ביקורת ספרותית על אהבותיו הכוזבות של יוחנן מאת אילן עמית

---

לעיתים, לאחר קריאה די קצרה, ממש ברבע הראשון של הספר, אני רושמת בצד את הנקודות שעליהם ארצה לבסס את הסקירה שלי, וכך קרה שדי בהתחלה שאלתי את עצמי מה אנחנו כהורים יודעים על הילדים שלנו, ומה הילדים שלנו יודעים עלינו-ההורים. אמי ז"ל הייתה תמיד יוצאת בהצהרה שהיא מכירה כל אחד משלושת ילדיה כמו את כף היד שלה, האומנם ?

אז נגיד שאם הצאצא דומה במיוחד לאחד ההורים באופיו, אז יש סיכוי שההורה וגם הילד יצליחו להבין אחד את השני טוב יותר, בהשוואה לצאצאים האחרים שאינם דומים במיוחד, ואם מתקיים דיאלוג פתוח, אינטימי, ודי חשוף במשפחה, אז בהחלט הנתח גדל באופן משמעותי אבל זה לא קורה אצל כולם, ורובם, גם ההורים וגם הילדים נשארים עם חלקים עלומים שאינם נהירים זה לזה, ואפילו די מעורפלים. כי זה הרי לא ברור שנדע בוודאות מה קורה מחוץ לגבולות המיועדים מטבע הדברים לקשר ההורי/ילדי וההפך. איך הצד השני נוהג בין חברים קרובים, איך הוא בין עמיתים בעבודה, בקריירה, איך הוא בתוככי הזוגיות האינטימית שלו ובכלל בינו לבין עצמו מתחת לפסאדה. תמיד יישארו שדות לא כבושים שהם מחוץ לגבולותינו. ולכן אנחנו עשויים לא רק לא להבין אלא גם לא תמיד להגיב נכון, וגם לא "לתרגם" אחד את השני במדויק, אלא בהתאם לציפיות שלנו .
והציפיות ? כילדים צעירים אנחנו נוטים להעריץ את ההורים שלנו, לתפוס אותם כ"כל יודעים ו"כל יכולים" גם עבור ההורים זה תקף כשאנחנו מביטים בילדים שלנו ורואים את עצמנו משתקפים כ"גיבורי על" ואז, עם ההתבגרות, קורה תהליך טבעי של התפכחות והיפרדות מהאשליה, ומחלחלת ההבנה שההורים שלנו טועים לפעמים, חלשים לפעמים ואפילו מאכזבים לפעמים, על אף הכוונות הטובות וכל מרכיבי הדילמה הזו, מתקיימים ברומן הזה .

יוחנן, זה שעליו כותב אילן עמית, הוא גבר גרוש כבן שישים, שמנסה להתחקות אחר האימא הנוטשת שלו, ש"התייחסה לכל תהליך לידתו כאל ניתוח להוצאת גידול סרטני " (כך הוא מתרגם את המאורע ממרום שישים שנותיו) "ואפילו להחזיק בו לא רצתה", ורק את העיניים היפות שנחו עליו לרגע–( על פי דמיונו) הוא הצליח לקלוט ומאז הוא ממשיך לחפש, והופך את הרגע העלום הזה לנוכח בכל העשורים של חייו .

אז ללא חיבוק אימהי, וללא נוכחות אם בכלל, כך מתחיל הסיפור של יוחנן ומיד עובר המשקל לאביו – האיש השתקן, שהיה נטול חברים וקרובי משפחה, אב שהתחמק לאורך חייו ממתן תשובות לשאלות שלו, ומילא אותו בחשדות ושקרים. שלא גילה כלפיו שום רגש ובכל זאת העניק, גם אם במסורה ,תחושה של חמימות. של בית. שאף פעם לא היה כועס על מחדליו לא כילד ולא כבוגר אבל נשאר מרוחק תמיד וסגור."אבל האבא שלי לא היה איש עצוב, ואני לא זוכר שהייתה עצבות בבית" כך הוא מצהיר,(הזיכרון הוא הרי אלוף המתעתעים )אולי כדי להגן לא רק עליו אלא גם עלינו ...

בכלל הספר מאכלס אנשים גלמודים, עצובים, מוזנחים רגשית בעיקר, ופיזית, דהויים ,עם קושי גדול ביצירת אינטימיות. וישנה גם אישה נוטשת לא רק אם,אשתו של יוחנן, וילד שלא זוכה ליחס שונה מיוחנן, כאב כך הבן מסתבר, הקושי עובר בירושה ... כל אחד סוחב אתו איזה שהוא ריק, שאינו מתמלא.

לאורך כל הספר נוצרה בי תחושה רגשית אמביוולנטית של דחייה ומשיכה לא רק כלפי הדמויות אלא גם הם עצמם יצרו את אותה התחושה בינם לבין עצמם. מודה שבאף אחד מהם לא התאהבתי למרות שבין לבין התעוררו בי הברקות של רגש מכמיר שהיה דומה להתאהבות קלה אבל מבחינתי זה גרע מעוצמת החוויה. מה לעשות, כמו בחיים כך בין המילים...

ובסוף חשבתי לעצמי עד כמה גדולה ,משמעותית וחסרת תקנה כמעט עשויה להיות נטישתו של הורה. הורה שנעלם מחיינו. זו רעידת אדמה הרסנית שמפרה את כל האיזון הרגשי ויוצרת חסך וריק שמלווה ומעצב את כל חיינו הבוגרים.

ובכל זאת הספר כתוב נפלא, באמת נפלא, וברגישות יוצאת מהכלל, ואחרי שקראתי את קורות חייו של הסופר, הבנתי שהוא יודע בהחלט על מה הוא כותב...

» ביקורות נוספות של אירית פריד
» ביקורות נוספות על אהבותיו הכוזבות של יוחנן