגמרי שאין להם את שני אלו.
(זה הפריע לי ב'העלמה מקזאן' של מאיה ערד שקראתי לאחרונה - שיש שם גיבורה נטולת חברים, משפחה ואנשים קרובים שמאבדת לאיטה גם את מעט החברים שאיתם היא עוד יכולה לדבר.
מצד שני - הספר בהחלט נוטה לכיוון שאאת מציגה - כאילו יש איזה וואקום שחייב להתמלא פעם אחרי פעם, בדרך כזו או אחרת).
lmh@rt (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
לדעתי בדידות היא דבר שאדם נושא בתוכו אפשר להיות מוקף אנשים (ללהג איתם על כוס קפה ואפילו לספר להם על נושאים אישיים, כואבים או מטרידים) - ועדיין להרגיש בודד
ומאידך אפשר להיות "לבד" ולא להרגיש בודד כלל.
בעיני יש הפרדה מהותית בין שני הדברים.
lmh@rt (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
היי נצחיה - כן, עדיף שאני אקרא שוב את הספר לפני שאביע איזו דעה נחרצת כזו או אחרת :) אני כן זוכרת שדווקא אהבתי את הבחירה שלה לעזוב עבודה ומקום מגורים . אבל באמת שאני צריכה לקרוא שוב כדי לתהות על קנקנם של הפרטים שהביאו אותך לכתוב את הביקורת הזו דווקא .
ביחס ללהישאר לבד - בעיני זה מעולם לא היה נראה דבר רע . חברים הם טובים רק אם הם חברים עד הסוף, חברות שטחית או כזו שהיא רק עד כדי - מעולם לא נשאה חן בעיני. לדעתי אצל רוב האנשים מספר החברים שהם חברים עד הסוף באמת - יד אחת יכולה למנות אותם , ובעודף . טוב, אבל זו דעתי הסובייקטיבית :)

אבל אני אקרא שוב את הספר :)
נצחיה (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
אפרתי, תודה.
נצחיה (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
יעל, את יודעת מה?
בסדר. אין עם מי להתיעץ "על השאלות החשובות". אבל לרוב האנשים יש עם מי לדבר. סתם ככה בטלפון בערב, או בפגישה על כוס קפה. ולהתיעץ על הנקודות השוליות יותר של החיים. זה גם חלק שעוזר בהתמודדות.

אני רואה את עצמי כבנאדם לא חברותי במיוחד, לא מתחזק ידידויות ארוכות טווח וכו', ובכל זאת יש לי מעגלי תמיכה נרחבים, ומספיק אנשים שאני יכולה להגיד להם שלא ישנתי טובה בלילה או שאני דואגת לילדה שלי, או כל מיני עקיצות אחרות של החיים. יש לי אחיות, בני דודים, קולגות בעבודה, שכנים, ידידים, מכרים. הרבה יותר ממה שיש לגיבורת הספר. היא נמצאת בתוך רשת תמיכה דלילה מאוד, והבדידות היא ההרסנית יותר מכל.
נצחיה (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
ל- lmh@rt לקרוא שוב זה תמיד טוב. לפעמים ההתרשמות משתנה בקריאה שנייה, ולפעמים לא.

מעולם לא ניסחתי לי קווים מנחים בנוגע לקבלת החלטות. לפעמים לבד, לפעמים להתיעץ. אבל מה שאני כתבתי לא קשור לקבלת החלטות, אלא קשור למקום שממלאים החברים בחיים. לפעמים להתיעץ, לפעמים לשפוך את הלב, לפעמים כדי לקבל פרופורציות או נקודת מבט שונה על סיטואציות. לפעמים סתם כדי לא להישאר לבד. ועמיה נשארת לבד. כל מי שיש לו פוטנציאל לקשר איתו - הקשר הזה נגדע באיבו. והלבדיות הזאת לא טובה לה. ממש לא.

לעניין הספר, לא נראה לי שהבחירות של עמיה גרמו לה "להתמקד במה שיביא לעצמי שלנו אויר לנשימה, שמחה בלב וראיה אופטימית לעתיד". להיפך. הן גרמו לה להתבודד יותר ויותר. היא עזבה עבודה, ועזבה מקום מגורים, ונתנה לבעלה את ה"מרחב" (מה שלא תהיה המשמעות של זה), לאורך כל הספר כמעט היא מכניסה את עצמה לתהומות ולמקומות שלא טובים לה.
אפרתי (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
יופי.
נצחיה (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
לי, תודה רבה לך.
נצחיה (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
רויטל ק. תודה לך על תגובתך.
כתבת שעיקר מהות הספר הוא האמונה הדטרמיניסטית בגורל, ועם זה אני מסכימה. בעיניה של עמיה הכל נקבע מראש ומעשים או תפילות לא ישנו דבר.

אבל כתבת גם על האמונה "שאתה יכול לשנות את עצמך אבל לא את הסובבים אותך, לא את העולם.". ובכן זה נשמע יפה, אבל כפי שנראה היטב בספר לא עומד במבחן המציאות. אז נכון שמגיעה אליה איזו מדונה, ועמיה עומדת מן הצד, אינה מנסה לגשר בין מדונה למשפחתה, או לנסות לשנות. זו "אי התערבות". אבל לפעמים הזולת הוא אתה. בעיקר כמו במקרה של בני זוג. לעמוד מנגד ולא לבדוק מה גורם לגדעון לעזוב את הבית - זו פסיביות בהתגלמותה. ואז הוא נעלם, לא יודעים מה איתו, וחוששים לחייו, אבל היא פוכרת ידיים בהכנעה, ומחכה את מלוא 48 השעות שהמשטרה דורשת. זו פסיביות בהתגלמותה. מה שמעורר אותי לחשוב שגם עזיבת העבודה בבנק ושמירה על המכולת של ההורים זו בכלל לא היתה בחירה שלה אלא התגלגלות פסיבית לשמירה על הקיים ולנוסטלגיה.

נראה לי שבמכוון הילד שלה צעיר, בן חמש. כי אילו היה לה ילד גדול יותר, נניח מתבגר, שאלת העמידה מנגד, או חוסר היכולת להשפיע על הסובבים היתה עולה במלוא עוזה. לפעמים לא רק שאפשר להשפיע על הסובבים אותך ולשנות את גורלם - זו חובה מוסרית ממדרגה ראשונה.

וגם אני אהבתי את הספר. זו רק הפילוסופיה שלו שאני מתווכחת איתה.
lmh@rt (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
לדעתי סטארטאפ כזה כבר קיים ועונה לשם ״ארגון הפסיכולוגים בעמ״ :)
yaelhar (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת מעניינת.
רק הערה קטנה - להמון אנשים אין עם מי לדבר. כלומר לדבר באמת. לרבים נותר/ה חבר/ת ילדות, או מהצבא או מהאוניברסיטה ואיתו/ה מדברים אבל לא על הדברים היותר מהותיים. ככה זה. מישהו צריך להמציא סטארט אפ לספק את הצורך החיוני הזה לאנשים.
lmh@rt (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
קראתי את הספר לפני כמה שנים טובות ואהבתי אותו מאוד. לא זכור לי שחשבתי שעמיה היא דמות פסיבית . דווקא התחברתי אליה . עוררת את סקרנותי לקרוא שוב את הספר :)
באופן כללי אני חושבת שהחלטות צריך לקבל לבד, לא מאמינה גדולה בהתייעצות עם חברה, ולגמרי מאמינה שמלחמות צריך לבחור - לתת מרחב , להניח , ולהתמקד במה שיביא לעצמי שלנו אויר לנשימה, שמחה בלב וראיה אופטימית לעתיד - חשוב יותר משיקולים כלכליים ומצורך לשמר או להאחז. גם מקריאת הביקורת שלך נראה לי שעמיה עשתה בחירות נכונות .
כנראה שאני והיא דווקא דומות :)
לי יניני (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
תודה. ביקורת נהדרת ואני גם מסכימה איתה.
רויטל ק. (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
אוהבת את הניתוח שלך לספר.
(זה ספר שמאוד אהבתי, אוהבת את הכתיבה והשפה של מירה מגן).
בעיני עמיה אינה פאסיבית אלא מאמינה בגורל, בדברים שקורים לך, ובכך שאתה יכול לשנות את עצמך (היא עושה כמה שינויים בחייה שקשה להגדירם כפאסיביות) אבל לא את הסובבים אותך, לא את העולם.
נצחיה (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
איפה שונרא כשצריך אותה?
באמת נעלמה מהאופק...
ותודה!
קריקטורה (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
הבעיה שלי שאני קוראת מהר מידי, ולפעמים כנראה קוראת טעויות.
חשבתי שכתבת "אתחיל במכתב ששונרא רצתה לכתוב."

לרגע חשבתי שקרה משהו לשונרא. לא מספיק שהיא נעלמה מהאופק, היא גם כותבת מכתבים - ועוד דרכך?

אחלה סקירה, כרגיל.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ