ביקורת ספרותית על וודקה ולחם מאת מירה מגן
ספר טוב

---

מירה מגן כותבת סיפור שבמבט ראשון נשמע כמו סיפור לעוס: גבר ואישה עם עבודות מצליחות. הוא, גדעון, עו"ד מבריק, היא, עמיה, יועצת השקעות מצליחה. ולהם ילד אחד אהוב. הסיפור מתחיל כאשר הגבר מחליט שהוא צריך לקחת פסק זמן מהחיים ועוזב לטובת חיי דייג פשוטים באילת הרחוקה, האישה במקביל עוזבת את עבודתה וחוזרת למכולת הישנה של הוריה ניצולי השואה שנפטרו לאחרונה. בנוסף היא עוזבת את דירתה ושוכרת דירה בקצה מושב פסטורלי בהרי ירושלים. שם היא תמצא איש זקן מר ונרגן עם סיפור טרגי שאליו קשור עמוס בנו הגדול שחי לבדו בחווה מבודדת בגולן, ונערה עזובה שבאה והולכת כרצונה.
עד כאן סיפור המסגרת, שנראה כמו סיפור על משבר אמצע החיים, שמתפתח לסוף לא הכי צפוי אבל גם לא כזה שמפיל מהכיסא. אם היה מדובר בסופרת אחרת ייתכן מאוד והייתי נוטש אותו. מה שעושה אותו לראוי זה לא העלילה אלא דרך הכתיבה. או כמו שמאיה ערד כותבת בספר אחר: זה לא ה'מה' אלא ה'איך'. והכתיבה של מירה מגן יש בה הרבה מה'איך' הזה.

למירה מגן יש כתיבה דחוסה במובן הטוב. כתיבה נשית מלאה, מתבוננת ומנסה לומר משהו על החיים, מנסה לעשות סדר בכאוס שהוא מנת חלקו של כל יצור חי. סיפור שהתפאורה הרוגעת רק מכסה על געש פנימי וטורד.
למגן יש אוזן רגישה ואצבע רגישה לא פחות, ולכן המשפטים שהיא מוציאה מתחת עטה לא בנאליים ולא שגרתיים ולא מעט מהם שווים ציטוט.

"בימיו הבריאים החזיק חתיכת אלוהים צנומה בקרבו, פוליסת ביטוח זולה עם השקעה נמוכה, קידוש בשבת, בית כנסת בחגים, ומצות בפסח, ולא התערב בקשרים המסובכים שיש לי עם האל".

"שתינו את הקפה בדממה כמו שתי מומיות, הקונים הצעירים כבר לקחו לחמניות ושוקו והלכו לבית ספר, הקשישים עוד לא חזרו מקופת החולים, אלוהים כבר התניע את יומו והחיים יצאו לדרכם, ואנחנו ישבנו שתינו קפה, תוהים ובוהים כל אחד על מה שמחכה לו".

סיפור מקומי אבל כזה שמתאים לכל מקום, על הקשר בין איש לאישה, בין אם לילדהּ ובין אדם לאלוהיו, ועל אנשים שלא מסתפקים בריבוע של שמיים הניבט מחלון המשרד, אבל גם לא מוצאים את עצמם כל כך בקלות מתמסרים לחיי עמל ואדמה. ובעיקר סיפור על אנשים שהמציאות חובלת בהם ומותירה להם מרווח צר של בחירה.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על וודקה ולחם