ביקורת ספרותית על המשומדת - רטרו # מאת זלמן שניאור
ספר מעולה

---

שניאור לא עשה עמי חסד בשנות העשרים של חיי.
הוא אכזב אותי בהבטחות שווא.
בעצם לא היה זה זלמן כי אם הבחור שעמו נפגשתי ״בקפה שניאור״ שבתל אביב. אז עוד לא היה פייסבוק ווואצאפ, האינטרנט קרטע כמו מנוע של מקרר ישן והייתי צריכה להסתמך על התיאורים מפליגי הלכת שלהג הבחור דרך האפרכסת: ״נראה טוב, בוגר לגילו, שזוף, הנדסאי״ (להביא לאימא)
סמרמורת מסוג טוּ גּוּד טוּ בִּי טְרוּ חלפה על גווי ובכל זאת נפלתי בפח.
הגעתי למקום כהרגלי עשר דקות לפני הזמן. אני אוהבת לצפות בטיפוסים חריגים הנכנסים ויוצאים, בוחנת בעיני את הזוגות השונים ומנסה לפענח את היחסים ביניהם.
התכשיט או נכון יותר הגורמט הגיע באיחור של חצי שעה, לא טרח להתנצל ושאל אם שמתי עדשות מגע לכבודו ׳כי אין צבע כזה בעיניים; טורקיז, רק באילת!׳ גיחך
נשכתי את שפתיי, לו הייתי חתולה שפמי היה רועד מזעם והייתי עושה לו פֶּנְס קרוב לעין. הבטתי בו בעיון והגעתי למסקנות הבאות: נראה טוב יחסית לטרול, בוגר לגילו בשל הקרחת, שזוף… ובכן, חרוך היה מתווה מדויק יותר והנדסאי, בינינו, זה לא מהנדס.
הוא לא הפסיק לקשקש ולהתפאר ובין לבין ביקשתי סליחה וחמקתי לשירותים, משם שאלתי מלצר שצץ בדרכי אודות הדלת האחורית והוא הביט בי בידענות והצביע על מושא גאולתי.
אולם זלמן שניאור, האדם שעליו קרוי בית הקפה שאליו מעולם לא חזרתי מחבר הסיפור ׳המשומדת׳ יכול היה להיות דייט לוהט בפני עצמו.
צאצא לבית חב״ד, משורר וסופר, יקיר – ביאליק ואם תעשו עליו גוגל יתגלה בפניכם יהודי מרשים בעל בלורית שחורה וזוג עיניים נבונות.
משכיל, אינטלקטואל ואם יצא לכם לעיין בשירו אודות הפרגים תבינו מהי ארוטיקה משובחת, מתחרה לא קטן לפוגל, אהובי.
את ספריו לא יצא לי לקרוא שכן רובם נכתבו ביידיש וכשנתקלתי לא מזמן בעלילת ׳די משומדתטע׳ שתורגמה באופן מרהיב על ידי ד״ר בלהה רובינשטיין החלטתי לתת סיכוי ולקרוא ולא הצטערתי אפילו לשנייה.
העלילה שוטפת, מרתקת והיידיש אינה הולכת לאיבוד בגרסה העברית אלא להיפך, היא פורחת וקולחת, מצחיקה ונוגעת ללב עד מאוד.
ביילקה היהודייה מתאהבת בוואנקה, גוי רוסי תכול עיניים וזהוב שיער.
היא עוזבת את משפחתה, את הכפר הקטן שממנו באה, מוותרת על כל מה שאיי פעם הכירה עבורו והמחיר? כבד מאוד!
אסון רודף אסון, צער עושה משמרות עם היגון.
אנשים נפגעים ואין רגע דל אך השוס ביצירה היפהפייה הזאת הינו סיפורה המקביל של החתולה, רִיקֵלֶה שמסתבר כי מאוד דומה לדמות הגיבורה: באופי ובהלכות חייה. היא מתחבבת על הקורא ושניאור מעניק לה תכונות אנושיות המצויות בכל אם ובת יהודייה.
למודת חיי סבל ותלאות היא נודדת ממשפחת הגויים למשפחת היהודיים.
רואה דברים מעוררי פלצות ושומעת דיבורים מבעיתים.
נקשרת, נכרכת ולבסוף מאבדת את אמונה באנשים, ממש כמו הבת הסוררת, המשומדת.
לא יכולתי שלא להיזכר בבלק, הכלב שברא עגנון מ׳תמול שלשום׳ אך בעוד שהסופר סלד מדמותו הכלבית, החולה כאן יוצר שניאור עולם חתולי שלם בעל משמעות ושפה.
הוא מקרב אותנו אל עולם הטבע באהבה וחושניות, מעורר את חוש הטעם והריח ומכניס אותנו לאווירה הציורית משל היה מרי פופינס אל מול מַרְצֶפֶת הצבועה בגיר.
אנו קופצים עמו לזמן אחר, מדברים בשפה שונה, ניזונים ממאכלים מגוונים.
שמחים, בוכים, נפעמים ונדכאים ממש כפי שספר אמור להיות.
חוויה אמיתית!

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על המשומדת - רטרו #