איזה ספר נהדר.

לדעתי כדי לשפוך עליו אור יותר ברור, אצטרך לצטט מההתחלה ומהסוף. לא של תוכן הספר, אלא של ההקדמה שכתבה בלהה רובינשטיין (המתרגמת), ומהאחרית-דבר של לילך נתנאל.

את החלק הרלוונטי שהקלדתי, אשים בתגובה לביקורת, כדי לא להעמיס.
תוכלו להכנס ולקרוא, אם זה מעניין אתכם.

בגדול, המתרגמת מסבירה את ההנחה שלה לגבי תרגום, (שיש בזה הרבה חלוקים) שתרגום ספרותי הוא בנייה מחדש של היצירה על בסיס מיזוג מאפיינים של המבע בשפת המקור, עם אלה של השפה הקולטת. מה שאומר, שעבודה רצינית היא לתרגם, ולא עניין של תרגום גרידא. כל שכן משפת היידיש, שמלאה בחידודים ודימויים.
אז מהבחינה הזאת, לא קראתי את המקור, אבל הכתיבה בסדר גמור, לא נהנתי ממנה בצורה ספציפית (משום מה אני משווה הכל לשל פוגל, שאצלו אני כן). המתרגמת הוסיפה מדי פעם הערות למטה, אבל לא הרבה בכלל, כשברובם הוסיפה דעה אישית שלה לנושאים מסוימים. (שאזקוף לזכותה הערה מסוימת שכתבה ששניאור בחר להשתמש בביטוי מסויים כמו ''ראש של גבר'', והיא שינתה את זה בתרגום, בטענה שקשה לה לקבל את הנורמות החברתיות שמייחסות תושייה וחוכמה דווקא לגברים, לכן שינתה בלשון. אוקיי, לא חייב להסכים, אבל יפה מצידה שכתבה את זה. מה שכן קצת גירד לי, זה שבהמשך, בספר, רשומים ביטויים בתרגום כמו ''בכי נשי'' ו''נחישות גברית'' אז קצת לא הבנתי אותה, אבל שוין, סתם ראיתי צורך לציין את זה.)
אז זאת ההקדמה, ועליה מושתת התרגום שלה.

בסוף, באחרית דבר של לילך נתנאל, כתוב ש''אין ספק כי ''המשומדת'' נכתב במיוחד והותאם למסגרת הרווחית של ז'אנר רומן העיתונות'' ושנראה ששניאור לא תכנן לפרסם את הרומן כספר, אלא כלהשלים פינה בעיתון שבו הוא נכתב.
ואכן הסגנון של הרומן מסודר לפני פרקים, וניכר שממש אפשרי לחתוך אותו בחלקים האלה ולפרסם בצור שבועית.
אבל אני חושב שאין בזה מלהוריד באיכות הרומן. אמנם הוא כן כתוב (העלילה) בסגנון של סיפור עיתוני, אבל הוא ממש שווה.


אחרי כל זה, דמיינו לכם עלילה סבוכה של דת, פרידה, כאב, אלימות, במתכונת נוסטלגית של אזורים יהודיים ברוסיה, ואזורים כפריים. מלא רגש, מלא דיסוננסים, ומלא כיף.
נהנתי מכל הבחינות, ואפילו בסופו, היה לי גודש בעיניים.
תנסו.

שניאור לא עשה עמי חסד בשנות העשרים של חיי.
הוא אכזב אותי בהבטחות שווא.
בעצם לא היה זה זלמן כי אם הבחור שעמו נפגשתי ״בקפה שניאור״ שבתל אביב. אז עוד לא היה פייסבוק ווואצאפ, האינטרנט קרטע כמו מנוע של מקרר ישן והייתי צריכה להסתמך על התיאורים מפליגי הלכת שלהג הבחור דרך האפרכסת: ״נראה טוב, בוגר לגילו, שזוף, הנדסאי״ (להביא לאימא)
סמרמורת מסוג טוּ גּוּד טוּ בִּי טְרוּ חלפה על גווי ובכל זאת נפלתי בפח.
הגעתי למקום כהרגלי עשר דקות לפני הזמן. אני אוהבת לצפות בטיפוסים חריגים הנכנסים ויוצאים, בוחנת בעיני את הזוגות השונים ומנסה לפענח את היחסים ביניהם.
התכשיט או נכון יותר הגורמט הגיע באיחור של חצי שעה, לא טרח להתנצל ושאל אם שמתי עדשות מגע לכבודו ׳כי אין צבע כזה בעיניים; טורקיז, רק באילת!׳ גיחך
נשכתי את שפתיי, לו הייתי חתולה שפמי היה רועד מזעם והייתי עושה לו פֶּנְס קרוב לעין. הבטתי בו בעיון והגעתי למסקנות הבאות: נראה טוב יחסית לטרול, בוגר לגילו בשל הקרחת, שזוף… ובכן, חרוך היה מתווה מדויק יותר והנדסאי, בינינו, זה לא מהנדס.
הוא לא הפסיק לקשקש ולהתפאר ובין לבין ביקשתי סליחה וחמקתי לשירותים, משם שאלתי מלצר שצץ בדרכי אודות הדלת האחורית והוא הביט בי בידענות והצביע על מושא גאולתי.
אולם זלמן שניאור, האדם שעליו קרוי בית הקפה שאליו מעולם לא חזרתי מחבר הסיפור ׳המשומדת׳ יכול היה להיות דייט לוהט בפני עצמו.
צאצא לבית חב״ד, משורר וסופר, יקיר – ביאליק ואם תעשו עליו גוגל יתגלה בפניכם יהודי מרשים בעל בלורית שחורה וזוג עיניים נבונות.
משכיל, אינטלקטואל ואם יצא לכם לעיין בשירו אודות הפרגים תבינו מהי ארוטיקה משובחת, מתחרה לא קטן לפוגל, אהובי.
את ספריו לא יצא לי לקרוא שכן רובם נכתבו ביידיש וכשנתקלתי לא מזמן בעלילת ׳די משומדתטע׳ שתורגמה באופן מרהיב על ידי ד״ר בלהה רובינשטיין החלטתי לתת סיכוי ולקרוא ולא הצטערתי אפילו לשנייה.
העלילה שוטפת, מרתקת והיידיש אינה הולכת לאיבוד בגרסה העברית אלא להיפך, היא פורחת וקולחת, מצחיקה ונוגעת ללב עד מאוד.
ביילקה היהודייה מתאהבת בוואנקה, גוי רוסי תכול עיניים וזהוב שיער.
היא עוזבת את משפחתה, את הכפר הקטן שממנו באה, מוותרת על כל מה שאיי פעם הכירה עבורו והמחיר? כבד מאוד!
אסון רודף אסון, צער עושה משמרות עם היגון.
אנשים נפגעים ואין רגע דל אך השוס ביצירה היפהפייה הזאת הינו סיפורה המקביל של החתולה, רִיקֵלֶה שמסתבר כי מאוד דומה לדמות הגיבורה: באופי ובהלכות חייה. היא מתחבבת על הקורא ושניאור מעניק לה תכונות אנושיות המצויות בכל אם ובת יהודייה.
למודת חיי סבל ותלאות היא נודדת ממשפחת הגויים למשפחת היהודיים.
רואה דברים מעוררי פלצות ושומעת דיבורים מבעיתים.
נקשרת, נכרכת ולבסוף מאבדת את אמונה באנשים, ממש כמו הבת הסוררת, המשומדת.
לא יכולתי שלא להיזכר בבלק, הכלב שברא עגנון מ׳תמול שלשום׳ אך בעוד שהסופר סלד מדמותו הכלבית, החולה כאן יוצר שניאור עולם חתולי שלם בעל משמעות ושפה.
הוא מקרב אותנו אל עולם הטבע באהבה וחושניות, מעורר את חוש הטעם והריח ומכניס אותנו לאווירה הציורית משל היה מרי פופינס אל מול מַרְצֶפֶת הצבועה בגיר.
אנו קופצים עמו לזמן אחר, מדברים בשפה שונה, ניזונים ממאכלים מגוונים.
שמחים, בוכים, נפעמים ונדכאים ממש כפי שספר אמור להיות.
חוויה אמיתית!

בזכות התרגום של בלהה רובינשטיין -הספר מחיה את הנפשות הפועלות את הנופים את חיי העיירה חיי הכפריים הגויים -רלבנטי ומרתק

ספר מופת זה נכתב בשנות ה-40 של המאה הקודמת, וזו הפעם הראשונה שהוא יוצא לאור בתרגום לעברית (2015).

נכתב במקור ביידיש ופורסם מידי שבוע בעיתון היידיש הגדול ביותר הפארווערטס שיצא בניו-יורק. שניאור התחיל לכתוב את הסיפור בזמן שחי בצרפת, אך עקב הכיבוש הנאצי נאלץ לברוח והיגר לניו-יורק שם המשיך לכתוב מידי שבוע פרק חדש לעיתון.

יש בסיפור הכל, העיירה היהודית, משולש אהבה בלתי אפשרי, תאור חיי היהודים והגויים ברוסיה הלבנה והיחסים בניהם.

הסיפור מתרחש בכפר שאקלוב וסביבותיו, המקום בו גדל המחבר, כך שרישומיו על אורך החיים במקום הם מיד ראשונה.
הסיפור תופס את הקורא כבר מתחילתו, המחבר מעמיד אותנו בעיצומו של פוגרום בעיירה, שיינה-שרה בדיוק ילדה את ביילקה וכתוצאה מאימת מהפוגרום מאבדת את יכולת ייצור החלב והתינוקת מגיעה לסף מוות. הפתרון בא בדמותה של מיינקת גוייה המסכימה בתמורה כספית כמובן להניק את ביילקה יחד עם בנה וואנקה.
ביילקה היהודיה וואנקה הגוי יונקים מאותו שד ונקשרים בקשר שלא ניתן למימוש. וואנקה גדל להיות עלם נאה וחזק והא מעוניין מאוד בביילקה.
הצלע השלישית במשולש האוהבים הוא גרשון וילנסקי היהודי שומר המסורת, אך רזה, אנמי, משעמם ולא מרשים.
לאן יוביל משולש האהבים הזה תצטרכו לקרוא בעצמכם, ההנאה מובטחת.

התרגום העכשווי מאוד רענן ומתאים לרוח תקופתנו ולכן הקריאה היא קלה. אם זאת המתרגמת מציינת כי הרבה משמעויות מהשפה היידישית הולכים לאיבוד בתרגום. יש הרבה הערות לאורך הספר שמסבירות משפטים מיוחדים וכפל משמעויות.