איזה ספר נהדר.
לדעתי כדי לשפוך עליו אור יותר ברור, אצטרך לצטט מההתחלה ומהסוף. לא של תוכן הספר, אלא של ההקדמה שכתבה בלהה רובינשטיין (המתרגמת), ומהאחרית-דבר של לילך נתנאל.
את החלק הרלוונטי שהקלדתי, אשים בתגובה לביקורת, כדי לא להעמיס.
תוכלו להכנס ולקרוא, אם זה מעניין אתכם.
בגדול, המתרגמת מסבירה את ההנחה שלה לגבי תרגום, (שיש בזה הרבה חלוקים) שתרגום ספרותי הוא בנייה מחדש של היצירה על בסיס מיזוג מאפיינים של המבע בשפת המקור, עם אלה של השפה הקולטת. מה שאומר, שעבודה רצינית היא לתרגם, ולא עניין של תרגום גרידא. כל שכן משפת היידיש, שמלאה בחידודים ודימויים.
אז מהבחינה הזאת, לא קראתי את המקור, אבל הכתיבה בסדר גמור, לא נהנתי ממנה בצורה ספציפית (משום מה אני משווה הכל לשל פוגל, שאצלו אני כן). המתרגמת הוסיפה מדי פעם הערות למטה, אבל לא הרבה בכלל, כשברובם הוסיפה דעה אישית שלה לנושאים מסוימים. (שאזקוף לזכותה הערה מסוימת שכתבה ששניאור בחר להשתמש בביטוי מסויים כמו ''ראש של גבר'', והיא שינתה את זה בתרגום, בטענה שקשה לה לקבל את הנורמות החברתיות שמייחסות תושייה וחוכמה דווקא לגברים, לכן שינתה בלשון. אוקיי, לא חייב להסכים, אבל יפה מצידה שכתבה את זה. מה שכן קצת גירד לי, זה שבהמשך, בספר, רשומים ביטויים בתרגום כמו ''בכי נשי'' ו''נחישות גברית'' אז קצת לא הבנתי אותה, אבל שוין, סתם ראיתי צורך לציין את זה.)
אז זאת ההקדמה, ועליה מושתת התרגום שלה.
בסוף, באחרית דבר של לילך נתנאל, כתוב ש''אין ספק כי ''המשומדת'' נכתב במיוחד והותאם למסגרת הרווחית של ז'אנר רומן העיתונות'' ושנראה ששניאור לא תכנן לפרסם את הרומן כספר, אלא כלהשלים פינה בעיתון שבו הוא נכתב.
ואכן הסגנון של הרומן מסודר לפני פרקים, וניכר שממש אפשרי לחתוך אותו בחלקים האלה ולפרסם בצור שבועית.
אבל אני חושב שאין בזה מלהוריד באיכות הרומן. אמנם הוא כן כתוב (העלילה) בסגנון של סיפור עיתוני, אבל הוא ממש שווה.
אחרי כל זה, דמיינו לכם עלילה סבוכה של דת, פרידה, כאב, אלימות, במתכונת נוסטלגית של אזורים יהודיים ברוסיה, ואזורים כפריים. מלא רגש, מלא דיסוננסים, ומלא כיף.
נהנתי מכל הבחינות, ואפילו בסופו, היה לי גודש בעיניים.
תנסו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
