ביקורת ספרותית על צופן דה וינצ'י מאת דן בראון

---

כולנו מכירים את התופעה הזאת שבה נושא מסוים צף ועולה למודעות שלנו שוב ושוב - בנושא שיחה, בחלום , בספר שקראנו - לכאורה במקריות אך באופן שמעורר את חשדנו.. מצד אחד , אין סיבה לחשד. זה טבעי שהמוח שלנו יטייל למקומות שמעניינים אותנו או מטרידים אותנו ויעשה כן פעמים רבות , כאילו בחיפוש אחר נושא מחקר ייחודי ואחרי שנמצא הנושא - ישתקע ויתעמק בו. בתהליך החיפוש אותו ניתן להמשיל לחיפוש אחר בן או בת זוג פוטנציאלית , יגיע רגע ה"קליק" בו , כמו בשלב הבינאישי , המוח יתכוונן לנושא ה"מיוחד והנעלה" וכאילו יתאהב בו לתקופה של איקס זמן. כיוון שכמו נאהבים נחשוב רק על אותו נושא מעניין נקלוט אותו מהסביבה כל הזמן, אפילו בלי שנרצה. הוא במרכז הקשב הפסיבי שלנו. עד מתי? עד שיוחלף באחר. כמה מצחיק לחשוב שבמקרים כאלו חלקים אחרים פחות מעניינים נמחקים לגמרי ממוחנו. כתוצאה מכך, לא נצליח לזכור מה אכלנו רק לפני יומיים אך נזכור גם נזכור את המפגש החברתי שהשתתפנו בו לפני שבוע או אפילו חודש מהסיבה הפשוטה שמילה פה , מילה שם -נושא הקשב הפסיבי שלנו - עלה לשיחה בלי שהעלינו כלל את הנושא. השיחה תיחקק לנצח במוחנו כרגע מוזר ומלהיב כי מצד שני, אולי יש סיבה לחשוד בצירופי מקרים בנאליים.. רבים מהתופעות שסביבנו המדע עדיין לא הצליח לפצח נכון? ואת התחושות שלנו קשה לכמת ל-נכון או לא נכון, מציאות או אשליה ואם אנו חשים התפעלות אולי יש סיבה קוסמית כלשהי. אולי מישהו או משהו שלח לנו את האותות הללו ויום אחד, כאילו משום מקום, תתגלה החשיבות של המידע. אולי , יום אחד, תשתלם ההשקעה שלנו בחשיבת היתר חסרת התועלת שלחלקנו קשה להשתחרר ממנה. (אהמ אהמ אני)

חשיבות של מידע "שולי" הנאסף לכדי שלם בעל משמעות קרוי בספרות רמזים מטרימים. אוסף של פרטים שאחרי כמה זמן מתגלים כחלק משלם. הרמזים קיימים בכל סיפור - סיפורי אגדות וסיפורי חיים. הרמזים שרולינג שתלה בספרי הארי פוטר, הרמזים שנשתלים באירועים היסטוריים כמו דבריו של היינריך היינה על שריפת ספרים שתוביל לשואה , התאבדותו של היטלר עליה דיבר כל חייו ועוד.

העניין הוא שבשבוע האחרון וכאן אני מגיעה לעיקר סוף סוף - חוויתי את שניהם, את שתי התופעות וכך גם גיבור הסיפור של צופן דה וינצ'י.
גם נושא המחקר הייחודי שלי לתקופה צץ במקומות שונים וגם הגורמים הקטנים הורכבו לכדי שלם. הכול מצביע על סנכרון בין מצבי לבין הגיבור בצופן דה וינצ'י!

*מה נושא המחקר הייחודי שלכם לתקופה הזאת? אתם לא סתם משוטטים באינטרנט, חברים, המוח שלכם מחפש נושא לחקור ולהתאהב בו!

ביקורת הספר:

"צופן דה וינצ'י" מספר את סיפורו של רוברט לנגדון, פרופסור לסמליות דתית באוניברסיטת הארוורד, ההופך לחשוד מרכזי ברצח אוצר מוזיאון הלובר ז'אק סונייה. על הגופה המשטרה מוצאת צופן ופותחת בחקירה. לנגדון נמלט בעזרתה של הקריפטולוגית המשטרתית סופי נווה (נכדתו של סונייה) והם מתחילים במסע אחר הגביע הקדוש. היסטוריון בריטי בכיר בשם סר לי טיבינג מספר להם כי הגביע הקדוש האמיתי מוצפן בציורו של דה וינצ'י "הסעודה האחרונה". אלא שהם לא היחידים המחפשים את הגביע, אלא גם האופוס דאי מטעם הוותיקן שמעוניינים לשמור על טיבו של הגביע בסוד כדי למנוע את קריסת הנצרות. ולא רק הנצרות תקרוס אם יוודע הסוד. הו לא, ניתן לומר שתיאורתית, כל תפיסת העולם תקרוס. אני יודעת שהתפיסה שלי קרסה ונבנתה מחדש באופן מעוות ביותר,קצת כמו ציור קוביסטי..

למי שיותר מתלהב מסרטים - שניהם , גם צופן דה וינצ'י וגם מלאכים ושדים (הסרט הבא) טובים אבל קחו בחשבון שיש רגעי צפייה קשים.

ספויילרים!

החיים של לנגדון כאילו רצופים צירופי מקרים שוליים אבל הכול נועד להתחבר - העיסוק שלו בסמלים , השיחה שהוא תיכנן לבצע עם אוצר מוזיאון הלובר רגע לפני שנרצח ואני מצטערת על הישירות אבל אני פשוט אגיד את זה - אני הולכת לספר לכם את הסוף. אני הולכת לפרש לכם ולעצמי את כל הסמליות המטורפת הזאת שהספר הזה כורע תחתיו ומסתבך איתו ומסבך יחד אתו את הקורא. שלא תבינו לא נכון- הסמליות היא חלק גדול מהמתח ומהקשר הבינאישי עם הספר (כי אלו סמלים אוניברסליים ומעניינים) ובכל זאת הספר סובל מכבדות מסוימת. גם השאלה בדבר הגביע הקדוש האם הוא אמיתי , מוחשי או אגדה-לא מתאימה לכל הגילאים כי כמעט עד הסוף הסופר משתעשע אתנו ומעביר אותנו מדעה אחת לשנייה ורק בסוף בסוף מעניק לנו את התשובה הניצחת. מצד שני, יש שיאמרו שמי שלא הבין את הסוף כנראה לא אמור להבין..

אבל עדיין..יש סכנה שהקורא יצא מבולבל ולכן אני כאן לעשות לכם סדר בבלגן חחח

הבכן , הנה השאלות- מהו והיכן הגביע הקדוש של הנצרות , עליו נלחמו קבוצות סודיות עשרות בשנים?
האם מדובר בגביע אמיתי, מוחשי או שזאת אגדה שנועדה לשמור על צביון רעיוני מיתי? האם הגביע משקף רק רעיון נוצרי לא מקובל על הכנסייה או אולי נושא בחובו השפעות מדתות אחרות ולכן נרדף ברצינות כזאת? דבר מעניין אף יותר מהמתח של העלילה ,שמתחיל לסחוף מההתחלה, זה שהאופוס דאי ומסדר ציון - האגודות החשאיות שנלחמות בניהן הן עובדות ולא בדיון. במאבק היסטורי אמתי יש מתח כפול ומכופל.

אז הנה התשובה ..אבל רגע..לפני זה , אני חייבת לעשות לכם הקדמה שכוללת חלק קטן מהסיפור האישי שלי. באמת, אחרת יצא שסתם חפרתי על צירופי מקרים ומשמעותם. מי שרוצה מוזמן לדלג.

במסגרת לימודי האמנות שלי , למדתי על הארכיטיפים של יונג ובאופן בו הם מתבטאים באמנות. ארכיטיפ האם הגדולה , עליה למדנו באחד השיעורים , הייתה בעת העתיקה האלה המרכזית של האנושות. כן, כן, האישה ולא הגבר נחשבה לסמל האלוהות ,אחראית על החיים והמוות. לאידיאליזם הזה , מתברר, הייתה סיבה פשוטה- החברה הנודדת, טרם החברה החקלאית, הסתמכה על היכולות הביולוגיות של האישה כדי לשרוד. יכולות ילודה, קשר בינאישי טוב, איסוף אוכל מהטבע (לא נרקב מהר כמו בשר ציד)וכו' אממה האנושות השתנתה. החברה הפכה חקלאית והאידיאליזם של הגבר התבסס גם הוא על היכולות של הגבר שהפכו חשובות יותר. אחרי המהפכה החקלאית , בנ"א חיו במקום אחד והחלו מלחמות על משאבים ושטחים והתרבו הלידות. לפתע, הגברים הופכים נצרכים בעוד הנשים עסוקות יותר בגידול הילדים. כך התפתחו התרבויות השוביניסטיות. האלה, בעלת 2 הזהויות - טובה ורעה (אמא אדמה בונה והורסת, האם יכולה לתת אהבה ולטפל במסירות בילדיה אך גם יכולה לחוות ניתוק רגשי , לנטוש, להתעלל), הכוח הנשי שקשור לאדמה והאנרגיה הנשית שבקוסמוס , סביב כולנו - נשכחה ודוכאה.

בתרבויות רבות עדיין יש אזכורים לאלה האם ולשלטונה. לילית רבת העוצמה שהפכה לשדה ביהדות, מרים הבתולה בנצרות שמסמלת פריון ואהבה אינסופית, השאקטי בהינדואיזם (הכוח שיצר את העולם) והאם האלוהית המלאה גלגולים כגון פרוואטי וקאלי ועוד.

מעניין לא? בדיוק כשאני מתחילה בחקר עצמאי של נושא ההתאהבות הרגעי - הינדואיזם - הלימודים שלי מזמנים לי מידע על ארכיטיפ האם והספר הזה נופל לי לידיים.

הנה התשובה שחיכיתם לה, או שלא- הגביע הקדוש הוא סמל לנשיות. בפרק 56, עמוד 240-241 טיבינג מספר ללנגדון וסופי את הסוד ההיסטורי שהגביע הוא מטאפורה, סמל לאלה "שכמובן אבדה בינתיים ולמעשה נמחקה על ידי הכנסייה. כוחה של האישה ויכולתה ליצור חיים נחשבו פעם דבר קדוש מאוד אבל הם הוצגו כאיום לעלייתה של הכנסייה הזכרית ולכן הנשיות הקדושה עברה דמוניזציה לטמאה. בני אדם, לא אלוהים יצרו את המושג החטא הקדמון שעל פיו טעמה חווה מן הפרי האסור ובגללה נענש כל המין האנושי. האישה שהייתה פעם מעניקת חיים הפכה עכשיו לאויב". והנצרות באמת הפכה סגפנית ויצרה פחד עמוק ולא טבעי מהאישה ומהמיניות - גם של הגבר אבל בעיקר של האישה.

גם ביהדות ניתן לחזות בשקיעתה של האלה האם בתרבות הקדומה. (הלילית - שדה רבת עוצמה )

בנוסף, ישנה אישה שבנצרות ישנם אזכורים רבים שלה כחביבתו של ישו בכבודו ובעצמו - אהובתו ואשתו - מריה מגדלנה או מרים המגדלית אבל היא טושטשה בעקביות על ידי הכניסה כי השליחים ואבות הכנסייה , שרצו למכור לעולם סיפור על בן אלוהים ולא בן תמותה היו צריכים למחוק היבטים גשמיים. אפילו אם ישו (גלגולה היחיד שנותר לאלה הנשית) קיבלה מעמד של מעל בשר ודם כיוון שלא ילדה כבת אנוש אלא מהשכינה. מרים אשתו מוזכרת רק במקרים שבהם האמנים הגדולים הכניסו אותה ליצירותיהם בחשאי (במסגרת מסדר ציון) כדוגמת ליאונרדו דה וינצי שצייר את מריה מגדלנה בתוך ציורו המפורסם הסעודה האחרונה", לימינו של ישו. את ההמשך לסיפור של מרים וישו לא אספר כי זה באמת יהרוס יותר מדי ואם תרצו לקרוא את הספר על אף העובדה שסיפרתי לכם את הרעיון הכללי , לדעתי הפרט הזה יהמם אתכם. בעצם, הספר עצמו יהמם אתכם גם עם ידיעת המשמעות התיאורטית של הגביע כיוון שהספר פשוט טוב ויש בו עוד פרטים רבים שלא חשפתי.

אני ממש רוצה לספר עוד ספויילר אחד כי הוא מחבר אותי ואתכם כיהודים עם המסר הכללי של הספר והמסדר - שאיפה ליקום מאוזן..

אם אתם עדיין איתי (כתמיד , אני מצדיעה לכם על זה) הנה הפרט האחרון בחידת הספר הזה: ספויילר!

הגביע הולך יחד עם להב שמוזכר לצידו (פרט שמתגלה לקראת הסוף) ומדובר ב2 הפכים שהופכים לאחד- אנרגיה נשית ואנרגיה גברית. שניהם, הסמלים של הלהב והגביע , מוכרים לכולנו - משולש שקודקודו למעלה הוא הלהב ומייצג כל מה שגברי (סמל פאלי, סמל לדרגה בצבא ועוד) ומשולש שקודקודו למטה (צורת רחם) הוא הגביע שמייצג כל מה שנשי ( ראה עמוד 241) ביחד-מגן דוד. "הלהב והגביע שלובים זה בזה, האיחוד המושלם בין זכר ונקבה. חותם שלמה..המסמל את קודש הקודשים, המקום בו גרו יחד על פי המסורת האלוהות הנשית והגברית יהוה עם השכינה". (עמוד 440)

האם באמת ביהדות יש אפשרות לדבר על הא-ל מנקודת מבט גברית יחד עם נשית? האם האל כולל את 2 המרכיבים כמו שאנו כוללים בתוכנו את שניהם? אולי קרה ביהדות מה שקרה בנצרות, שבני האדם הפריעו ופירשו את דבריו / רעיונותיו של האלוהות לטובת הגברים ויש צורך לתקן את המעוות ולהעניק לאישה מקום שיווני לצד הגבר ולא תחתיו. כיצד נגיע לאיזון המיוחל?

אבא שלי מאמין שלא צריך לשבור את הראש בשאלות תיאולוגיות או פילוסופיות. הוא לא היה קורא את צופן דה וינצ'י בחיים וגם לא מאמין בצירופי מקרים בעלי משמעות. מבחינת טיפוסים כמוהו מחשבה מופרזת היא סוג של עונש וכרגע, אחרי 6 שעות של מחשבה עיבוד וכתיבה של הביקורת הזאת - אני נוטה להסכים איתו:)
מקווה שלא עשיתי גם לכם כאב ראש. ספר טוב, כבר אמרתי?

» ביקורות נוספות של gigi
» ביקורות נוספות על צופן דה וינצ'י