ביקורת ספרותית על אהבותיו הכוזבות של יוחנן מאת אילן עמית
ספר מעולה

---

סבא רץ

לפני מספר שנים השתתפתי במרוץ רב משתתפים. בנקודה מסוימת לאורך המסלול, עמדו ילדי הגן ועודדו את הרצים, כאשר הגננת שלהם, שמשה פרשנית לנושא הריצה. בהתלהבות היא בישרה לילדי הגן, הביטו ילדים, בסבא הרץ. הבטתי סביבי בסקרנות, מנסה לגלות מיהו הסבא הרץ לצידי. אך סביבי היו רק צעירים שהשתייכו ליחידה קרבית, מה שגרם לי להבין שאני הוא הסבא הרץ, כינוי שגרם לי עלבון (אם כי ניתן לראות בו גם כמחמאה) ולהגברת הקצב, כשאני מסנן לעצמי, סבא תקראי למישהו אחר.

לפני מספר שבועות, במהלך הסגר השני, סבא רץ הפסיק לרוץ, בשעה שבירכי החלו לכאוב, מה שחייב אותי לעבור להליכה משולבת עם ריצה קלילה, תחושה מכאיבה לאובדן החופש ובגידת הגוף המציפה את נפשי כמי שכל חיי, מאז שעמדתי על רגלי, רצתי כדרך חיים.

אילן עמית, בספרו אהבותיו הכוזבות של יוחנן, לוקח את דמותו של סבא רץ, ומבצע בה היפוך. הסבא בעלילה שלו, החל לרוץ ריצות מרתון רק בגיל שמונים, כהתגרות במוות. נשמע ממש מופרך ובלתי סביר בעליל שבן שמונים יהפוך לפתע רץ מרתון. עמית לוקח דמות, ומקצין אותה לפנטזיה ומבקש באמצעותה לשאול, מהי ריצה למרחקים ארוכים, ההופכת לאובססיית חיים, האם היא בריחה מהמציאות, או חיפוש גאולה, בניסיון לחפש הרמוניות פזיות ורוחנית, ואולי זאת דרך מצוינת לאינטרוברטיים (מופנמים), או מיזנתרופיים, לבנות סביבם חומה, ולהפוך את בדידותם לנוחה יותר?

אל תניחו לרגע, כי מדובר בספר פסיכולוגיה, או פיזיולוגיה של הריצה, אלא בספר המציב את הריצה כמטפורה גדולה, כמו הספר בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים של אלן סיליטו, המשמש מטפורה לאינדיבידואליסט הבודד עם עצמו, השואף להשיג מטרות מעבר למחסומי היכולת האישית. הספר הזה מוסיף פרשנות נוספת, ריצת המרתון היא לעתים ניסיון פתטי וגרוטסקי להתכחש למחוגי הזמן.

זהו ספר על שלושה דורות, הסבא מתתיהו גרינברג קשיש וזועף מסתגר אל תוך עצמו, בנו יוחנן גרינברג, גבר בשנות השישים לחייו, סובל גם הוא מבדידות וקושי ביצירת קשרים חברתיים, אריק, בנו של יוחנן, מתקשה ליצור זוגיות, למרות היותו אהוד על נשים, החיי בניתוק רגשי מאביו. הבדידות משותפת לשלושתם. האם גורלם יאחד אותם בהמשך, או שהבדידות היא גזרת גורל, שלא ניתן לברוח ממנה. האם הבדידות היא קללה חוצה דורות, או שגלומים בה גם יתרונות?

זהו ספר בו גיבורי העלילה סובלים מחסך אימהי או נשי מנטישת בת זוגתם, האמורה להשלים את הזוגיות כאידאל אנושי, מאז מיתוס הבריאה בו האל חפש לאדם חברה לחיים, ואמר לעצמו ולנו, "לא טוב היות האדם לבדו", (בראשית ב, יב) אך נדמה כי סבא מתתיהו מפרש פסוק זה בדרכו שלו, על ידי השמטת הלא.

יוחנן בנו של מתתיהו, עורך לעצמו חשבון נפש בגיל שישים, בקולו הוא מספר על יחסיו העגומים עם אביו ובנו, ומנסה לשחזר זיכרון ילדות, על שכנה שגרה מעל ביתם, שהיו לה יחסיים חידתיים עם אביו. האם היתה זאת מציאות או בדיה. האם בסיפור הזה קיימת הדחקה? אפשרות המובילה למודעות פרוידיאנית, לפיה סודות העבר הם המפתח לפיענוח מערכות יחסים בין אבות לילדיהם.

זהו אומנם ספר על בדידות מיזנתרופית, על אהבות נכזבות וחסך אימהי וזוגי, על מערכת יחסים רב דורית מעורערות, על הרצף מבלבל בין הרצון למות להשתוקקות לחיות, אך הוא כתוב בחמלה והומר ציני, הגורמים להנאה צרופה מלשונו המענגת ומסגננו הייחודי, ולמחשבות שהספר מעורר, על האדם ומשפחתו בעולם שיש בו אין סוף ניכור ובדידות וגם תיקווה מסוימת אחרי ככלות הכול.

אפילוג

השבוע הפכתי לסבא ממש, מושג שהפך עבורי למציאות חיים, הגורמת לי גאווה ואחריות למשמעות הגלומה במילה התמציתית - סבא. כעת זמן הריצה האינדיבידואלי מתחלף לזמן משפחתי רב דורי.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על אהבותיו הכוזבות של יוחנן